״הגו גו בויז״, סרטה התיעודי של הילה מדליה, מגולל את סיפור עלייתה ונפילתה של ״קנון פילמס״ (Cannon Films), חברת הקולנוע האגדית שנקנתה בכחצי מיליון דולר בסוף שנות השבעים, הפכה במהרה לחברה העצמאית המצליחה ביותר בהוליווד, עד שהתרסקה באופן בלתי נמנע בסוף שנות השמונים. הסרט, שמומן על ידי ערוץ 10 וארטה, הוצג בפסטיבל קאן האחרון במסגרת היוקרתית ״קאן קלאסיקס״ והוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים לפני כחודשיים. כל מי שלא ביקר בריביירה ופספס את ההקרנות בבירה (תכלס, כמעט כולם) יוכל לצפות בסרט במהלך חודש ספטמבר בהקרנות מיוחדות בסינמטקים. זוהי הזדמנות נהדרת להכיר מסמך תיעודי חשוב ומרגש, אשר מציג פרק משמעותי בתולדות הקולנוע הישראלי וההוליוודי, גם אם מתוך נקודת מבט מוגבלת ומאוד ספציפית.

מרכז הכובד של הסרט נמצא ללא ספק בשתי הדמויות בהן הוא מתמקד, יורם גלובוס ומנחם גולן, בני הדודים מטבריה שלמרות היותם הפכים מוחלטים, יצרו שלם הגדול מסך חלקיו. בעוד שהאחד טיפל ביעילות ובמסירות בצד הפיננסי של קנון פילמס, השני היה הלב הפועם בחוזקה של עשייתה הקולנועית. אבל גולן, שהלך לעולמו בחודש שעבר בגיל 85, הוא עיקר העניין כאן. זהו האיש ששילם פעם לקהל כדי שיבוא לצפות בסרטו, שמכר את המקרר שלו כדי להשלים הפקה, ושמסביר לנו בתחילת הסרט שכדי לעשות קולנוע צריך להתמסר אליו באופן טוטאלי. ״צריך לגנוב את הכסף, להרוג את דודתך, לקחת את כספה ולעשות את הסרט".

 

בדברים המקדימים אותם נשא ד״ר שמוליק דובדבני לפני הקרנת ״הגו גו בויז״ בסינמטק תל אביב ביום שני האחרון הוא דימה את הקולנוע הישראלי לרכבת ואת מנחם גולן לקטר שעומד בראשה. קשה שלא להסכים עם הדימוי המדויק הזה לגבי מי שאחראי ליצירתן של כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר בקולנוע הישראלי, בין אם כבמאי (״אלדורדו״, ״קזבלן״) או כמפיק (״סלאח שבתי״, ״הבית ברחוב שלוש״). גולן היה אגדה עוד בחייו, והצעיד את הקולנוע הישראלי כמה צעדים קדימה, איכותית ומסחרית גם יחד, בשלב בו עדיין ניסה הקולנוע המקומי להתאושש מהתקופה ההירואית והמגוייסת שלו. סרטה של מדליה מתייחס לתקופה הישראלית הראשונה בחייו של גולן כקרש קפיצה לפרק הבא בהוליווד, שלב מוקדם בו החל לבסס כמפיק וכבמאי את הגישה שתאפיין את קנון פילמס בהמשך: דגש על כמות ולאו דווקא על איכות. ״טוביה ושבע בנותיו״, ״כץ וקרסו״, ״מבצע יונתן״, ״אני אוהב אותך רוזה״, ״מרגו שלי״, כולם סרטים שמוזכרים כאן במהרה ממש כפי שגם נעשו. כדאי היה אולי להפריד כאן מוץ מתבן ולהדגיש לצופה שאינו בקיא בהיסטוריה הקולנועית מה היו היצירות שהשאירו חותם עליה ומדוע (גולן אף עבד בתחילת שנות השישים עבור מפיק סרטי הקאלט האגדי רוג׳ר קורמן, וצבר ניסיון קולנועי שהשפיע באופן ניכר על סרטו הנהדר ״אלדורדו״, אך אנקדוטה זו אינה מוזכרת בסרט משום מה).

ההצלחה המפתיעה של סדרת ״אסקימו לימון״ בסוף שנות השבעים, אשר הפכה למוצר קולנועי משגשג מחוץ לישראל, סללה לשניים את דרכם להוליווד. התמונה החלקית הזו שמוצגת לצופה אינה כוללת התייחסות מספקת להשפעת הביקורות הקשות והמזלזלות מבית. אלו ראו את הקולנוע של גולן כוולגרי וסר טעם, וזה היה טריגר משמעותי שדחף אותו לעזוב לאמריקה. בכל אופן, את ״קנון פילמס״ קנו השניים ב-1979 בכחצי מיליון דולר, והחלו לשלוט ללא מיצרים באימפריה משלהם בהוליווד. על העשור האגדי מספרים גולן וגלובוס בערגה. הפריצה הגדולה התרחשה עם ״Breakin", סרט אותו הפיקו ב-1984 במהירות הבזק כדי שיתאים לטרנד הברייקדנס המוזיקלי של שנות השמונים. יואל זילברג נקרא בדחיפות להגיע להוליווד מישראל וביים את הסרט תוך כדי שהחומרים נמצאים כבר על שולחן העריכה בו זמנית. הסרט, שעלות הפקתו הסתכמה במיליון דולר בלבד, הפך ללהיט קולנועי והכניס לקופות כ-100 מיליון דולר. במשך שנתיים אחרי הפריצה המסחררת הזו, קנון פילמס הפיקה למעלה מ-40 סרטים בהם העלתה מעלה כוכבי אקשן אגדיים כמו צ׳רלס ברונסון, צ׳אק נוריס, ז׳אן-קלוד ואן דם וסילבסטר סטאלון. תוך התמקדות בנישה המכונה "exploitation cinema״ או "B movies״, גולן וגולובוס הפכו את קנון פילמס לחברת ההפקה העצמאית הגדולה בעולם.

 

״הגו גו בויז״ כולל חומר ארכיוני מדהים ובעל ערך נוסטלגי בלתי מבוטל. מדליה מנצלת כאן את יכולות העריכה המקצועיות של דניאל סיוון כדי לארוג יחד מונטאז׳ מסחרר של קטעי קולנוע מוקדמים (כמעט וינטג׳) המתארים באופן סוחף את עלייתה המטאורית של קנון פילמס. הפסקול היפהפה של יונתן בר גיורא ועיצוב הסאונד המדויק של אביב אלדמע מוסיפים לכך מימד אודיאלי מרגש. בכלל, קטעים רבים בסרט מציגים את גולן וגלובוס כסוג של סטריאוטיפ משעשע של המפיקים היהודים בהוליווד, ולרוב זה די חינני. ביעילות וב״דוגרי״ ישראלי הם סוגרים עסקאות על ימין ועל שמאל או מבינים מהר מאוד ש״ברייקדנס זה סרט של שוורצעס״. יש גם איזו שיחת טלפון מפתיעה באמצע סדר פסח מהסוכן של ג׳יימס קובורן.

 אבל מדליה לא מסתפקת רק בחומר ארכיוני, אלא מראיינת קולגות על שיתוף הפעולה שלהם עם גולן וגלובוס. ואן דאם, לדוגמא, מספר בתיאטרליות ובהתלהבות איך קיבל מגולן ב-1988 את התפקיד ב״משחק הדמים״. השניים נפגשו במקרה מחוץ למסעדה בבברלי הילס, וואן דאם הרשים את גולן בבעיטת קרטה מעל ראשו. השחקן הצעיר קיבל את התפקיד מיד, ועבורו הובטח לו שכר של כ-25 אלף דולר (הסרט הכניס כ-12 מיליון דולר לקופות). במאי הקולנוע האמריקאי אלי רות (״הוסטל״), כך אנו מבינים, הוא בכלל מעריץ מושבע. הסרטים של קנון פילמס מייצרים עבורו ״אקסטזה קולנועית מושלמת״ ומבחינתו, כך הוא מבהיר, בשנות השמונים זה היה ברור ש- "Canon=Awesome״. החבר׳ה האלה, אחרי הכל, הביאו לעולם ״את הנינג׳ות, את צ׳אק נוריס, את צ׳לרס ברונסון ואת הברייקדנס״. כידוע, למועדון המעריצים הזה שייך גם קוונטין טרנטינו, אשר דואג להזכיר בכל הזדמנות שיש לו מדף שלם של סרטי קנון פילמס, ושהוא מחזיק בביתו עותק מקורי בפילם של ״נינג׳ה 3: השליטה״.

אבל האמת, חסרה לי כאן התייחסות ביקורתית רחבה יותר. איך לעזאזל הם עשו זאת? איך הצליחו שני הבני דודים מטבריה לפצח את טעם הקהל בהוליווד וליצור סרטים שלמרות היותם שוביניסטיים, געזניים ורדודים להחריד, הצליחו בקופות באופן כה מסחרר? זוהי שאלה מרתקת שה״הגו גו בויז״ משאיר ללא מענה מספק. רכישת החברה בסוף שנות השבעים, לדוגמא, התרחשה במקביל לעידן ה- VHS שסחף את תעשיית הקולנוע אל תוך שנות השמונים (״לילות בוגי״, סרטו הנהדר של פי טי אנדרסון, עוסק ממש בזה). הרעב שהשוק הנישתי הזה עורר בקרב צופי הקולנוע ל- "B movies" היה חלק בלתי נפרד מההצלחה של קנון, שהפיקה במהלך קיומה כ-300 סרטים, רובם בתקציבים נמוכים עד בינוניים.

צפו בטריילר של קנון פילמס משנות השמונים:

״אם אקבל לידי תקציב של 30 מיליון דולר לסרט אני לא אדע מה לעשות איתו״, מתוודה גולן. ״אני בטח אבחר לעשות במקום זה 30 סרטים״. התקציבים בקנון פילמס נשארו באופן מכוון כנמוכים מאוד כדי שהצלחתם הקופתית תהיה מובטחת מראש, ומרביתם היו מנוצלים להפקת הסרט עצמו ולא בוזבזו על ארוחות צהריים נוצצות או לימוזינות. רוג׳ר קורמן כינה פעם את גולן ״המאסטר של המכירה המוקדמת בשוק הסרטים הבינלאומי״, ומדליה מקדישה חלק ניכר מסרטה כדי לתאר את מיומנויות המכירה המבריקות של גולן וגלובוס. המפיקים ש״היו חותמים חוזים על מפיות״, כפי שמספר לנו עורך דינם, היו מומחים בלהשיג מימון לסרטיהם, והיו מסוגלים למכור למפיצים סרטים מבלי שאלו אפילו קראו תסריט. היה להם גם רומן ארוך עם במאים איכותיים, וזה הקולנוע בו הם מתגאים עד היום. גולן וגלובוס עסקו בהפקות איכות כמו ״אותלו״ של פרנקו זפירלי, ״המלך ליר״ של ז׳אן לוק גודאר (שזכה לביקורות איומות וגרם לגודאר ללכלך בכל הזדמנות על גולן), "Love Streams" של ג׳ון קסאווטס (סרטו הלפני אחרון והנהדר) או ״רכבת אל החופש״ של אנדריי קונצ׳לובסקי (שהעניק לג׳ון וויט פרס אוסקר על משחקו בסרט). כישורי המכירה הגאוניים שלהם הצליחו לייצר חבילות סרטים הזויות ששילבו סרטי איכות עם טראש. ״אם טאיוואן רוצים את ברונסון״, מסביר גולן, ״הם צריכה לקחת גם את קסאווטס״.

 

בסוף שנות השמונים, כך אנו מבינים מהסרט, עשו גולן וגלובוס כמה החלטות רעות מבחינה פיננסית, וקנון פילמס נכנסה לחובות בסך של 200 מיליון דולר. שותף חדש מ״פאתה פילמס״, חברת ההפקה מצרפת, נכנס לקנון פילמס. מנחם גולן, שלא היה מוכן שישלטו בו, הצר על כך ש״לקחו את יורם ממני״ והחליט לפרוש. מדליה מאפשרת לטום פולוק, עורך דין ויו״ר לשעבר של אולפני אוניברסל, לספר על כך, וזוהי בהחלט פרספקטיבה מעניינת. אבל על הגורמים האמיתיים לקריסה איננו שומעים, ועל ״הגירושין״ בין בני הדודים אנו מקבלים רק הסברים קצרים וחלקיים: ״הוא רצה לקנות בתי קולנוע ואני רציתי לעשות סרטים״, מסביר לנו גולן. ״עבר ביניהם חתול שחור״, אנו מבינים, אבל מה באמת גרם לכשלון הזה?

הסרט ״סופרמן 4״, שיצא לאקרנים ב-1987, הוא מקרה מעניין שלא מוזכר, שכן תקציבו היה נמוך מאוד (כ-17 מיליון דולר) יחסית להפקה הנוצצת שדרשה הטרילוגיה הקודמת. האפקטים המיוחדים בו היו סטנדרטיים לחלוטין, הכוריאוגרפיה של סצנות הקרבות ברמה נמוכה, וההכנסות בקופות היו הנמוכות ביותר מכל ארבעת סרטי הסדרה. גם "Masters of the Universe" מ-1987 היה כשלון, עם הצלחה קופתית נמוכה ב-5 מיליון דולר מתקציב של 22 מיליון דולר. שני הפלופים הללו הזיקו מאוד למוניטין של קנון פילמס, שהמשיכה להצליח עם הפקות נמוכות תקציב כמו ״קיקבוקסר״ מ-1989, סרט שנעשה במיליון וחצי דולר והכניס פי 30 בקופות. הפקות שדרשו תקציבים גבוהים יותר נכשלו ולא התאימו לרוח החברה. עם השנים, קנון פילמס לא הצליחה אולי לעמוד בציפיות השוק ובטעם הקהל שבאופן טבעי השתנו. מעניין היום לראות המשכיות לשיטה של קנון בשוק ההוליוודי העכשווי, כשסרט כמו ״פעילות על טבעית״, פרויקט האימה הדיגיטלי דל התקציב של אורן פלי, הפך ללהיט מסחרר בקופות עם תקציב מגוחך. כמו כן, הפניה של קנון פילמס לשוק הבינלאומי, שללא ספק הפכה את סרטיהם לסיפורי ההצלחות שהם היו, היתה גישה שונה וחדשנית עבור הוליווד, שהקפידה אז להתעלם לחלוטין מהשוק הבינלאומי. היום, כמובן, דברים השתנו לחלוטין.

 

לקראת השליש האחרון של הסרט, קולה של מדליה נשמע מרחוק (מישהו צריך לעשות פעם מחקר כמותי ולבדוק את מספר הבמאים התיעודיים שהעתיקו את השטנץ הזה מארול מוריס), והיא מבקשת מגולן רשות (כביכול) לדבר גם על כשלונות. ״מה זה ייתן לי בסרט דוקומנטרי לדבר על כשלונות?״, הוא מתרעם בזעם, ומאשים אותה בכך שהיא כופה את עצמה כאן. הבעיה היא שגם ההתייחסות הרפלקסיבית הזו של מדליה, שיש בה מעין ניסיון להדגיש את מודעותה למוגבלות הנראטיב אותו היא בונה בסרט, אינה מספקת. מדי פעם ישנה התייחסות בסרט לפלופים קולנועיים, כמו ״מבצע קהיר״ הישראלי מ-1966, שדובב בהחלטה מוטעית לאנגלית והיה כשלון קופתי, או ״התפוח״, המיוזיקל קיטש מ-1980 על תרבות ההיפים, סרט שהוא כל כך רע שהוא כבר קאלט. אבל ההתייחסות לפלופים הללו היא מוגבלת. האנקדוטה הטראגית שנלווית לסיפור ההקרנה של ״התפוח״ בעיקר מבקשת להמחיש את הטוטאליות והרגשנות של גולן כיוצר: במהלך ההקרנה, כך מספר לנו גלובוס, הוא יצא למרפסת וניסה להתאבד. גלובוס עצר אותו לפני המעשה והבטיח לו שיהיו עוד סרטים. סרטה של מדליה נעשה בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם גולן וגלובוס, וזה בסדר גמור, אך מכאן גם נובעת חולשתו העיקרית. סרט תיעודי אחר, בו ניתן יהיה לצפות בפסטיבל הקולנוע בחיפה בחודש הבא, נעשה ללא שיתוף הפעולה של גולן וגלובוס ומנסה להסביר את הכשלון תוך אימוץ עמדה ביקורתית יותר. זהו סרטו של הבמאי האוסטרלי מרק הרטלי ״אלקטריק בוגלו: הסיפור שלא סופר על סרטי קנון״. לא צפיתי בסרט הזה, כך שאיני יכול לומר עליו דבר, אך הבנתי שאבנר שביט מאוד לא חיבב אותו, אם להשתמש בלשון המעטה.

 

לאחר שגולן וגלובוס הפסיקו לשתף פעולה הם כמעט ולא דיברו ביניהם. גולן הגיע לישראל כדי להמשיך לעשות סרטים וגלובוס פתח אולפן קולנוע. אחד הרגעים היפים והמרגשים בסרט מתרחש כמעט לקראת סופו, כאשר מדליה מפגישה בין בני הדודים במעמד טעון ולא פשוט. הסיטואציה מרגישה כמועמדת, אך מצליחה בישירותה לדלג מעל המלאכותיות שלה. תוך כדי ששניהם מעלים זכרונות מימי הזוהר שלהם, גולן עובר מהר מאוד לפסים פרקטיים ומתחנן לגלובוס שיקרא תסריט שהוא מחזיק בידיו. בעיניים בורקות הוא מבטיח לו שהתסריט הזה יחזיר אותם לימיהם הגדולים ומבקש ממנו ״פעם אחת, יורם, תעשה קולנוע״. גלובוס, שכבר לא ממש מתרגש מההתלהבות הנאיבית של גולן, מפנה לו עורף בנימוס. בסצנה הבאה הם כבר יושבים יחד באולם קולנוע פרטי וצופים בהנאה מרובה בקטעים מתוך סרטיהם המשותפים. האירוניה שמוענקת למשפט הסיום בסרט, ״יאללה, נמשיך״, היא טראגית ואופטימית בו זמנית.

 כשגולן עלה לבמה לאחר ההקרנה של סרטה של מדליה בפסטיבל קאן, הוא היסה את מחיאות הכפיים המתמשכות, ואמר בפשטות: ״יש לי סרט חדש. מי שרוצה לדבר אתי עליו שייגש אלי אחרי ההקרנה, אני פה״. קשה שלא להעריך את האהבה הבלתי נגמרת אותה רחש גולן לקולנוע ואת האופן בו השותפות שלו עם גלובוס אפשרה לו לממש אותה במשך שנים כה רבות. סרטה של מדליה מצליח להעביר זאת בפשטות וברגישות, גם אם הוא מספק תמונה חלקית ביותר.

 

״הגו גו בויז״ יוקרן בסינמטקים של תל אביב וירושלים בתאריכים ובשעות הבאים:

 

סינמטק תל אביב:

יום שישי, ה-19 בספטמבר, בשעה 20:00 (סינמטק 3)

יום שבת, ה-20 בספטמבר, בשעה 12:00 (סינמטק 1)

יום חמישי, ה-25 בספטמבר, בשעה 18:00 (סינמטק 5)

יום שבת, ה-27 בספטמבר, בשעה 16:00 (סינמטק 3)

 

סינמטק ירושלים:

יום שישי, ה-19 בספטמבר, בשעה 14:00 (סינמטק 1)

יום חמישי, ה-25 בספטמבר, בשעה 19:00 (סינמטק 2)

יום ראשון, ה-28 בספטמבר, בשעה 21:30 (סינמטק 2)