סרטו התיעודי של רודיגר זוכסלנד ״מקליגרי להיטלר" ("From Caligari to Hitler: Cinema in the Age of the Masses"), שיוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים בסוף השבוע הקרוב, סובב סביב שאלה מרכזית אחת שהעסיקה חוקרי קולנוע במשך שנים רבות: מה ״ידע״ הקולנוע הגרמני בשנות העשרים על הטרגדיה שעמדה להתרחש שנים ספורות לאחר פריחתו? האם הדימויים והדמויות שאכלסו את יצירות המופת הרבות בתקופה זו שיקפו הלך רוח לאומי שבמידה רבה הוביל לעלייתו של הרייך השלישי לשלטון? הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי שהופק בתקופת הרפובליקה הואיימרית (1918-1933) — קולנוע שכלל במאים גדולים כמו פ.וו. מורנאו, פריץ לאנג, וויליאם רוטמן, וג׳וזף פון שטרנברג, ויצירות מופת כגון ״נוספראטו״, ״מטרופוליס״ או ״הקבינט של ד״ר קליגרי״ — היה ללא ספק אחת מהתקופות החשובות והפוריות ביותר בתולדות הקולנוע. עם מבנים נראטיביים נסיוניים, חידושים טכניים מעוררי השתאות, והתגייסות טוטאלית של אמצעי המבע לייצוג מצבי נפש ותודעה, האקספרסיוניזם הגרמני כונן את אחד הרגעים המכריעים בהם הקולנוע הוכר סופית כצורת אמנות לכל דבר. מרשימה ביותר היא גם העובדה שלמרות נתוני פתיחה כלכליים גרועים למדי (גרמניה, כידוע, יצאה מנוצחת ומושפלת לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה ונדרשה לשלם פיצויי ענק) ופריחה קולנועית מאוחרת יחסית, גרמניה הפכה בהדרגה לאומת הקולנוע השנייה בגודלה בעולם במהלך שנות ה-20. בחמש עשרה השנים התחומות בין סוף מלחמת העולם הראשונה ועד עלייתו של היטלר לשלטון (1918-1933) הקולנוע הגרמני היה בשיא פריחתו. אלו הן השנים בהן מתעניין זוכסלנד בסרטו.

מה שהופך את ״מקליגרי להיטלר״ למרתק במיוחד הוא העובדה שהוא מבוסס כולו על ספר אחד, חשוב ומונומנטלי בהיסטוריה של החשיבה על קולנוע. זהו ספרו של מבקר התרבות וחוקר הקולנוע הגרמני זיגפריד קרקאואר, אשר על שמו קרוי הסרט: ״מקליגרי להיטלר: היסטוריה פסיכולוגית של הקולנוע הגרמני״. בשנת 1947 כתב קרקאואר את המחקר המקיף ורחב המימדים הזה על הקולנוע הגרמני לפני מלחמת העולם השניה, ובו הציע תזה מרתקת אם כי בעייתית למדי. קרקאואר ניתח את הסרטים המוקדמים בתקופת האקספרסיוניזם הגרמני וראה בהם סוג של נבואה מוקדמת, מעין תשוקה נסתרת למנהיג מטורף, כזו אשר תוביל על פי מהלך ההיסטוריה לעלייתו של היטלר ומפלגת הרייך השלישי לשלטון. מכיוון שקולנוע הוא אמנות המונים פופולרית, לפי קרקאואר, הוא ראה בו מדיום שיכול לחשוף את ”המנטליות הקולקטיביסטית“ של האומה הגרמנית. פחד ותשוקה חברו להם יחד בקולנוע המוקדם של שנות העשרים והשלושים, כך הוא טען, כדי לשקף את ה“תת מודע הקולקטיבי“ בגרמניה: הצורך במנהיג משוגע וכוחני. כל הפחדים, התשוקות והשאיפות הלאומיות נחוו בתקופה הזו דרך סרטי פנטזיה, אימה, ומדע בדיוני, בהם התמונה שחזרה על עצמה היתה בדרך כלל של אדם מטורף אשר מהפנט את ההמונים (כמו הרופא ב״הקבינט של ד״ר קליגרי״ או המהמר ב״ד״ר מאבוזה״ של פריץ לאנג), מעין מטאפורה לדרכים בהן הצליח היטלר לכשף את ההמונים בעריצותו.

האקספרסיוניזם הגרמני: אדם מטורף שמהפנט את ההמונים כמטאפורה למה שעומד להתרחש בגרמניה.

כמובן שזהו טיעון פרובלמטי למדי. ראייה לאחור היא תמיד 6:6, ובעייתית במיוחד היא הקביעה שסרטים יכולים לנבא את העתיד. גם ההנחה הסמויה לפיה סרטים יכולים להכיל או לשקף איזושהי מודעות או תת-מודעות קולקטיבית לאומית היא לא מובנת מאליה (למרות שבהחלט ניתן לראות קשר בין לאומנות לבין אקספרסיוניזם גרמני דרך הפניה בו לאמנות גותית, אסתטיקה גרמנית, אימוץ המיתוסים הגרמניים, וכו‘). שאלה נוספת שעומדת במוקד הביקורת כלפי התזה של קרקאואר: עד כמה ”גרמנים“ יכולים להיות הסרטים עליהם הוא מדבר, בהינתן שהם הצליחו כל כך בזירה הבינלאומית? הקולנוע האקספרסיוניסטי בגרמניה שלפני מלחמת העולם השניה היה שני בגודלו בעולם לאחר הוליווד, והוא אימץ אסטרטגיה מוכרת של קולנוע לאומי המייצר מוצר אקזוטי לייצוא. קראקוור גם התעלם באלגנטיות מחשיבותו הרבה של הקולנוע בגרמניה לפני תקופת הרפובליקה הוואיימרית (1918-1933), כלומר הקולנוע שהיה קיים בגרמניה לפני ובזמן מלחמת העולם הראשונה. כל השאלות והבעיות הללו, ועוד רבות אחרות, העסיקו חוקרי קולנוע שנים לאחר שהתפרסם ספרו של קרקאואר. זהו מחקר מגמתי ובעייתי, שלמרות חשיבותו הרבה בהבנתנו את הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי כיום, הוא עדיין מוגבל למדי ומשמיט לא מעט בכדי לבסס את התזה שלו.

זוכסלנד, יש לציין, לא מעסיק עצמו בכל השאלות הללו, והופך את סרטו לסוג של אילוסטרציה לתזה של קרקאואר. מצד אחד, זהו פן מאוד בעייתי של הסרט, שכן קל ״לנקב בו חורים״ כמו בתזה של הספר. מצד שני, ככל שהצפיה בסרט נמשכת, כך נדמה שספרו של קרקאואר פחות מעניין את שוסלנד כשלעצמו, והוא משתמש בו כתירוץ וכהשראה לבחון ולהעריך מחדש את התוצר הקולנועי העשיר והמגוון שהפך את גרמניה לאימפריה קולנועית. ״מקליגרי להיטלר״ הוא מאמר קולנועי מקיף ומרתק אשר משתמש בקטעים נרחבים מתוך הסרטים עצמם. הוא מזכיר את הסדרה המקיפה על תולדות הקולנוע של מארק קוזינס, או את סרטי התעודה מלאי ההשראה של מרטין סקורסזה על תולדות הקולנוע האמריקאי והאיטלקי. אך בניגוד לסרטים אלו, או מאמרים קולנועיים רבים אחרים, ״מקליגרי להיטלר״ שם דגש מיוחד על שימוש בקטעי סרטים באיכות נפלאה, קטעים שעברו רסטורציה דיגיטלית ונראים פשוט מדהים. למעשה, קטעי הסרטים עצמם הם סיבה כשלעצמה להגיע לירושלים ולצפות בסרט הזה על מסך גדול.

מה ידע הקולנוע הגרמני לפני שידעה זאת ההיסטוריה עצמה?

בין קטעי הסרטים משורבבים ראיונות בפורמט ראשים מדברים עם חוקרי הקולנוע אליזבת ברונפן ותומאס אלזסר, ובמאי הקולנוע הגרמניים וולקר שלונדורף ופאטי אקין. לעיתים הרובד האינטלקטואלי מעט מכביד על התנהלותו של הסרט (שאורכו כמעט כשעתיים), במיוחד כאשר מנסה זוכסלנד להמחיש בעזרת קטעי סרטים טיעונים מורכבים מתוך כתביו של קרקאואר, ולמקם את כתיבתו בצמתים הפילוסופיים החשובים של התקופה (כגון מרקסיזם, הפילוסופיה של ניטשה והפסיכואנליזה של פרויד). הדבר מעלה שאלות עמוקות בדבר היכולת ״לתרגם״ קולנועית, ולו באופן חלקי, טענות בעלות רובד אקדמי. ניסיון דומה נוסף, אותו לבטח נוכל לראות רק בשנה הבאה, הוא סרטו המצופה של מבקר הקולנוע קנת ג׳ונס ״היצ׳קוק טריפו״, המבוסס על ספר הנושא את אותו השם, ובו מתומללות שיחות מרתקות בין אלפרד היצ׳קוק לפרנסואה טריפו. מהיכרות עם פועלו של היוצר ועם הספר האדיר הזה, נראה לי שיש בהחלט למה לחכות.

״מקליגרי להיטלר״ מספר את ההיסטוריה של הקולנוע הגרמני תוך מודעות מוחלטת לסיכון שקיים בפזילה נמהרת מדי אל ״הקאנון״. לכן, מלבד דיון מקיף בפריץ לאנג, הוא גם חולק כבוד לבמאים עליהם לא נאמר מספיק, כמו ג׳ורג׳ ווילהלם פאבסט. בדומה, לצד דיון ביצירה הסכיזופרנית ורבת הפנים ״מטרופוליס״, הוא גם עוסק  ביצירות נשכחות ונפלאות כמו "People on Sunday" של רוברט סיודמק, יצירה היברידית שהקדימה את זמנה, נוצרה על ידי מספר במאים במקביל, ונכתבה על ידי בילי וויילדר. ברגע אחר הוא מתמקד בקטע האנימציה האבסטרקטי והנפלא ב-Die Nibelungen של פריץ לאנג, עליו אחראי וויליאם רוטמן, הבמאי של ״ברלין: סימפוניה של עיר״. כך גם הוא מראה שבתקופה הויימארית היו לא מעט במאים שעסקו לא רק באקספרסיוניזם אלא גם בקולנוע שמאלני חברתי, כזה שהתמקד במעמד הפועלים ובאבטלה הגואה בגרמניה שלפני מלחמת העולם השניה (סוג של ״ניאו-ריאליזם גרמני״). ואחרי כל המסע הפתלתל הזה בנבכי התודעה ההיסטורית של גרמניה על גבי מסך הכסף, שולף שלונדורף לקראת סוף הסרט תהייה מפתיעה, ואפילו מאתגרת: אולי הקולנוע הוואיימרי לא היה כל כך אידאולוגי כפי שנהוג לטעון לגביו? מממ… ואולי זה אפילו הרגע היחיד בסרט בו נרמז במפורש שהתיאוריה של קרקאואר, מאירת עיניים ככל שתהיה, היא גם מגמתית להחריד. חבל רק שזה מגיע בשלב מאוחר כל כך. אך בל תטעו – ״מקליגרי להיטלר״ הוא מסמך קולנועי חשוב מאין כמוהו שמומלץ מאוד לצפייה בעבור כל חובב קולנוע באשר הוא. הוא ממחיש באופן מוצלח למדי כי הסיפור של הקולנוע הגרמני שלפני מלחמת העולם השניה הוא הוכחה ניצחת לכוחו הבלתי מבוטל של המדיום הקולנועי לשקף, ואולי אפילו לעצב, מצבי תודעה פוליטיים וחברתיים.

לא רק יצירות קאנוניות אלא גם פנינים נשכחות כמו ״People on Sunday" של רוברט סיודמק.

״מקליגרי להיטלר״ יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים בתאריכים הבאים:

יום שישי, 10.7.2015, בשעה 14:45

יום שבת, 11.7.2015, בשעה 10:30 (בנוכחות הבמאי – אני אערוך עימו סשן של Q&A לאחר ההקרנה).

צפו בטריילר ל״מקליגרי להיטלר״: