אני אוהב סרטים תיעודיים העוסקים בהפקות קולנועיות שלא הושלמו מעולם. קוראים לזה באנגלית "the unmaking-of documentary״, וזו דרך נפלאה לעזור לנו לדמיין כיצד היו נראים פרויקטים שיכלו לשנות את מהלך פני ההיסטוריה הקולנועית. מדובר לרוב בתיעוד של אמביציות ארטיסטיות במימדים מפלצתיים ממש, שקרסו בגלל שילוב של היבריס, אגו, וחזון שאפתני מדי שלא ניתן היה למימוש. אבל יש בסרטים כאלה כמעט הכל על קולנוע, ובעיקר על חדוות היצירה הבלתי מתפשרת, על שאפתנות בלתי ניתנת לריסון, ועל חשיבותם של נסיונות קולנועיים נועזים, גם אם לבסוף הם מתרסקים באופן בלתי נמנע אל צוק המציאות. יש לא מעט סרטים כאלה, כמו ״אבודים בלה מנשה״ ("Lost in La Mancha"), על הניסיון הלא מוצלח של טרי גיליאם להרים עיבוד משלו ל״דון קישוט״, או ״התמדת הראייה״ ("The Persistence of Vision"), על הנסיונות המוטרפים של ריצ׳רד וויליאמס ליצור את קלאסיקת האנימציה הגדולה בכל הזמנים. יש גם לא מעט פרויקטים מסקרנים שלא יצאו לפועל ולא זכו לסרט תיעודי על כך, כמו ״נפוליאון״ (״Napoleon") של סטנלי קובריק, מה שנראה היום כפרויקט החיים הלא ממומש שלו, או ״לב המאפליה״ ("Hearts of Darkness"), הסרט שאורסון וולס היה אמור לביים במקום ״האזרח קיין״ אך נפל גם הוא כתוצאה מחריגה ניכרת בתקציב.

אחד מהפרויקטים השאפתניים ביותר בתולדות הקולנוע השאיר חותם חזק על המדיום למרות שמעולם לא הושלם. העיבוד המתוכנן של הבמאי הצ׳יליאני אלחנדרו חודורובסקי לספר המדע הבדיוני ״חולית״ של פרנק הרברט יכול היה בקלות להפוך ליצירת המדע הבדיוני הגדולה ביותר בשנות השבעים, אבל משהו בדרך השתבש כליל. ״חולית של חודורובסקי״ ("Jodorowsky's Dune"), סרטו התיעודי המצוין של פרנק פביץ׳, יוקרן ממחר ובמהלך השבוע הבא בפסטיבל ״אוטופיה״ (שאת תוכנייתו המעולה תוכלו למצוא כאן), והוא מגולל את השתלשלות הארועים מאחורי הקלעים של (אי) השלמת סרט המדע הבדיוני אותו לעולם לא נוכל לראות.

חודורובסקי הוא בן 85 היום. יליד צ׳ילה, ובעל רקע בתיאטרון אוונט-גארד, הוא ידוע בעיקר בזכות סרטו ״אל טופו״ ("El Topo"), מעין מערבון פסיכדלי מ-1970 שהפך במהרה לסרט קאלט המוקרן בהקרנות חצות. שלוש שנים אחר כך, ועם מיליון דולר בכיס הודות להצלחתו המפתיעה של ״אל טופו״, חודורובסקי עשה את ״ההר הקדוש״ ("The Holy Mountain") הנפלא, שגם הוא, כמו קודמו, שפע בדימויים סוריאליסטיים של עירום, אלימות ומיסטיקה, ונראה כאילו נהגה מתוך מוחו הקודח. ב-1974 הודיע לו המפיק שלו, מישל סיידו, שהוא מוכן להפיק עבורו כל מה שהוא רק יבחר, ושאל אותו מה הוא רוצה לביים בפרויקט הבא שלו. חודורובסקי השיב שהוא רוצה לעשות אדפטציה ל״חולית״, ספרו הקלאסי של הרברט מ- 1965 (הוא מעולם לא קרא את הספר, אבל חבר שלו סיפרו לו שהוא מצוין). האתגר נראה גדול מאוד: כיצד ניתן לתרגם באופן אודיו-ויזואלי את העולם הספרותי העשיר של הספר? לשם כך חבר חודורובסקי לאמן הקומיקס הצרפתי ז׳אן ז׳ירו (הידוע בכינויו ״מוביוס״) וביקש ממנו לתכנן את הסטים ואת הסטוריבורד של הסרט (את חלק מהסטים המתוכננים ניתן לראות כאן. סרט תיעודי נוסף, המוקדש לעבודתו של האמן מוביוס, מפגיש את הבמאי לשוחח עימו על הפרויקט הגנוז, וניתן לצפות בקטע ממנו כאן).

  

חודורובסקי משוכנע עד היום, ללא כל צל של ספק מבחינתו, שמדובר בהחמצה של מה שיכול היה להיות אחד הסרטים הגדולים ביותר אי פעם. ״רציתי לעשות סרט שיפברק את האפקטים של LSD מבלי שהצופה בו יצטרך לקחת LSD״, הוא מסביר בעיניים בורקות, וקשה שלא להעריך כאן את האמביציה. חודורובסקי ביקש לשנות את התפיסה של הקהל, ״ליצור נבואה״ שתשנה משהו במוחם של הצופים, ליצור מעין ״אלוהים סינמטוגרפי״, כן ממש ככה, ולא פחות. סרט תיעודי על פרויקט כזה יכול היה להפוך בקלות לטיול נרקיסיסטי אל תוך האגו המנופח של יוצר קולנוע קשיש, אבל התוצאה הפוכה במאה ושמונים מעלות. היא כוללת ראיונות ארוכים עם חודורובסקי הכובש והכריזמטי, עם אנשים שעבדו איתו על הסט כשהפרויקט היה על האש, ומספר במאים ומבקרים שמנסים לתאר את החשיבות שלו בהיסטוריה של הקולנוע (בולט ביניהם הוא ניקולס וינדיג ראפן, הבמאי של ״דרייב״). ״אם הסרט היה נעשה״, מסביר אחד מהם, ״הוא יכול היה להיות גדול יותר מ-״2001״ של סטנלי קובריק״. וואוו.

חודורובסקי גייס לפרויקט שמות ענקיים ויצר לעצמו סוג של ״סופר גרופ״. עבור האפקטים המיוחדים הוא ניסה לגייס את דגלאס טרמבל, המח העיצובי מאחורי ״2001״, אבל בעקבות חילוקי דעות מקצועיים חודורובסקי סירב לבסוף לעבוד איתו. כתחליף הוא בחר בדן אובאנון, מי ששיתף פעולה עם ג׳ון קרפנטר בסרטו ״כוכב אפל״. כשחקנים הוא ליהק בקלות את דייויד קראדין, את מיק ג׳אגר ואף את בנו (שהופיע כבר ב- ״אל טופו״ והיה בן 12). היעד המטורף הבא שלו היה לשכנע את סלוואדור דאלי להצטרף לפרויקט בתפקיד הקיסר המשוגע. דאלי הסכים ובתנאי שיהיה השחקן עם המשכורת הגבוהה ביותר בהוליווד, וביקש סכום מופרך של 100 אלף דולר לשעה. בסוף הם הסכימו על 100 אלף דולר עבור כל דקת מסך (לדאלי היו מתוכננות שלוש דקות בסרט בסך הכל). אפילו את אורסון וולס הגדול הוא הצליח לפתות לשחק עבורו בתור הברון הרשע, והבטיח לסדר לו בתמורה את השף של המסעדה החביבה עליו כדי שיבשל לו במשך כל ימי הצילומים. את חברי להקת פינק פלויד הוא תפס במהלך הפסקת צהריים, והוציא מהם הבטחה, תוך כדי שהם זוללים המבורגרים, שיכתבו לו את הפסקול. כולם היו עבור חודורובסקי ״לוחמים״ ("warriors"), והוא בחר בפינצטה רק את אלה שתהיה להם מוטיבציה בלתי נגמרת להרים את הפרויקט גדול המימדים הזה. הוא כיבד והעריך את הצוות שלו באופן העמוק ביותר.

אבל מהר מאוד החלום נגוז. לפרויקט היה תקציב מבוקש של כ-15 מיליון דולר (סכום עצום לאותה תקופה), וחודורובסקי בזבז כבר כשני מיליון דולר על שלב הפרה-פרודקשן. כשהשיחות עם האולפנים על תזרים המזומנים החלו להיות רציניות יותר, דברים השתבשו וגרמו לקריסה הבלתי נמנעת. המפיקים בהוליווד לא הצליחו להבין את החזון הגרנדיוזי של חודורובסקי, וראו בקולנוע שלו משהו ביזארי מדי. בעיקר הם דאגו שהסרט יחרוג מתקציב באופן משמעותי ושהפיינל קאט יהיה ארוך מדי, שתי בעיות שחודורובסקי לא מסוגל היה להרגיע אותם לגביהן. צריך לזכור שהוליווד של שנות השבעים, תקופה המכונה היום ״העשור של הבמאים״, היתה דווקא תעשייה שתמכה פיננסית בחזון הארטיסטי של במאים גדולים ונתנה להם יד חופשית ליצור ככל העולה על רוחם (מרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה או טרנס מאליק הם רק חלק מהשמות שעולים כדוגמאות). יחד עם זאת, ולמרות האקלים הליברלי הזה לעבודה קולנועית ייחודית, הסרט אותו הבטיח חודורובסקי נשמע מעורפל מדי, רוחני מדי, ובעיקר לא מוכר. כשתצפו בסרט התיעודי, לא תשכחו במהרה את ההתקף הכמעט פסיכוטי של חודורובסקי המשחזר את האכזבה הרבה מהתעשייה הזו ומההחלטה שלא לתת אור ירוק לפרויקט שלו. בקיצור, אף אולפן לא היה מוכן לחתום על המשך ההפקה והפרויקט נגנז.

קשה שלא להתבאס מההחמצה הגדולה כאן, בהתחשב בכך שהספר הפך לבסוף לסרט מאכזב למדי בבימויו של במאי חסר פשרות אחר בשם דייויד לינץ׳ (שכנראה עשה את כל הפשרות האפשריות ב״חולית״ שלו, ועד היום מתכחש לסרט כיצירה השייכת לקנון היצירתי שלו). חודורובסקי ללא ספק הקדים את זמנו. מה שנשאר מהסרט הזה הוא ספר עב כרס הקיים בעולם בשני עותקים בלבד (מזכיר קצת את הספר של taschen על הארכיונים של קובריק, רק הרבה יותר גדול וכבד). בספר מופיעים אלפי איורים, שרטוטים ותוכניות המתארים באופן מדויק למדי כיצד אמור היה להיראות הסרט ״חולית״ שוט אחרי שוט. חודורובסקי לא רק שינה את הספר המקורי, אלא אף ״אנס״ אותו, על פי הגדרתו, כדי להתאים לחזונו המופרך. מרתק בעיניי הניסיון של פביץ׳ לדמיין בעזרת איורים ואנימציה כיצד יכול היה להיראות הסרט לו היה מקבל אור ירוק ומצולם, במיוחד לאור העובדה שמאוחר יותר בסרט תוהה חודורובסקי בעצמו האם סרטו יכול להיעשות היום באנימציה. במונטאז׳ יפהפה אחר בסרט מנסה פביץ׳ לבדוק כיצד הפך הכשלון הקולוסלי הזה להשראה יצירתית עבור פרויקטים אחרים, כמו ״מלחמת הכוכבים״, ״בלייד ראנר״, ״פלאש גורדון״ ועוד רבים אחרים. נדמה שז׳אנר המדע הבדיוני בקולנוע הושפע לא מעט לאורך ההיסטוריה שלו מההחלטות הסגנוניות של חודורובסקי, רעיונות אשר מעולם לא הגיעו לכלל מימוש.

״כשלון הוא גם שינוי דרך״, מסביר לנו חודורובסקי, וקשה שלא להשתאות מול סרטו החדש, הראשון מזה 23 שנה, שנוצר ממש בעקבות הסרט התיעודי הזה. מישל סידו וחודורובסקי חזרו לשתף פעולה ביצירה אוטוביוגרפית מרשימה למדי בשם ״מחול המציאות״, שהוקרנה בבכורה עולמית בפסטיבל קאן בשנה שעברה ואצלנו בפסטיבל הקולנוע בירושלים לפני כחודשיים. 

אל תחמיצו את ״חולית של חודורובסקי״, כרוניקה של חלום קולנועי שלא התגשם. כשתצאו מהסרט תנסו לדמיין את חודורובסקי מחזיק ביד פסלון מוזהב וצועק ״אני מלך העולם!״. תדמיינו, מה אכפת לכם.

 

״חולית של חודורובסקי״ יוקרן בסינמטק תל אביב במהלך פסטיבל ״אוטופיה״ בימים ובשעות הבאים:

13.9, יום שבת, 22:00-23:45 (סינמטק 3)

15.9, יום שני, 20:00-21:30 (סינמטק 4)

20.9, יום שבת, 21:30-23:00 (סינמטק 2)

 

צפו בטריילר של ״חולית של חודורובסקי״

 

 

סרטים תיעודיים אחרים על פרויקטים קולנועיים שלא הושלמו כהלכה:

״התמדת הראייה״ (״The Persistence of Vision״)

סרטו של קווין שרק הוא דיוקן כואב של האנימטור ריצ׳רד וויליאמס (שאחראי לאנימציה של ״מי הפליל את רוג׳רט רביט״) וניסיונותיו ליצור את קלאסיקת האנימציה הגדולה בכל הזמנים, סרט באורך מלא בשם ״הגנב והסנדלר״ ("The Thief and the Cobbler"). וויליאמס התחיל לעבוד על הפרויקט ב-1964, הפך לאובססיבי, והגאונות היצירתית שלו הובילה במהרה לאבדון. תוך שילוב של אנימציה מדהימה, פוטאג׳ ארכיוני נדיר וראיונות עם אנימטורים שעבדו עם וויליאמס על הפרויקט, שרק יוצר תיעוד מרתק של ״הסרט שיכול היה להציל את אמנות האנימציה ולקחת אותה הרבה מעבר לכך״.

צפו בטריילר של ״התמדת הראייה״:

״אבודים בלה מנשה״ ("Lost in La Mancha"):

סרט שמתאר את תהליך הפרה-פרודקשן ואת ששת ימי הצילום הראשונים בניסיונו הלא מוצלח של טרי גיליאם לביים את הסרט ״האיש שהרג את דון קישוט״ בשנת 2000. גיליאם התכונן להפקה הזו כעשר שנים, ואף היה לו תקציב אירופאי חסר תקדים של 32 מיליון דולר, אך לרוע מזלו כל מה שיכול היה להשתבש קרה. סופה אכזרית הרסה את הציוד, מטוסי F-16 חגו בשמיים והפריעו לצילומים, ופציעה בגב של הכוכב הראשי ז׳אן רושפור עצרה את ההפקה. כך יצא שמה שאמור היה להיכנס כבונוס לגרסת הדי וי די של הסרט המושלם הפך לסרט עצמו. גם זה משהו. 

צפו בטריילר של ״אבודים בלה מנשה״:

״פיינל קאט – עשייתו ואי עשייתו של הסרט ׳שערי הרקיע׳״ ("Final Cut: The Making and Unmaking of Heaven's Gate״)

הוליווד לעולם לא סולחת על כשלונות, וכנראה שלעד היא תזכור למייקל צ׳ימינו את הכשלון האדיר של ״בשערי הרקיע״. צ׳ימינו היה בן 40 כשזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר על סרטו ״צייד הצבאים״ (1978), ואז החל לביים את המערבון הזה, שמתרחש במדינת וויומינג במאה ה-19. הפרפקציוניזם הפנטי שלו לפרטים קטנים בשחזור האותנטי העלו את התקציב ל-36 מיליון דולר, פי 5 מהתקציב הממוצע בהוליווד דאז, וגרמו לאולפן יונייטד ארטיסטס לקרוס פיננסית. ״פיינל קאט״ מנסה להסביר את הסיבות לכשלון הזה דרך ניסיון לדמיין בו זמנית מה יכול היה להיווצר אלטרנטיבית. כולם היו בטוחים שהם עושים את ״חלף עם הרוח״ הבא, רק שאף אחד לא דמיין שהאולפן עצמו יתעופף ברוח.

צפו בסרט במלואו (ב-8 חלקים) כאן: