אחד הסרטים המרתקים שיוקרנו בפסטיבל דוק אביב בחודש הבא עוסק בניסוי חינוכי אותו ערכו לראשונה אנרכיסטים ספרדים בתחילת המאה העשרים ומאז הפך לתופעה נרחבת בעולם. ״להתמודד עם הפיל״, אשר הוצג בפסטיבל True/False בשנה שעברה והתקבל בביקורות נלהבות, הוא סרט על בית ספר פתוח. כלומר, בית ספר בו אין מחברות, אין בחינות, ואין מבנה פדגוגי קבוע ומוסכם. הכיתות פתוחות, והתלמידים בו בוחרים בעצמם מה ללמוד ואיך ללמוד, בין אם מדובר בנגרות, אמנות או מוזיקה. התלמידים מוזמנים להיות שותפים לגורלם, וכל החלטה מתקבלת כקבוצה, כאשר קולם של הילדים נחשב שקול לקולם של המבוגרים. ישנם כיום כ-250 בתי ספר חופשיים ופתוחים בעולם (ישראל, אגב, מחזיקה במספר גבוה מאוד של בתי ספר כאלו) והתופעה הזו נמצאת במגמת עלייה. נשמע כמו חלום ורוד שיכול לפתור את כל התחלואות של הממסד החינוכי השמרני? תחשבו פעמיים. מה שנראה בתיאוריה כרעיון מצוין הופך בפרקטיקה כמתכון לאסון.

הבמאית אמנדה רוז וויילדר החליטה לעקוב אחר שגרת יומם של כתריסר תלמידים בגילאים 6-11 המבלים את שנתם הראשונה בבית הספר הפתוח טדי מקרדל שבניו ג׳רזי. היא בחרה לאמץ לשם כך סגנון מתבונן בשיטת הקולנוע הישיר של שנות השישים (מה שנהוג לכנות כ״זבוב על הקיר״), וצילמה במשך כ-240 שעות, באינטימיות ובשחור לבן את הכאוס המשתולל בין קירות בית הספר: ילדים מתרוצצים עם אנרגיות בלתי נגמרות ומורים סבלניים ומאופקים המנסים להשתלט על הבלגן החוגג. בהתאם למסורת הקולנוע המתבונן וויילדר לא מנסה כלל למקם את בית הספר או את הארועים המתרחשים בו באיזשהו הקשר רחב יותר: היא לא מספקת לנו רקע מכל סוג שהוא, לא מציינת תאריכים, ולא עורכת ראיונות בשיטת הראשים המדברים. מלבד כמה שורות פתיחה המסבירות בקצרה כי לבתי הספר הפתוחים ישנה היסטוריה ארוכה של אנרכיה, אנו נזרקים אל תוך המציאות הזו ללא מצפן מכוון.

"להתמודד עם הפיל״: ילדים מתרוצצים עם אנרגיות בלתי נגמרות.

מתוך מה שנראה בתחילה כסוג של תוהו ובוהו המזכיר קצת את הדיסטופיה המתוארת בספרו של וויליאם גולדינג ״בעל זבוב״, דברים אט אט מתחילים להתבהר, עד שנדמה כי דרמה של ממש, עם מאפיינים של מתח הוליוודי, עולה ומתגבשת לה. המאבק המרכזי שמתועד בסרט הוא התנצחות מתמשכת בין נסיך קטן של אופל בשם ג׳יובאני לבין מורה צעיר ואידאליסטי בשם אלכס, אשר מנסה ללא הצלחה להשתלט על הפרחח הקטן. ג׳יובאני מסמל את עקב האכילס של בתי הספר הללו, אשר ממגנטים אליהם את כל אותם ילדים שהיו נזרקים בלאו הכי ממסגרות חינוך מסורתיות יותר. התנהגותו הפרועה הופכת למעין מקרה מבחן מעניין לגבי חוסר יכולתו של בית הספר הפתוח לגשר בהצלחה על המתח בין מתן עצמאות חשיבתית לבין השלטת מרות וסמכות. אלכס, המורה הצעיר והכריזמטי, הוא ללא ספק הדמות המעניינת והמורכבת ביותר בסרט, ויכולתו המופלאה לשמור על איפוק וריסון מול הכאוס המשתולל מולו כה מרשימים עד שהקריסה הבלתי נמנעת של הפאסון הזה לקראת סוף הסרט מרגשת עד דמעות. קשה שלא לתהות אז: מי הוא זה אשר מתנהג באמת באופן ילדותי וחסר שליטה, התלמידים או המורה שלהם?

״להתמודד עם הפיל״ מעלה דילמות מעניינות ומורכבות בנושאי חינוך: האם מערכת אשר מקדשת באופן אבסולוטי את זכויות ההצבעה של התלמידים בכל עניין אשר נוגע להתנהלותם בבית הספר יכולה, או אף חייבת, ליצור לחוק הזה יוצאי דופן? האם צריכה להיות סמכות של המבוגרים בעניינים מסויימים, ואם כן, באלו מקרים ומדוע? באחת מהסצנות המרתקות בסרט, ילדה צעירה בשם לוסי מאשימה את המורה אלכס בלא פחות מאשר ״הטרדה״ ("harassment"), מכיוון שהעדיף שיקולי בטיחות על פני הענקת חופש לילדים לקפוץ מגובה של ארון אל עבר המזרונים למטה. מצד אחד, הרגע הזה צורם באבסורדיות שלו, וקל לפתור את הסיטואציה כולה בכך שהילדים המפונקים הללו צריכים להבין שכמדובר בבטיחות הגבולות צריכים להיות ברורים. אני מניח שזו גם תהיה התגובה הראשונה של מרבית הצופים, ואני בתוכם. אבל ככל ש״משפט השדה״ שנעשה לאלכס ממשיך, הצופה מוצא עצמו מוזמן להרהר באופן עמוק ורחב יותר לגבי המחשבה העצמאית והכבוד הרב שמוענקים לתלמידים הללו גם במחיר רגעים מוזרים שכאלה. המקרה הזה משמש כסוג של פרובוקציה אשר אמורה לגרום לנו לחשוב על הסטנדרטים והכללים אליהם הורגלנו במערכות החינוך המוכרות לנו.

דילמות מעניינות ומורכבות בנושאי חינוך

הצפייה ב״להתמודד עם הפיל״ לא יכולה שלא להזכיר לכל אורכה את סרטו של פרדריק ווייזמן ״בית ספר תיכון״ משנת 1968. אם ווייזמן עסק במסגרת החינוך הקונבנציונאלית והיישיר אליה מבט מתבונן בשחור ולבן מגורען, הרי שוויילדר מאמצת מבט דומה לשם הסתכלות על האלטרנטיבה שלה. אבל אני מצאתי את עצמי דווקא חושב במשך הצפייה על סרטו של הבמאי הצרפתי ניקולס פיליבר ״פעלים למתחילים״ ("Etre et Avoir") משנת 2002. זוהי דרמה תיעודית שגוללה אף היא את התנהלותם היומיומית של תריסר תלמידים בכפר צרפתי (בגילאים די דומים, אגב, 4-10) לאורך שנת לימודים אחת ועם מורה מסור וכריזמטי. פיליבר צילם בעצמו את הסרט בטכנולוגיית 35 מ״מ, ואימץ אף הוא סגנון מתבונן ואינטימי בשיטת ״הזבוב על הקיר״. אך בניגוד לוויילדר, פיליבר לא משאיר עצמו נפקד לחלוטין מאחורי המצלמה ומשלב את ההתבוננות שלו עם עריכת ראיונות עם המורה ז׳ורז׳ לופז (שבדומה לאלכס מתגלה כבעל כישורי הוראה פנומנליים).

ישנן הרבה שאלות שנשארות פתוחות ב״להתמודד עם הפיל״, כמו: האם קיימת תוכנית לימודים כוללת בבית הספר הזה? מה חושבים התלמידים עצמם על החויות שלהם? כיצד ובאיזה אופן מעורבים ההורים? מהו תהליך הקבלה לבית הספר? האם ההישגים של התלמידים בבית הספר עומדים בקנה אחד עם אלו של תלמידים בבתי ספר ציבוריים? וויילדר לא מעסיקה את עצמה או אותנו בפרטים הללו, ולא משתפת אותנו בסוגיות אתיות הנוגעות למקומה כמתעדת: כיצד קיבלו התלמידים את נוכחותה היומיומית ומה היא עצמה חושבת על המוסד הזה בו נכחה כמעט שנתיים? דבר אחד ברור בסרט מתחילתו: הסגנון התיעודי החופשי של הקולנוע הישיר, זה המעדיף צילום ללא פרה-קונספציה או מטרה מכוונת מראש, מותאם לרוח הדמוקרטית והחופשית שמנשבת במוסד הזה. במילים אחרות, האסתטיקה מתאימה כמו כפפה לתוכן המתועד ווויילדר מחליטה שלא לבגוד בה גם כשדברים יוצאים מכלל שליטה. מי שבעיקר יוצא נשכר מהגישה הזו הוא הצופה, אשר מוזמן לפתח בעצמו חשיבה עצמאית לגבי ההתרחשויות המוזרות על המסך. ואת החופש הזה באמת לא כדאי לתחום או להגביל.

״להתמודד על הפיל״ יוקרן במסגרת פסטיבל דוק אביב בסינמטק תל אביב במועדים הבאים:

יום א', ,10.05, 18:45 סינמטק 1 (בנוכחות היוצרת).

יום ב', 11.05, 10:30 סינמטק 4 (בנוכחות היוצרת).

יום שבת, 16.05, 12:15 סינמטק 2.

צפו בטריילר של ״להתמודד עם הפיל״: