עושים שכונה: דוקאביב בבית דני

בטח ידעתם, אבל גם בתל אביב יש פריפריה. בפסטיבל דוקאביב האחרון, מספר לא מועט של הקרנות יצאו ממתחם הסינמטק אל עבר שכונות דרומיות, כמו גינת לוינסקי או המרכז הקהילתי הערבי-יהודי ביפו. סדרת האירועים החדשה מבית היוצר של דוקאביב מתרחשת בשכונת התקווה כל יום חמישי במהלך חודש דצמבר, ומהווה את יריית הפתיחה לפעילות העמותה במרחב הגאוגרפי והקהילתי של דרום תל אביב יפו. היא מציעה תמהיל מיוחד של הקרנות אחר הצהריים הממוקדות בעשייה של הקהילה המקומית, צעירה וותיקה כאחד, והקרנות ערב הפונות גם לקהל רחב יותר. ״זה משהו מאוד קהילתי, שגם פתוח לקהל הרחב, ויכול למשוך אנשים שאין להם היכן לראות סרטים״, מסבירה לי קרין ריבקינד סגל, המנהלת האמנותית של דוקאביב. ״עמותת דוקאביב מנסה במהלך כל השנה להקרין סרטים לא רק בסינמטקים, אלא גם בבתי תרבות הנמצאים במקומות בהם אין בית קולנוע מסודר. זוהי מטרה מאוד חשובה עבורנו. הפכנו למעשה לסוג של מפיצים לסרטים שאין להם בית ולקולנוע שאינו נגיש לפריפריה״.

התוכנית השבועית בבית דני כוללת בשעות אחר הצהריים והערב המוקדם סדנאות מעשיות שמשתפות את הקהילה המקומית בעשיית סרטים. שרית חיימיאן, לדוגמא, עובדת זה מכבר על יצירת סרטים עם קבוצת נשים ותיקות אותן היא מכירה מהשכונה, וב-22.12 (יום חמישי, 17:30) תקיים הקרנה חגיגית של התוצרים הסופיים ביחד עם ארוחת טעימות. סדנא מעשית נוספת מתקיימת בהנחייתו של רובי אלמליח, אשר עובד גם הוא על הפקת סרטים עם קבוצה של בני נוער המגיעים משכונת התקווה (מנ״ש). ב-22.12 (יום חמישי, 19:00) תתקיים הקרנת בכורה של הסרטים הדוקומנטריים שנוצרו בסדנא עבור היוצרים, משפחותיהם והקהל הרחב. ״הרעיון הזה של הסדנאות החל מהפעילות שלנו בפריפריה, כמו פרויקט ׳כנפיים׳ שעשינו בפסטיבל במעלות תרשיחא״, מסבירה לי קרין. ״או למשל פרויקט דוקו יאנג, בו שיתפנו פעולה עם משרד החינוך והקרן החדשה. יצרנו חיבור בין בני נוער בפנימיות עם יוצרים ישראלים. את מה שהם יצרו במהלך השנה הקרנו בפסטיבל דוקאביב לקהל הרחב. יש לנו אינטרס חזק לערב את הקהילה המקומית ביצירת סרטים, ואותו אנו ממשיכים גם בבית דני״.

תוכנית הקרנות הערב בבית דני מפתה למדי. ב- 15.12 (יום חמישי, 20:30) תתקיים הקרנת טרום בכורה של הסרט Raving Iran, סרט שיוקרן שוב בפסטיבל דוקאביב הקרוב. הסרט מתמקד בשני תקליטנים שמקליטים ועובדים במחתרת בטהרן באופן לחלוטין לא חוקי. הוא מתאר את סצנת האנדר-גראונד של המוזיקה האלקטרונית באירן, שכל מי שעובד בתוכה עובר למעשה על החוק ומסתכן במאסר. הבמאית סוזנה רג׳ינה מוירס מתעדת עיר של ניגודים וסכיזופרניה, פנדמנטליזם דתי וסגידה להיי-טק. המוזיקה נעשית על מחשבי מק בוק, מופצת באמצעות פייסבוק ומצולמת על ידי אייפונים. שני הגיבורים של הסרט, אנוש ואראש, צריכים לשחד גורמים רשמיים בשלטון כדי שיעלימו עין מהקראוון שעושה את דרכו לארבעה ימים של מוזיקת רייב במדבר. זהו סיפור מרתק על מאבק עיקש בצנזורה שמצליח לייצר על הדרך גם רגעים קומיים מתוך טעויות בפרצדורה מנהלית. כדאי לצפות בסרט, למעשה חודשים לפני שיגיע להקרנת הבכורה שלו בדוקאביב 2017.

ravingiran_filmstill_2

סצנת האנדר-גראונד של המוזיקה האלקטרונית באירן: כל מי שעובד בתוכה עובר למעשה על החוק ומסתכן במאסר.

ב-22.12 (יום חמישי ב-20:30) יוקרן סרטם של רומן שומונוב ודורון צברי החולמים מבבילון, המתעד להקה של צעירים מאשדוד, יוצאי ברית המועצות לשעבר, שמנסה לזכות באליפות העולם בברייקדאנס. הסרט, שפתח השנה את פסטיבל דוקאביב והוקרן בפסטיבל דרום, מתאר מציאות קשה של מצוקה וניכור, אך מתמקד בדמויות מעוררות השראה המנסות לפרוץ את מעגל החיים הטראגי שלהן בעזרת מוזיקת ההיפ-הופ. צברי ושומונוב מייצרים אינטימיות חזקה עם הדמויות שלהם, ומאפשרים להן רגעים רבים של כנות מרגשת מול מצלמה שחודרת עמוק ומדויק. מעבר לכך, מארג הסיפורים בסרט מאפשר לנו לקבל הצצה מרתקת לאורח החיים הקשה בפריפריה, כאשר התמונה הכללית שמצטיירת היא עגומה למדי.

photo_1_by_roman_shumunov_%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%9f_%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%91

"החולמים מבבילון״: דמויות מעוררות השראה המנסות לפרוץ את מעגל החיים הטראגי שלהן בעזרת מוזיקת ההיפ-הופ

בסיבוב של כמעט 180 מעלות, הסרט שיוקרן שבוע לאחר מכן (29.12, יום חמישי ב-20:30) הוא קראוד-פליזר מובהק שישאיר אתכם עם חיוך ומצב רוח טוב. הסרט השמח, סרטו של המעצב האוסטרי סטפן זגמייסטר, הוקרן גם הוא בפסטיבל דוקאביב האחרון ובלט כיוצא דופן משאר סרטי התחרות הרשמית. זדמייסטר מתגורר בניו יורק ומעצב עטיפות תקליטים לאלבומים של מוזיקאים כמו ג׳יי זי, האבנים המתגלגלות וראשים מדברים. כשהוא מרגיש שמשהו חסר בחייו הבורגנים, הוא הופך את עצמו (וגם את סרטו) לסוג של פרויקט עיצובי במסע לחקר האושר, ומנסה לבחון האם זה אפשרי להשפיע על מידת האושר שלנו בחיים. הוא נוטל תרופות נגד דכאון באופן מבוקר, עוסק בתראפיה עצמית בעזרת אנשי מקצוע ועורך רישום ומעקב אחר התוצאות. אך האם יוכל לצפות מראש כיצד יתגלגלו חייו, וכיצד רגעים אמיתיים של אהבה ומוות ישפיעו על מידת האושר שלו? מצד אחד ״הסרט השמח״ הוא סוג של מסע נרקיסיסטי מובהק של מעצב שבע ובורגני, מה שעלול להיתפס בעיני צופים מסוימים כשעמומון שמשתבלל אל תוך עצמו. מצד שני, לומר על הסרט הזה שהוא מעוצב בהקפדה יתרה זה יהיה אנדר-סטייטמנט. כמעט כל רגע קולנועי כאן יותר מקורי מבחינה אסתטית מקודמו, והתוצאה שובה את העין ומעוררת חיוך לכל אורך הצפייה. כדאי מאוד.

photo_2_by_the_happy_film__ben_wolf

"הסרט השמח״: פרויקט עיצובי במסע אל חקר האושר

קרין, כיצד שונה תהליך האוצרות מבחינתכם עבור פסטיבלים המתקיימים בפריפריה לעומת הפסטיבל המרכזי שמתרחש בעיר הגדולה?

״אנחנו מנסים לחשוב במונחים של אירוע קולנועי שמשלב משהו שהוא גם מעבר לקולנוע. הרעיון הוא לא בהכרח לעשות ׳העתק והדבק׳ למה שהוקרן בתל אביב. אנחנו מנסים לעשות פגישות עומק במהלך השנה עם אנשים מתוך הקהילות המקומיות ולהבין מה אפשר להקרין. אחרי הכל, אי אפשר להביא משהו איזוטרי. זה תהליך בו אנו מנסים לפצח איך לעשות את זה, ואנו כל הזמן בודקים ומנסים להשתפר. בנוסף, אחת המטרות של דוקאביב היא שיהיה לנו בית קולנוע מיועד שיקרין סרטים כל השנה ולא רק במהלך הפסטיבל. זה קיים לדוגמא בפסטיבל הוט דוקס בטורונטו [עם אולם הקולנוע Hot Docs Ted Rogers Cinema, שבמשך שנים נמצא בבעלות הפסטיבל – א.ל], ואנחנו גם כן בחיפוש מתמיד אחר אחד כזה״.

כמו פסטיבל אמבולנטה הנפלא, אשר מקרין לאורך זמן ממושך ובלוקיישנים לא שגרתיים במקסיקו תוכנית מגוונת של סרטים תיעודיים, כך גם דוקאביב. השאיפה להתרחב טריטוריאלית מתקיימת במקביל לתוכנית להקרין קולנוע תיעודי במהלך כל השנה, ולא רק בזמן הפסטיבל הרשמי. לפני פחות מחודש הסתיים פסטיבל דוקאביב גליל, אשר נערך בין התאריכים 12-8 בנובמבר במעלות תרשיחא. יחד עם התוכנית המגוונת בבית דני החודש, ופסטיבל דוקאביב נגב, שעומד להתרחש בירוחם בין התאריכים 25-27 בדצמבר, נראה שעד סוף השנה ניתן יהיה לומר, למרות הפרדוקס המושגי לכאורה, שזה היה ״החורף של דוקאביב״.

סרטים תיעודיים בפסטיבל חיפה: ארבע המלצות ואזהרה אחת

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה, אשר יחל מחר, ה-15/10, ויסתיים ביום שני, ה-24/10, כולל גם השנה מבחר לא מבוטל של סרטים תיעודיים מרתקים ומשובחים. צריך רק קצת לנבור ולחפש אותם בנבכי התוכניה. מעבר לקמרה פרסון, שכבר טענתי כאן שהוא ככל הנראה הסרט התיעודי הטוב ביותר שתראו בפסטיבל השנה, יש כמובן את התוכנית הנקראת בפשטות ״קולנוע תיעודי״, הכוללת כשישה סרטים דוקומנטריים בינלאומיים. על אחד מהם, בלפסט היא אני, אני ממליץ כאן, ועל אחר, ספארי, מזהיר מפני. יש גם את התוכנית המסורתית והמיוחדת של דייויד דארסי ״סינמארט״, הכוללת רק סרטים תיעודיים. שלושה מהם (בריחות, הצד האחר, ודייויד לינץ׳: אמנות החיים) מובאים כהמלצות חמות כאן. יש את מכתבים מבגדד וג׳רי לואיס: האדם מאחורי הליצן, המוקרנים שניהם במסגרת הנקראת ״בין יהדות לישראליות״; את סערה, המוקרן במסגרת תחרות כרמל; ואת אתר הנופש האחרון, המוקרן במסגרת תחרות עוגן הזהב. מסגרת ״דוקולינריה״, בתוכה נמצאים חמישה סרטים העוסקים בתרבות האוכל והיין, לבטח תמצא קהל רחב בישראל רוויית הריאליטי בנושא. לסרטים המוקרנים במסגרת התחרות לקולנוע תיעודי ישראלי איני יכול להתייחס, משום שלא צפיתי בהם עדיין. אז הנה ארבע המלצות מתוך המבחר הבינלאומי, ואזהרה אחת.

דייויד לינץ׳: אמנות החיים (David Lynch: The Art of Life)

מן הידועות היא העובדה שדייויד לינץ׳ לעולם לא מדבר על הסרטים שלו. כלומר, לא עוזר לפרש אותם, לא מסביר כיצד יש להבין את הרמזים והמוטיבים השתולים בהם, ואף פעם לא מספק אפילו קצה קטן של חוט כדי להאיר אותם דרך הפריזמה של כוונת היוצר. אז איך עושים סרט על דייויד לינץ׳ כקולנוען, בהנחה ששמים רגע בצד את המוזיקה אותה הוא יוצר, הרהיטים אותם הוא מעצב, את מותג הקפה עליו הוא חתום ואת האובססיה המתמשכת שלו למדיטציה (כי כל אחד מאלו יכולים היו בקלות להיות סרט נפרד)? לג׳ון וון (שחתום כבר על שני סרטי תעודה על דייויד לינץ׳), יחד עם שני יוצרים נוספים, היה רעיון מקורי עד מבריק: לתת לביוגרפיה של לינץ׳ לדבר בעד עצמה, ולעסוק בתקופת היצירה המוקדמת שלו, עוד לפני ״ראש מחק״ וסרטיו הניסיוניים, במהלכה החל את דרכו כאמן פלסטי. אף מילה כמעט על הסרטים עצמם. סיפור חייו ויצירתו של לינץ׳ באידיליה הפרברית של מונטנה והאימה האורבנית של פילדלפיה מוגשים לצופה כמעט כמו סרט שלינץ׳ בעצמו ביים. זוהי ביוגרפיה קולנועית מכשפת, שקשה להסיר ממנה את העיניים. אנו מובלים קדימה בזמן דרך הקריינות הרגועה והמרתקת של לינץ׳, צופים ברצף עוצר נשימה בעבודות האמנות המטרידות שלו, מבלים עימו במרתף ביתו העמוס שם הוא יוצר ללא הפסקה לעיני המצלמות, ונחשפים לשפע תמונות וקטעי ארכיון ממהלך חייו. ״לעשן סיגריות, לשתות קפה, ולצייר – זה האושר הגדול בחיים״, לינץ׳ מסביר למצלמה, ומדליק עוד סיגריה ברצף.

כל הביוגרפיה המוקדמת הזו של לינץ׳ כפסל וצייר מתוארת כשלב מקדים לקולנוע שלו. הסרט מסתיים בשוט נפלא בו לינץ׳ נזכר בערגה בהפקה העצמאית והמשוחררת של ״ראש מחק״, ומעבר לכך לא נאמרת בו מילה על יצירות המופת האחרות שלו, כמו ״קטיפה כחולה״, ״לב פראי״, ״טווין פיקס״ או מולהולנד דרייב״. אבל ההקשרים קיימים ונוכחים שם, כמו חלקי פאזל שמחכים שנחבר אותם יחד. באחת הסצנות המוקדמות בסרט, למשל, מתאר לינץ׳ רגע מכונן ומטריד שחווה בילדותו, במהלכו צפה באישה מבוגרת עירומה מתהלכת על הכביש כשפיה מדמם. ״היא התיישבה על המדרכה ובכתה, וזה היה מסתורי מאוד״. קשה שלא לראות כיצד רגע כזה, שהתרחש במהלך ילדות כמעט אידילית במונטנה, מהווה את המקור הביוגרפי לרוע שתמיד מחלחל מתוך הפרבר האמריקאי בקולנוע של לינץ׳. בכלל, צפייה בסרט הדוקומנטרי הנפלא הזה מייצרת מחדש קשר הדוק בין ביוגרפיה של אמן לבין עבודתו היצירתית וגורמת לנו להבין, אם לא הבנו זאת קודם, שלינץ׳ הוא אמן אמיתי. ללא מניירות, ללא פוזה. הוא מעולם לא למד, אימו היתה מאוכזבת ממנו, ואביו חשב שהיצירות הקודרות שלו מהוות קריאה לעזרה של מישהו שנטרפה עליו דעתו. עולם שלם נמצא שם בשבילו כדי לגלות בין שני הבלוקים של נוף ילדותו, והחירות המוחלטת שקיבל בחייו ליצירה היתה חלק בלתי נפרד ממה שאפשר לו להפוך לאחד הקולנוענים החשובים והמרתקים בדורנו. יש בסרט גם עצה מרומזת להורים ששואפים להפוך את הזאטוט שלהם לאמן. אל תיקנו לו חוברות צביעה, הן הורסות את היצירתיות. ללינץ׳ אף פעם לא היו כאלו.

28460-david_lynch_the_art_life_3-9f8d7e3f-4960-4383-9cd3-380c0b6f0519

סיפור חייו ויצירתו של לינץ׳ באידיליה הפרברית של מונטנה והאימה האורבנית של פילדלפיה

״דייויד לינץ׳: אמנות החיים״ יציג במהלך הפסטיבל ביום שבת, 22/10, בשעה 11:30 באולם רפפורט.

בריחות (Escapes)

סרטו התיעודי החדש של מייקל אלמרידה (״הניסוי״) הוא ממתק אמיתי, סרט שתראו עם חיוך גדול על הפנים גם אם לא שמעתם מעולם על הדמות הראשית שבו. ולמה באמת שתכירו אותה? הוליווד מלאה בשחקני סוג ב׳, שלמרות שהצליחו די יפה, אור הזרקורים לא תמיד היה מכוון אליהם. כזה הוא המפטון פנצ׳ר, שחקן הוליוודי יפה תואר עם קריירה סבירה שנמשכה למעלה מעשרים שנה. מלבד השתתפותו בעשרות סרטים וסדרות טלויזיה, פנצ׳ר היה גם קשור באופן אינטימי לכמה דמויות מוכרות בתעשייה, כמו סו ליון (הרי היא ״לוליטה״, עימה ניהל פנצ׳ר רומן), ברברה הרשי (שהיתה בת זוגתו במשך שנים רבות) ובריאן קלי (השחקן הראשי בתוכנית הטלויזיה ״פליפר״, שנשאר משותק בכל גופו בעקבות תאונת אופנוע קטלנית; האופנוע היה של פנצ׳ר). אבל פנצ׳ר גם עשה דבר אחד מרשים יותר מהכל: הוא כתב את הטיוטה הראשונה לתסריט של ״בלייד ראנר״. כלומר, הוא זה שהצליח להפוך לסרט את הספר המופתי של פיליפ קייי דיק ״האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות״. פנצ׳ר, כיום כמעט בן 80, הוא מספר בחסד. הוא כריזמטי לאין שיעור, בעל זכרון לא ייאמן לפרטים, והנוכחות שלו בסרט מרגישה קצת כאילו הצופה יושב לצידו בקומזיץ ומקשיב לנוסטלגיה הזו אל תוך השעות הקטנות של הלילה. הסיפורים הרומנטיים, האנקדוטות על חיי המין שלו, והרכילות המרתקת שהוא חולק עימנו על הוליווד בשנות השבעים מוגשים כולם כראיון אחד ארוך שמשאיר טעם חזק של עוד כשהוא מסתיים. אבל לא רק אישיותו הכובשת של פנצ׳ר היא הסיבה לעונג שבצפייה. אלמרידה מלווה את סיפוריו של פנצ׳ר בקולאז׳ מגוון של קטעים מסרטי קולנוע וטלויזיה בהם השתתף פנצ׳ר בתור שחקן ובקטעים אחרים בהם השתתפו הדמויות המשמעותיות האחרות בחייו. הקולאז׳ הזה מתאים את עצמו באופן כה חכם והומוריסטי למונולוגים של פנצ׳ר, עד שלעיתים נדמה שאלמרידה נהנה עוד יותר מאיתנו. הסיפורים המרתקים של פנצ׳ר אולי לא יחדשו לכם הרבה על הקולנוע בהוליווד, אבל הם מרעננים, משעשעים ומוגשים באופן כה מקורי שהערך ההיסטורי השולי שלהם ממש לא משנה.

escapes

״בריחות״: סרט שתראו עם חיוך גדול על הפנים

״בריחות״ יוקרן במהלך הפסטיבל ביום שישי, 21/10, בשעה 10:00 באולם טיקוטין.

״הצד האחר: צילומי הפורטרט של אלזה דורפמן״ (The B-Side: Elsa Dorfman Portrait Photogrpahy)

תשכחו מדונלד רמספלד, רוברט מקנמרה, או החיילים האמריקאים שהצטלמו עם שבויים מעירק. במאי הקולנוע המהולל ארול מוריס מפנה את מבטו ואת מצלמתו הפעם לדמות שתאהבו באמת, ולא תאהבו לשנוא. חוץ מזה, נראה שגם הוא אוהב אותה, וזה שינוי גדול עבורו. אלזה דורפמן, צלמת אגדית שעבדה עם תמונות פולארויד ענקיות, היא האישיות המרתקת עליה בחר מוריס להתמקד הפעם ולקבל ממנה סיור מודרך בתוך ארכיוני הצילום שלה. דורפמן צילמה בשנות השישים את כל הבוהמה של האיסט וילג׳ בניו יורק: אלן גינסבורג, בוב דילן, פיטר אורלובסקי, ג׳וני מיטשל ועוד רבים אחרים. היא אישה צנועה, מצחיקה, שיודעת גם להחמיא לעצמה ולעבודתה כשצריך, ומוריס מלווה את שיחותיו האינטימיות איתה במוזיקה מלטפת ועריכה מהוקצעת ונעימה לעין ששוזרת בתוכה את תצלומיה. מוריס לא מחפש כאן רמז למשהו נסתר, או הוכחה שתשנה את מהלך ההיסטוריה. הוא פשוט מוקסם מהצילומים של דורפמן, במיוחד מה- "b-sides", הצילומים שלא נקנו על ידי לקוחות ואולי קצת השתבשו מבחינה טכנית. הפורטרטים הגדולים (20×24ֿ) של דורפמן הם כמעט בנאליים, אבל מוריס מוצא בהם איכות קסומה ופואטית.

למוריס תמיד היה עניין מיוחד בצילום ובהוכחה הויזואלית שהמדיום הזה מספק, לא רק בסרטו המופתי ״הקו הכחול הדק״, בו פעל לזיכויו של אסיר עולם על רצח שמעולם לא ביצע, או ב״Standard Operating Procedure״, שם חקר, באופן שערורייתי למדי, את תצלומי החיילים האמריקאיים באבו-גראייב. הוא גם כתב לאחרונה ספר שלם בנושא. כך שזה נראה כל כך טבעי שלבסוף יעשה סרט שלם על צילומי סטילס. פולארויד היה לא פחות מאשר מפץ תרבותי בקיימברידג׳ בשנות השבעים, ודרך סיפורה של דורפמן הוא משרטט למעשה את צמיחתו ודעיכתו של הפורמט הזה. תצלומיו של גינסבורג בפרט, איתו ניהלה דורפמן מערכת יחסית חברית עמוקה, קיבלו עבורה את משמעותם המיוחדת רק לאחר מותו. כשהיא מראה למוריס שתי תמונות של גינסבורג, הוא שואל אותה ״האם התמונות הללו מחזירות עבורך את אלן״? ״כמובן״, היא עונה לו. מוריס מנהל כאן עם דורפמן דיון מרתק על האופן בו הצילום יכול לשמר את העבר, והשיחות שלהם על מותו של הפולארויד או על שאלת גורלו של הארכיון שלה כיום קשורות לכך באופן ישיר. ״אלזה, את חושבת שהמצלמה אומרת את האמת?״, הוא שואל אותה בקול מעומעם מאחור, בסגנון הכה מוכר שלו. ״בהחלט לא!״, היא עונה לו. ״הצד האחר״ הוא אולי לא מסרטיו החשובים והגדולים של מוריס, אבל גם כיצירה מינורית מדובר בתענוג אמיתי.

bsideelsadorfmansportraitphotography_01

״הצד האחר״: יצירה יחסית מינורית של מוריס, אבל כזו שמספקת תענוג אמיתי בצפייה

״הצד האחר: צילומי הפורטרט של אלזה דורפמן״ יוקרן במהלך הפסטיבל במועדים הבאים:

יום חמישי, 20/10, בשעה 10:00 בסינמטק.

יום שני, 24/10, בשעה 16:15 בסינמטק.

בלפאסט היא אני (I Am Belfast)

לא משנה לי מה יביים מארק קאזינס. אצלי הוא מקבל אוטומטית כמה נקודות זכות לפני צפייה בכל סרט חדש שלו, שכן הוא חתום על שיעור ההיסטוריה הקולנועית המאלף ביותר שאני מכיר. Story of Film, סדרה טלויזיונית באורך של למעלה מ-15 שעות שנמצאת להורדה כבר זמן רב, היא צפיית חובה לכל חובב קולנוע רציני. זוהי חשיבה מחודשת ורדיקלית על תולדות הקולנוע, מסה קולנועית עמוסה בפרטים ובקריינות אירית כבדה, שתשאיר אתכם רעבים להשלים חורים בהשכלה שלא ידעתם בכלל שיש לכם. לכן, לא מפתיע אותי בכלל שקאזינס החליט להמשיך וליצור בתחום הגזרה של המודוס הפואטי והמאמרי גם בסרטו החדש ״בלפאסט היא אני״. זוהי מסה קולנועית המתעדת את עיר ילדותו של קאזינס, בירת צפון אירלנד, המוגשת לצופה באופן אימפרסיוניסטי ולא על פי סדר כרונולוגי. לא מדובר על מחקר היסטורי מדויק או דיון מתוחכם על אורבניות, אלא מסע אישי ופרגמנטרי המבוסס, יותר מכל, על זכרונותיו האישיים של קאזינס ועל זרם תודעתו. הקריינות כאן אינה מוגשת באופן סטנדרטי, אלא כדיאלוג אינטימי בין קאזינס לבין אישה מבוגרת (הלנה ברין) אשר מייצגת את העיר עצמה. יש משהו בקריינות הפרוזאית והייחודית הזו שמזכיר קצת את תחלופת המכתבים בסרטו של כריס מרקר ״ללא שמש״, אבל יותר מכל, ״בלפסט היא אני״ מושפע ככל הנראה מסרטו הנפלא של טרנס דייויס ״על זמן והעיר״, גם הוא מחווה קולנועית לעיר הולדתו של דייויס, ליברפול. זוהי סימפוניה של עיר במלוא מובנו של המושג, המשלבת חומר ארכיוני עם צילומים חדשים של העיר בלפסט (הצלם האגדי כריסטופר דויל, שעבד בעבר עם וונג קאר וואי, אחראי על לא מעט מהפוטאג׳ המצולם כאן). באופן בלתי נמנע, ״בלפסט היא אני״ הוא סרט שעוסק גם בהיסטוריה האלימה של העיר הזו, אבל קאזינס משאיר את סרטו ברוח אופטימית, ומנסה בעיקר למצוא הומור בסיטואציות יומיומיות המתרחשות ברחובות העיר. סרט מאתגר, אבל שווה את המאמץ.

belfast

״בלפסט היא אני״: סימפוניה של עיר המשלבת חומרים ארכיוניים עם צילומים עכשוויים.

״בלפסט היא אני״ יוקרן במהלך הפסטיבל במועדים הבאים:

יום ראשון, ה-16/10, בשעה 10:00 בסינמטק.

יום שלישי, ה-18/10, בשעה 9:00 באולם טיקוטין.

ספארי (Safari)

אני אוהב מאוד את הבמאי האוסטרי אולריך סיידל. סרטו "Import/Export" הוא יצירת מופת מבחינתי, ובטרילוגיית גן העדן שלו הצלחתי למצוא את ההומניות החבויה בתוך המיזנטרופיה השרויה על פני השטח. בכלל, כמעט תמיד אני סקפטי כלפי אלו שמפרשים סרטים העוסקים בצדדים האפלים של האנושות ככאלו הנעשים בהכרח על ידי יוצרים מיזנטרופיים. אבל בחיי שאני לא מבין מה סיידל רוצה מהחיים שלי ב״ספארי״. נדמה לי שלומר על הסרט הזה שהוא לא פשוט לצפייה ולא מתאים לכל טעם זה יהיה אנדרסטייטמנט. זוהי גרוטסקה שגובלת באימה, מעוררת דחייה וגועל. גם אם ברורה לי לחלוטין הסלידה של סיידל ממושאי התיעוד שלו, קשה לי למצוא את הראציונל להעביר את הצופה בחוויה הזו. סיידל, שכבר השחיז את חרבו כלפי תופעת תיירות הסקס בעבר, מפנה הפעם את מבטו הביקורתי כלפי תיירות הציד הספורטיבי, זו הנעשית בעיקר על ידי תיירים גרמנים ואוסטרים בדרום אפריקה ובנמיביה. כבר מן השוט הראשון ברור לנו שסיידל מבקש ליצור כאן איזושהי חוויה אינטימית עם הדמויות הללו, כשהמצלמה מלווה שני ציידים היוצאים בתאווה גדולה לצוד חיית בר. הם מתלחשים ביניהם, מסתודדים. ״הן (החיות) אינן יודעות שאנו כאן״, אומר האחד לאחר. אבל כמובן שאנו יודעים זאת כצופים, ומצטרפים בעל כורחנו לנקודת מבטם של הציידים. המצלמה מתנדנדת מההדף של הירייה, וממשיכה לעקוב אחריהם כשהם הולכים לחפש את הנבלה. החיה מדממת על האדמה מול המצלמה, שלא מפסיקה לתעד, והציידים אוחזים בה ומצטלמים עימה. הסצנה הזו מעוררת דחייה כבר מן הדקות הראשונות של הסרט, ובמהלכה אנו שואלים עצמנו: מיהם האנשים הללו? מדוע אנו צופים בהם? מדוע אנו מתלווים אליהם? לאחר הציד מגיע תהליך הפחלוץ האיום, שנעשה באופן היררכי על ידי העובדים השחורים באפריקה, אלו שסיידל דואג להציג כנחותים בהיררכיית העבודה מהאדם הלבן המערבי. ואז מגיעים הראיונות עם הציידים ובני משפחותיהם, שמגלים התלהבות רבה מחוויית הציד ולא ממש מוכנים להצטדק. ״ההרג הוא רק חלק קטן מהחוויה״, מודה אחד מהם, ״אבל הגבול שלי עובר באריות, אני לא יכול לירות באריות״ מבשר לנו האחר. סיידל מצלם את הציידים קפואים על מקומם על רקע סלון ביתם, מלא בפוחלצים ובשטיחי קיר מעור הניצוד. זוהי כמובן קלישאה אסתטית, והיא אמורה להעצים כאן את הניכור והריחוק שלנו מהסובייקטים הללו. הציידים מספרים לנו על החיות אותן הם משתוקקים לצוד (זברה, gnu, אפילו ג׳ירפה), ואז אנו מצטרפים אליהם למסע ההרג הקטלני, שמרגיש כל פעם מחדש כמו תהליך מזוויע ומקומם שיש בו אתגר בערך כמו לירות בדגים בתוך חבית. אני כלל לא בטוח שסיידל מכוון כאן לאיזושהי ביקורת או קריאה לאקטיביזם כנגד תיירות הציד הזו, אלא מבקש לשרטט באופן אסתטי עולם אבסורדי וגרוטסקי, מאוכלס בדמויות מעוררות חלחלה, אליו אנו אמורים להצטרף כצופים, ולא רק להתבונן בו. יש לי כאן בעיה אתית רצינית עם התהליך הזה, ואני בטוח שאת הביקורת על האדם הלבן המערבי והמתנשא באפריקה ניתן היה להעביר בדרך אחרת לגמרי. לדעתי – כדאי לוותר.

seidl2

״ספארי״: עולם אבסורדי וגרוטסקי המאוכלס בדמויות מעוררות חלחלה.

״ספארי״ יוקרן במהלך הפסטיבל במועדים הבאים:

יום שישי, ה-21/10, בשעה 11:45 באולפ רפפורט.

יום ראשון, ה-23/10, בשעה 17:15 באולם טיקוטין.

 

להתבונן בסבלם של אחרים: מדוע ״קמרה פרסון״ הוא הסרט התיעודי הטוב ביותר שתראו בפסטיבל חיפה

 

״The people I film are in immediate and often desperate need, but I can offer them little to no material assistance.“

“I can and will leave a place I film—whether a war or a refugee camp—while the people I film cannot.”

(שניים מתוך העקרונות המנחים את קירסטן ג׳ונסון, במאית וצלמת הסרט ״קמרה פרסון״, מתוך הצהרת היוצרת המצורפת לתיק העיתונות של הסרט)

 

באחת מהסצנות הראשונות בסרטה של קירסטן ג׳ונסון ״קמרה פרסון״, שיוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע בחיפה, צועד הפילוסוף הצרפתי ז׳אק דרידה עם צוות הצילום הקטן שמתעד אותו. הוא מתבונן אל עבר המצלמה, אותה מחזיקה ג׳ונסון תוך כדי הליכה מהירה, ואומר בחינניות: ״היא רואה הכל, אבל אנחנו הם העיוורים״. ג׳ונסון, כך מתברר לנו במהרה, באמת רואה הכל, מתוך עדשת מצלמתה הדיגיטלית אותה נשאה לעשרות מקומות מוכי אסון בעולם ובעזרתה תיעדה אלפי אנשים שחייהם השתנו מקצה לקצה. היא המקבילה הנשית לדז׳יגה ורטוב הסובייטי, ״האישה עם מצלמת הקולנוע״ שמבקשת ללמדנו על הפוטנציאל העצום שגלום בעידן הקולנוע הדיגיטלי ולייצר עבורנו דימויים שבחוסר שלמותם ובמסתורין הטבוע בהם מעלים תהיות עמוקות על אופיו של המבט בקולנוע. ״קמרה פרסון״, אולי הסרט התיעודי החכם והעוצמתי ביותר שתראו השנה בפסטיבל, הוא מצד אחד מסע אוטוביוגרפי החולש על פני הקריירה הקולנועית הענפה והמגוונת של ג׳ונסון כצלמת, ומצד שני חקירה פילוסופית, מורכבת ומרגשת מאין כמותה על מהותו של הקולנוע התיעודי וכוחו הבלתי מעורער במאה ה-21.

״קמרה פרסון״, חשוב לציין, אינו סרט תיעודי קונבנציונאלי, בו מוצגת בעיה או נחשפת עוולה שלא היינו מודעים אליה קודם לכן. ממש לא. אין בו גם כרונולוגיה לינארית, נראטיב מתפתח, או דמות מרכזית מלבד הצלמת עצמה. זהו סרט אסופה (compilation film) שערוך באופן פרגמנטרי, תזזיתי, כמעט חובבני, שמטרתו אחת – לעקוב אחר זרם התודעה של ג׳ונסון, המבקשת לדון בקשר שבינה לבין מושאי התיעוד שלה. מדובר למעשה באוסף של קטעים שג׳ונסון צילמה במשך מספר עשורים במסגרת עבודתה כצלמת בלמעלה מ-25 סרטים. ג׳ונסון עבדה עם כמה מהשמות הגדולים בקולנוע התיעודי העולמי, כמו לורה פויטרס (״סיטיזן פור״), מייקל מור (״פארנהייט 9/11״), או קירבי דיק (״דרידה״). הקטעים כולם נלקחו מתוך תהליך העשייה של הסרטים הללו, ובעת צילומם לא היתה כל כוונה שהם יעמדו בפני עצמם או ייכנסו לפיינל קאט של הסרט המקורי. אלו הם זנבות של צילומים, שאריות שליקטה ג׳ונסון, שאילולא ״קמרה פרסון״ היו נשארים על שולחן חדר העריכה, אם להשתמש בביטוי פילמאי ארכאי. הקטעים הללו נקטפו מהקשרם המקורי והוכנסו באופן חכם, אפילו מבריק, לקונטקסט חדש לחלוטין. ג׳ונסון מתעדת אנשים שחזרו לבוסניה לאחר הטיהור האתני שהתרחש שם, מצלמת כתבים שמשדרים מחוץ לכלא הנודע לשמצה בגוונטאנמו-ביי, או מתווכחת עם שומרים שעומדים מחוץ למתקן כליאה של אל-קאעידה בתימן. היא מבקרת באתרים בהם התרחשו מלחמות, או רצח עם של ממש, כמו אפגניסטן, דרפור, או בוסניה, וברגעים שוברי לב מפנה את המצלמה אליה הביתה ומצלמת את אימה החולה ואת שני ילדיה.

1475_movie_poster

״קמרה פרסון״: זנבות של צילומים, שאריות שליקטה ג׳ונסון שהיו, מן הסתם, נשארים על שולחן חדר העריכה

קשה לומר במדויק מה מבקשת לחקור כאן ג׳ונסון, משום שהמסה הקולנועית הזו נשארת פתוחה לפרשנויות ולקריאות שונות. בכל זאת, נראה לי כי המטרה העיקרית ב״קמרה פרסון״ היא לבחון את הקשר ההדוק בין מצלמה לבין צלמת, ולחשוב על הדרכים הרבות בהן ניתן להשתמש במצלמה כדי לחשוב על רעיון או לעקוב אחרי סובייקט תיעודי. במיוחד מבקשת מאיתנו ג׳ונסון לתהות כיצד צלם תיעודי, ובמקרה הזה היא בעצמה, יוצר מרחב אישי ואינטימי באיזורי קרבות מוכי סבל וצער. זוהי מעין חקירה קולנועית פרקטית שמצמיחה שאלות פילוסופיות מורכבות, חלקן מהסוגיות הבסיסיות ביותר עימן התחבטו יוצרי הקולנוע התיעודי מאז ומעולם: כיצד מייצרים אמפתיה כלפי סבלו של האחר בקולנוע תיעודי? מהו הערך של מתן עדות מצולמת על סבל, והאם מצלמה יכולה, או צריכה בכלל, לאפשר אותה? ולגבי אותה מצלמה, האם היא יכולה לשקר? ואם כן, מדוע אנו בוטחים בה שתחשוף בפנינו את האמת?

ג׳ונסון מבקשת מאיתנו לחשוב על השאלות המורכבות הללו, ועל רבות אחרות, תוך כדי צפייה, ולשם כך מספרת לנו מעט (ללא קריינות כלל) ומראה לנו הרבה מאוד, בקצב מהיר בו כמעט בלתי נתפס לעכל את הכל בבת אחת. אבל במקום ליצור כאוס רנדומלי של דימויים וצלילים מלוקיישנים רבים ובזמנים שונים, ג׳ונסון טווה את הכל בעריכה חכמה שמייצרת הדהודים והקשרים נרמזים בין פוטאג׳ אחד למשנהו. היא גם לא מגלה לנו מאילו סרטים לקוחים הקטעים בהם אנו צופים ומהו הקונטקסט הפוליטי/חברתי בתוכו יש לקרוא אותם. באחת מהסצנות המזוויעות והדרמטיות ביותר בסרט ג׳ונסון מצלמת בית חולים בניגריה שבו מיילדת מנסה לעזור לתינוק במצוקה שזקוק לחמצן בדחיפות. התיעוד המתמשך והמבט הלא ממצמץ של מצלמתה מעלים בפני הצופה את אחת השאלות האתיות המרכזיות ביותר לגבי כל תיעוד של סבל – מדוע הצלמת אינה מתערבת במתרחש ועוזרת לתינוק? כיצד בכלל היא יכולה לעזור לו? ואף חשוב מכך –  מה עלה בגורלו של אותו תינוק בסופו של התהליך ומדוע אין אנו זוכים לראות זאת? השאלה האחרונה הזו מעלה סוגיה נוספת שרלוונטית כמעט לכל מה שצילמה ג׳ונסון בעבר – מה עושים עם חומרים מתועדים נפיצים שכאלו ואיזה שימוש הוא הראוי להם? מתי זה הזמן הנכון להכניסם לסרט ולאיזו מטרה?

29003id_025_w1600

מיילדת בניגריה: האם מספיק רק להתבונן בסבלם של אחרים?

לומר על הסרט הזה שהוא רפלקסיבי, כלומר חושף את מנגנון העשייה שלו, זה יהיה אנדרסטיימנט. מדובר על שיעור מדוקדק בעשייה תיעודית בו ג׳ונסון נוכחת במהלך כל הסרט (את קולה אנו שומעים אבל איננו רואים אותה עד לקראת סוף הסרט), נותנת הוראות להפעלת המצלמה ומשתפת את הצופה בשאלות בהן היא מתחבטת. אנו עדים ללא הפסקה לתהליך החשיבה של ג׳ונסון ולאופן בו היא מבצעת החלטות אסתטיות ואתיות לגבי מה שהיא מצלמת – כיצד יש לעשות פריימינג? על מה או על מי יש לשים את הפוקוס? אחרי מי או מה כדאי לעקוב עם המצלמה הניידת ולאיזה כיוון להתקדם? כבר בתחילת הסרט ג׳ונסון דואגת לשבור עבורינו את האשליה של אובייקטיביות תיעודית, המיתוס השקרי של עשייה דוקומנטרית, באופן מבריק ומשעשע. אחד השוטים המושלמים שהיא מצלמת במדינת מיזורי מופרע על ידי אפצ׳י אחד שמרסק את גבולות הפריים ומזכיר לנו שמישהי נמצאת מאחורי המצלמה ומפעילה אותה, מבצעת החלטות ומכוונת אותה. במדינת אלבמה מצלמת ג׳ונסון נערה צעירה ומפוחדת שעומדת לעבור תהליך של הפלה, זאת במסגרת מעקבה אחר נפגעות אונס ותקיפה מינית. היא לא מראה לנו את פניה, ומצלמת אך ורק את מכנסי הג׳ינס הקרועים שלה ואת תנועות היד המהוססות שלה. ידה השניה, הנמצאת מחוץ לפריים, מוחה את הדמעות במהלך הוידוי. לפתע אנו נחשפים לעובדה שג׳ונסון בעצם מביימת את הרגע הזה, ומבקשת מהצעירה לחזור על המשפט אותו היא אומרת ולהתחילו מנקודה מסוימת כדי שיוכלו לצלם זאת לסרט. האם זה לגיטימי? האם ישנה דרך אחרת נכונה יותר? ג׳ונסון מתעלמת כאילו במכוון מהדחף שלא להתערב ומקליטה את עצמה מעניקה לנערה עצה לחיים: ״לעולם, אבל לעולם אל תחשבי על עצמך כאדם רע. זוהי העצה היחידה שאתן לך היום״. ברגע אחד מרמזת לנו ג׳ונסון מדוע הסצנה הזו נשארה על שולחן העריכה ולא נכנסה לסרט המקורי עבורו היא צולמה. אך האם ניתן בסיטואציה כזו שלא לחצות את הקו המפריד בין מתעד למתועד?

אחת השאלות הגדולות שעולות בסרטה של ג׳ונסון היא האופן בו מושפע המתעד (או הצלם) מהמציאות בה הוא צופה והאנשים איתם הוא מדבר. ג׳ונסון ראתה סבל רב במהלך עבודתה כצלמת, והיא מעלה כשאלה פתוחה האם וכיצד המציאות שראתה שינתה את הפרספקטיבה שלה כלפי העולם. בכלל, מהו אופיה הרצוי של מערכת היחסים בין מתעד לבין הסובייקט שלו ומהי רמת האינטימיות והמעורבות המתבקשת? ילד אפגני מספר באופן קורע לב כיצד איבד את עינו ואת אחיו במהלך פיצוץ בזמן המלחמה, וג׳ונסון לא יכולה, אולי אף לא רוצה, להסתיר את הבכי שלה ואת הדמעות. הצילומים האחרונים והחושפניים אותם היא מראה לנו בסוף הסרט הם של אימה המנוחה, ובהם היא מתעדת את ימיה האחרונים, כשלוש שנים לאחר שהתפרצה אצלה מחלת האלצהיימר. ג׳ונסון מעלה, מן הסתם, תהיות חזקות לגבי האופן בו ניתן לדבר על הסכמה לתיעוד במצב כזה, אבל מחזקת את הכח הבלתי מבוטל של המבט התיעודי לייצר זכרונות ולהנציח רגעים שלא ישובו עוד. גם הסרט הזה, למיטב ידיעתי, יוקרן פעם אחת בפסטיבל וספק אם תוכלו לצפות בו שוב. בקיצור, אתם יודעים מה לעשות.

״קמרה פרסון״ יוקרן במסגרת פסטיבל חיפה ביום חמישי, ה-20/10/2016 בשעה 15:00 באולם טיקוטין.

כרטיסים ניתן לרכוש כאן.

 

 

דיג-דיג-דוג: שלושה סרטים תיעודיים בפסטיבל פרינט סקרין

החל מהערב, יום רביעי ה-22 ביוני, יתקיים בסינמטק חולון, זו השנה השישית ברציפות, פסטיבל ״פרינט סקרין״ (Print Screen) לתרבות דיגיטלית. במהלך ארבעת ימי הפסטיבל יוקרנו סרטים בדיוניים ותעודיים, יוצגו מיצבים ותערוכות אינטראקטיביות ויתקיימו סדנאות ופאנלים, כולם בהקשר לנושא המרכזי: עונג (pleasure). תוכנית הפסטיבל, המגוונת במיוחד השנה, מתמקדת באופן בו החיבור המתעצם בין טכנולוגיה דיגיטלית לגוף האדם משנה כיום את יחסנו לאוכל, שינה וסקס. בכלל, מה צופן לנו העתיד ההדוניסטי בעידן הוירטואלי של מציאות מדומה ורשתות חברתיות? תוכנית הסרטים של הפסטיבל, שהשתפרה מאוד בשנים האחרונות, סובבת סביב התמה הזו בדרכים שונות וכוללת עשרה סרטים. בין היתר, ניתן יהיה לצפות בפסטיבל בהקרנת בכורה ישראלית ב״ניסוי הכלא של סטנפורד״, המאפשר הצצה עוכרת שלווה לניסוי הפסיכולוגי המפורסם של ד״ר זימברדו; בהקרנה מיוחדת במלאת 20 שנה לסרטו המטורלל של האנימטור יאן שוונקמאייר ״קונספירציית העונג״; או בסרטו המוצלח למדי של מייקל אלמרידה ״הניסוי״, המתאר באופן בדיוני ומסוגנן את הניסוי המדעי על ציות לסמכות שערך בשנות השישים סטנלי מילגרם. את רשימת הסרטים המלאה המוקרנת בפסטיבל ניתן למצוא כאן

בשלושה סרטים תיעודיים מתוך התוכנית צפיתי באופן מוקדם, ועל כולם אני ממליץ, יחד עם הסתייגויות קלות. הנה כמה מחשבות קצרות עליהם.

אל תוך הרשת האפלה

(ישראל/צרפת 2016, 54 דק׳)

יום חמישי  |  23.6  |  19:00  |  אולם 1

סרטם החדש של צחי שיף ודוקי דרור עוסק ב- deep web, או במה שמכונה גם ״הדארקנט״ (הרשת האפילה), והוא יוקרן בהקרנת טרום בכורה בפסטיבל. מדובר במסמך תיעודי חשוב, גם אם שגרתי מעט באופן עשייתו, על ההיבטים המפחידים והמעודדים כאחד של מאגרי המידע המוצפנים והלא נגישים באינטרנט. כיום, בעזרת התקנת תוכנה פשוטה למדי, ניתן לקיים מסחר לא חוקי ולא ממושטר. האם מרחב בו ניתנת לגיטימציה לסחר בסמים, פדופיליה, התעללות בחיות ואפילו קניבליזם, הוא מרחב שיש להילחם בו בקנאות, או שמא החלפת מידע סודי יכולה להניב גם פעילות חיובית? האם אנונימיות ועקרון הפרטיות הם ערכים שכדאי להגן עליהם מנגד ולקדם אותם בכל מחיר? כיצד העברת מידע מקוונת יכולה לעורר מהפיכה בעולם אותו אנו מכירים? תוך קיום ראיונות עם אנשי חוק, תיאורטיקנים ומומחים למחקר הרשת, שימוש בחומרי ארכיון ויצירת העמדות מחדש, יוצרי הסרט חולשים על ארועים מרכזיים וסוגיות שעלו לגבי הדארקנט, כמו המדינה הוירטואלית ביטניישן, מטבע המסחר ביטקוין, או חשיפת המעקבים הממשלתיים של אדוארד סנודן. התוצאה מעניינת, מעלה שאלות חשובות, ומומלצת לצפייה.

בתום ההקרנה יערך דיון עם היוצרים.

darkweb

״אל תוך הרשת האפילה״: האם יש להגן על אנונימיות ופרטיות בכל מחיר?

״מדוגדג״

(ניו זילנד 2015 ,92 דקות)

שבת  |  25.6  |  18:00  |  אולם 1

סרטם המדובר של דייויד פרייר ודילן ריב מתחיל באופן משעשע כמחקר קליל על תופעה מרתקת: פגישות קבוצתיות של גברים למטרות דיגדוגים הדדיים. מהר מאוד הסרט לוקח כיוון אפל וקודר יותר, כאשר יוצרי הסרט מגלים שמאחורי התופעה הזו מתקיים תהליך מתמשך של סחיטה וניצול המגיע למימדים מפחידים. הנבל הרשמי שבסרט הוא דייויד אמאטו, מי שנחשף בפני הצופה כאדם שמושך בחוטים ובעל משאבים בלתי מוגבלים לפעילויות המפוקפקות בהן הוא עוסק. הסרט עורר תגובות נלהבות כמעט בכל מקום בו הוקרן לאחרונה, והוא כרגע סוג של תפוח אדמה לוהט שממשיך להתגלגל ולקיים דיאלוג מרתק בין קולנוע ומציאות. בשבוע שעבר, למשל, נערך סשן של שאלות ותשובות לאחר הקרנת הסרט בלוס אנג׳לס, וכמה מהדמויות המופיעות בו, ביניהן אמאטו בעצמו, הגיעו לארוע באופן מפתיע. מה שקרה אחר כך היה מהומת אלוהים. אמאטו הצהיר באופן מפורש שימרר את חייהם של היוצרים בתביעה משפטית ובאופן משתמע איים על חייהם. ״מדוגדג״ ללא ספק יעורר את שיחת היום בפסטיבל, אבל משהו בו גם הרגיש לי קצת מפוספס. זהו סיפור מסתורין שאמור להתעצם במימדיו מדקה לדקה, אבל מוגש לצופה באופן מעט בנאלי ומסורבל, אולי אפילו קצת משעמם. חבל שהיוצרים, שבידיהם היה חומר נפץ של ממש, לא השכילו להבין את רזי השפה הקולנועית העכשווית בסיפורי מתח ואימה תיעודיים כמו ״המתחזה״ או ״מחפשים את שוגרמן״, כי במהלך הצפייה קשה היה לי להשתחרר מן ההרגשה שהסרט הזה יכול, וצריך היה, להיות טוב יותר. מה גם שיש ב״מדוגדג״ מימד מוסרי וצדקני על הסכנות אשר אורבות ברשת, מימד שאופף את הסרט לכל אורכו, ונעלם לחלוטין, לדוגמא, בסרט אחר כמו ״קאטפיש״, יצירה קולנועית טובה בהרבה על זהויות בדויות ובשימוש לרעה שנעשה בהן ברשת. בעוד ש״קאטפיש״ מצליח להפוך עצמו במהרה מתמרור אזהרה מוסרני לדרמה אנושית מרגשת, ״מדוגדג״ נשאר קצת תקוע במשל של עצמו. כמעט התחשק לי לדגדג את הסרט קצת.

צפו בטריילר של ״מדוגדג״:

הקול עובר: עלייתה ונפילתה של טאוור רקורדס

(ארה"ב, יפן 2015 ,94 דקות)

שבת  |  25.6  |  22:30  |  אולם 1

מבלי להתבלבל עם אלבומו של ג׳ורג׳ האריסון בעל השם הזהה, סרטו של קולין הנקס הוא מבט נוסטלגי, משעשע וגם עצוב, על עלייה ונפילתה של חנות התקליטים האגדית ״טאוור רקורדס״. הסיפור מוכר וישן כבר: ב-1999 שווי החברה עמד על ביליון דולר, ואילו כשש שנים אחר כך היא פשטה את הרגל, כחלק מנחשול ענק של חנויות תקליטים אחרות שקרסו. מצד אחד, רבים יראו בסרט הזה ניסיון לשחזר את החוויה הטקטילית של קניית תקליטים ותקליטורים בחנות אמיתית, לפני עידן ה- mp3 וקבצי הטורנט, וייהנו מהמימד הנוסטלגי. מצד שני, זהו סרט שמבקש לגולל את סיפורה של תעשיית המוזיקה כולה, שלא השכילה לצפות את תהליך קריסתה שלה. מה גרם לנפילתה של תעשיית המוזיקה החזירית והאדישה, מלבד המעבר החד לעולם האינטרנט? יש בסרט הזה שימוש מעניין בחומרי פוטאג׳, אבל עיקר סודו הוא בדמויות הכריזמטיות והסוחפות שמתראיינות בו. הנקס מראיין את המייסד רוס סלומון, את עובדי החברה הבכירים והזוטרים, ומוזיקאים כמו ג׳ון לנון או דייב גרוהל. התחושה העולה מהצפייה היא שטאוור רקורדס היתה כמו משפחה עבור העובדים בה, וחלק מהמרואיינים שוטחים בפני המצלמה את סיפור הצלחתם בחברה מתפקיד זבני פשוט עד למשרה בהנהלה הבכירה. אני כלל לא בטוח שצופים צעירים, שלא חוו את הביקור בחנויות התקליטים בזמן פריחתם, יגיבו לסרט הזה באותו אופן כמו צופים מבוגרים יותר, אבל לדעתי נקודת החוזקה של הסרט נעוצה במקום אחר, פחות נוסטלגי. יש בו ניסיון מעניין להעניק פנים אנושיות, ואפילו חיוביות למדי, לתאגיד קפיטליסטי שאצל רבים מאיתנו נתפס כמעוול, כאחד השחקנים הראשיים בתהליך הניתוק שחל בין תעשיית המוזיקה לבין צרכניה. אבל טאוור רקורדס, כפי שנזכר בסרט בערגה ברוס ספרינגסטיין, היה גם המקום בו ״כל אחד הפך להיות חבר שלך למשך עשרים דקות״.

הסרט ״הקול עובר״ יוקרן ביום שבת במסגרת ארוע נעילת הפסטיבל. לאחר פגישת מחזור בלייב של וותיקי "טאואר רקורדס" בישראל, וקיום אליפות ישראל בטריוויה מוזיקלית, יוקרן הסרט.

2016-03-23-tower-records

״הקול עובר״: מבט נוסטלגי, משעשע וגם עצוב, על עלייה ונפילתה של חנות התקליטים האגדית.

 

״לעולם לא אעשה זום אין״: ראיון עם ניקולאוס גיירהאלטר

אחד האורחים המעניינים ביותר שביקרו בפסטיבל דוק אביב בשבוע האחרון הוא הבמאי האוסטרי ניקולאוס גיירהאלטר. כשמאחוריו קריירה קולנועית מפוארת של למעלה מ-25 שנה, גיירהאלטר הוא אוטר תיעודי במלוא מובן המילה. הוא מביים, מפיק, כותב ואף מצלם לבד את רוב סרטיו, ועוסק בשאלות גרנדיוזיות אותן הוא פורט לדימויי קולנוע מרהיבים ומלאי פרטים. עתיד האנושות, אופיה הפוליטי של אירופה, תהליך התיעוש של המזון אותו אנו צורכים ואוכלים, הם רק חלק מהנושאים שמעסיקים אותו, ולגביהם הוא מקיים דיון קולנועי מורכב תוך אימוץ אסתטיקה ייחודית המבוססת על ניגודים, שבמובן מסויים הפכה לחתימה האישית שלו. הוא מתבונן בסבלנות, אך לעולם לא מחביא את נוכחותו. הוא מנצל את הפריים הקולנועי במלואו, אך נמשך גם לאופי הסטטי של הצילום. הוא מבקש לשאול שאלות מעמיקות, אך נמנע מלהציע תשובות ברורות. הוא מבקש לנצל את הקונקרטיות והייחודיות של הלוקיישן התיעודי, אך כמעט לעולם לא יסגיר פרטים לגביו. בפסטיבל הוקרנו השבוע שלושה מסרטיו כחלק ממיני-רטרוספקטיבה שהראציונל בבנייתה נראה כאסתטי כמו גם תמאטי. ״המערב״ (2011) הוא מסע ויזואלי עוצר נשימה אל עבר אירופה השמרנית והמסוגרת; ״לחם יומנו״ (2005) הוא מאמר מבריק ללא מילים או קריינות על תהליך התיעוש והסטנדרטיזציה שעובר המזון שאנו אוכלים בדרך לצלחת שלנו; ו״הומו סאפיינס״ (2016), סרטו האחרון של גיירהאלטר, הוא מעין תיעוד בדיוני של עתיד מאיים בו בני האנוש נעלמו והשאירו אחריהם מקומות נטושים וחסרי חיים. מצד אחד, כל הסרטים הללו דומים זה לזה באסתטיקה שלהם, ולכן מובן מדוע צורפו יחד: אין בהם ראיונות, לא מוזכרים בהם פרטים עובדתיים, והם מהווים, כל אחד בדרכו, מסה קולנועית שנבנית דרך דימויים ויזואליים. מצד שני, הדמיון הוא גם תמאטי, שכן כל אחד מהשלושה מבנה מבט דיסטופי וכמעט חסר תקווה על מצבה של החברה המערבית כיום והגורל אליה היא צועדת בביטחה ביחסה לעצמה ולטבע הסובב אותה.

״אני לא כל כך אוהב לדבר על הסרטים שלי״, מבהיר לי גיירהאלטר כבר בשלב מוקדם בשיחה שקיימנו במשרדי הסינמטק עם הגעתו לארץ. הוא מחייך בערמומיות, כאילו יודע יותר ממה שהוא עומד לגלות לי בשעה שלפנינו, אבל נענה לשיחה בחדווה ובהתלהבות. גיירהאלטר מדבר בקצב מהיר ובאנגלית רהוטה, ומסתמן כאדם אינטליגנטי להפליא. עם זאת, הוא מקצר בתשובותיו, מקדד אותן, ומבקש לשמור על העמימות והאניגמטיות שסרטיו המיוחדים משאירים לאחר הצפייה בהם. ניסינו להתמקד בשיחה בעיקר בשלושת הסרטים שהוקרנו בפסטיבל, אבל התחושה בסיומה היתה שניתן היה להמשיך ולשוחח עימו עוד שעות ארוכות על אסתטיקה תיעודית, פוליטיקה עכשווית ועל נזילותן של הגדרות מסורתיות.

אני רוצה לפתוח בשאלה כללית לגבי האסתטיקה המנחה אותך בסרטיך. אתה מאמץ גרסא מעניינת ומתקדמת של התבוננות בקולנוע תיעודי. שלא כמו במודוס המתבונן של הקולנוע הישיר, הסובייקטים שלך תמיד מודעים לכך שמתעדים אותם. כמו כן, הנוכחות של המצלמה שלך, למרות שאינה נראית באופן מובהק, תמיד נמצאת שם ברקע: סובייקטים מסתכלים לעברה, או פשוט נראים כמציגים מולה. האם זהו חלק אינטגרלי ממתודת התיעוד שלך?

באופן כללי אני רוצה לצלם כל אחד בגובה העיניים. אני לא רוצה להעמיד פנים שאני לא נמצא שם. מדוע שאגיד לסובייקטים שלי לא להסתכל למצלמה? מה הטעם בכך? בדרך כלל אני אומר להם שזו הבמה, זה הפריימינג, זה החדר, וכו׳. בסטינג הזה הם מתבקשים ״לשחק את עצמם״. תמיד יש את הרגע הזה שאנו מצלמים ובסוף הוא מיתרגם לקולנוע. צריך לזכור שהצופים רואים קולנוע דרך הפריים ולא דרך חור המנעול. לכן, אין דבר חבוי או סודי כאן מבחינתי. קולנוע תיעודי הוא שיחה של אחד על אחד.

לפעמים, כמו ב״לחם יומנו״, הסובייקטים מתבקשים להתרגל לכך שיש מצלמה, ופעמים אחרות, כמו ב״המערב״, המצלמה חולפת על פניהם ונראית כמו גימיק שיש להתייחס אליו.

אני רוצה ליצור סיטואציות אינטימיות, ולכן תמיד מבקש מסובייקטים להסתכל למצלמה. כשאני עורך ראיונות אני נמצא מאחורי עדשת המצלמה כדי שלא יוכלו לראות אותי. הסובייקטים חייבים לדבר אל עבר העדשה כדי לשוחח איתי, אחרת הם פשוט יסתכלו הצידה. אנשים בדרך כלל חושבים בהתחלה שזה מוזר, אבל אני תמיד מסביר להם מדוע אני עושה את זה. אני דואג להבהיר להם שכולם בקהל מקשיבים ולכן עליהם לחשוב טוב מה הם אומרים. אני חושב שפשוט צריך להגן עליהם. לפעמים זה עובד ולפעמים זה לא עובד. כשאני מצלם עם המצלמה על הכתף (כמו ב״המערב״) אני נמצא ליד המצלמה והסובייקטים בדרך כלל לא מדברים לגמרי לעדשות אבל זה בסדר כי המצלמה זזה.

בוא ניקח את זה צעד קדימה ונדבר על ״המערב״. שם עבודת המצלמה שלך מתנהלת בהקשר ובצמוד למצלמות המעקב (surveillance cameras) אשר מתועדות בסרט. נדמה לי שהדימויים שלך מאפשרים חופש מסוים של פענוח שגם הדימויים הנוצרים בעקבות מצלמות המעקב מאפשרים.

באופן כללי הייתי אומר שמצלמת מעקב עושה זום אין ומבקשת להתמקד בפרטים מסוימים. אני, לעומת זאת, מעוניין לראות את התמונה הכללית ולכן לעולם לא אעשה זום אין בסרטים שלי. אני תמיד רוצה ליצור פריים רחב עם דימוי שיישאר זמן רב על המסך כדי שהצופה יוכל להתמקד בפרטים שמעניינים אותו בתוכו. בשביל זה קיים המסך הגדול. הסביבה שבה נמצאת הדמות חשובה עבורי, ואם צופים מסויימים מוצאים אותה משעממת, הם עדיין יכולים להתמקד בפנים של הדמות. ואם הפנים משעממות אותם, הם יכולים להסתכל סביב. זה קולנוע עבורי. זה לא רעיון חדש כמובן, ולכן אני חושב שאני די ״אולד סקול״ כאן. היוצרים המוקדמים ביותר ניסו לעבוד עם הפריים כולו ולנצל את הדימוי במלואו.

ABENDLAND Foto 3 _(C) Nikolaus Geyrhalter Filmproduktion

״המערב״: עבודת צילום קולנועית שמתנהלת בצמוד למצלמות מעקב

כיצד גיבשת את הקונספט לסרט ״המערב״? מתי וכיצד הבנת שהסרט שלך יהיה על Abendland (״המערב הישן״) ולא פשוט סרט על אירופה? האם ניסית לתאר כאן את אירופה כקהילה דמיונית שנמצאת על סף הכחדה?

את מה שאתה מציין אפשר כמובן לקרוא בין השורות. בתחילה לא היה ברור לנו כלל שאנחנו עומדים לצלם בלילה. אבל הקונספט של Abendland עזר לנו לצמצם את המיקוד כאן, כי סרט על אירופה היה יכול להיות פרויקט פשוט רחב מדי.

בתקציר של הסרט המופיע בתוכניית הפסטיבל הוא מתואר, בן היתר, כסרט על תאורה מלאכותית בלילה.

אוקיי, מדוע לא? זה טוב. אני תמיד נהנה ללמוד על הסרטים שלי. כשיש לך קהל של 100 אנשים, למעשה יוקרנו על המסך עבורו 100 סרטים שונים. אני לא נוטה לומר בבירור על מה הסרט. אם בסופו של דבר הקהל יראה את מה שרציתי שיראה אני מאוד מרוצה. אנחנו נותנים להם הנחיות. בשבילי, ״המערב״ הוא בעיקר סרט על הגירה בלתי אפשרית. מי אנחנו ומיהם אחרים? מדוע אנחנו באירופה חושבים שאנו טובים יותר? מדוע אנו בונים חומות ומבקשים לשמור על אירופה כמבצר? ניסינו למצוא דימויים לגבי הנושא הזה. אז אתה יכול לומר שזה סרט על אירופה בלילה.

ABENDLAND Foto 4 _(C) Nikolaus Geyrhalter Filmproduktion

״המערב״: סרט על תאורה לילית באירופה?

מדוע בחרת את השם "Abendland" לסרט?

המונח "Abendland" בשפה הגרמנית מוצמד למונח "Morgenland״ כמתייחסים לאירופה מול האוריינטלי. בגרמנית יש למונח "Abendland״ לפיכך שתי משמעויות – מצד אחד זה האוקסידנט (האירופאי), ומצד שני זו האדמה בלילה.

הרעיון של אבטחה ושמירה על משהו (או מישהו) מפני האחר חוזר על עצמו לאורך הסרט בדרכים שונות. ניתן כמעט לומר ש״המערב״ הוא סוג של מסה קולנועית על הנושא הזה, בין אם מדובר בשמירה על חייו של מישהו (ישנן סצנות המתרחשות במחלקת פגים בבית חולים או במרכזים למניעת התאבדות) או בין אם מדובר בהגנה על גבולותיה של המולדת האירופית (הסירוב העיקש להכניס מהגרים זרים אל תוך אירופה). הרעיון של ״המערב הישן״ ככזה המבקש לשמור על סגנון חייו השמרני חוזר על עצמו בסרט ונדמה שאתה מגיב אליו בביקורתיות. האם זו עדיין הדרך בה אתה רואה את פני הדברים?

צילמנו את ״המערב״ לפני כשבע שנים, ואלו היו זמנים בהם אירופה שמרה באופן עיקש על גבולותיה. מהפרספקטיבה של היום אירופה היתה שמרנית הרבה יותר. במובן הזה ״המערב״ הוא סרט היסטורי שמתייחס לתקופה בה עלו שוב ושוב הדיונים על גורלם של אותם מהגרים שנכנסו, סורבו וגורשו חזרה. השאלה שהעסיקה רבים באותו הזמן היתה: מדוע אנחנו לא מכניסים אנשים אל תוך אירופה? אנחנו יודעים שיש אי צדק בעולם, שאירופה הרוויחה רבות מהקולוניות שלה, ושהעוני הנורא בעולם נגרם בין היתר על ידי העובדה שאירופה התעשרה מאוד. לכן אלו היו השאלות שהיו לי בראש כשיצרתי את הסרט הזה. אנחנו יושבים על אדמה אותה אנו לא רוצים לחלוק וחושבים שאנו טובים יותר מהאחרים. רציתי לייצר מבט ביקורתי כלפי הרעיון המופרך הזה: עד כמה אנו באמת טובים יותר? מה יש לנו שעליו אנו כל כך רוצים להגן? מדוע אנו רוצים להגן על זה? למה אנו לא מעוניינים לחלוק אותו עם האחרים?

״המערב״ מורכב כפסיפס של סיקוונסים העוסקים בפעילויות שונות הדרושות כדי לשמור על קיומה היומיומי של אירופה בלילה. אפשר לומר שהסרט עוסק בעבודה (work), וזהו מוטיב שחוזר על עצמו בכל סרטיך.

התיאוריה שהיתה לנו היא שיש כל כך הרבה עבודה שמתרחשת 24 שעות, אבל אם נמצמם את זה לעבודה המתרחשת רק בלילה נוכל להבחין באמת במה שדרוש כדי לשמור על אירופה פונקציונלית. רצינו להראות דימויים שלא נראו בעבר. בזמן בו צילמנו את ״המערב״  זה היה כמעט בלתי אפשרי, לדוגמא, לצלם בגבולות. עשינו שנים של תחקיר וניסינו כל מה שביכולתנו כדי להראות כיצד האפראטוס הענקי הזה מתנהל ועובד. כיום הדימויים הלללו אינם כה נדירים, ואפשר לראות באופן יומיומי גדרות שעליהם צובאים מהגרים. אבל אז אירופה לא רצתה ממש להראות כיצד היא מגנה על עצמה. רציתי להציג את הדימויים הללו לקהל ולגרום להם להבין מה קורה. אבל לא נדמה לי שלא עניתי לך על השאלה [צוחק].

ABENDLAND Foto 7 _(C) Nikolaus Geyrhalter Filmproduktion

״המערב״: אירופה שמרנית ששומרת בקנאות על צביונה.

אז מה דעתך, אתה רואה את מוטיב העבודה כמוטיב שחוזר על עצמו בסרטיך?

אני אוהב עבודה בכל מקרה. מה שאני עושה זו עבודה למעשה. (אשתו של גרייהלטר, שנכחה בכל הראיון גם היא, מעירה בשלב הזה: ״זו לא רק עבודה, אלא עבודה ומכונות״). לעיתים קרובות המכונות בסרטיי הן אלו שיוצרות את הקצב ולא האנשים. הקצב של האנשים שעובדים עם המכונות וגם הקצב של הטייק עצמו כמובן. ב״המערב״ הקצב מוכתב על ידי המכונות, ממש כמו ב״לחם יומנו״.

אנחנו אף פעם לא בטוחים כצופים היכן מתרחשים הארועים. האם יש איזשהו הגיון לוגי לבחירת הלוקיישנים? האם ההגיון מבחינתך היה גיאוגרפי, בהתחשב בעובדה שאתה מתעניין ברעיון של אירופה המאוחדת?

קודם כל, הרעיון מבחינתנו היה שאם אנו מתארים את אירופה המאוחדת, אין שום משמעות לשאלה היכן מתרחשים הארועים. חוץ מזה, זו היתה בחירה של לוקיישנים שרצינו שיהיו בסרט. לא תמיד היה קל להשיג רשות לצלם בלוקיישנים מסויימים, כמו בסצנות המתרחשות על גבולות אירופה. כיום כמובן המצב שונה ואפילו מזמנים עיתונאים לצלם שם. חוץ מזה, ישנם לוקיישנים שקל לצופה לזהות, כמו ביתו של האפיפיור ברומא, וישנם אחרים שאין חשיבות רבה לאיפה הם נמצאים. אלו הם לוקיישנים שניתן למצוא בכל מקום.

״בלחם יומנו״ אתה גם משמיט שמות של לוקיישנים, מדוע?

כי זה לא משנה. אני מתאר מערכת סטנדרטית אחת שנמצאת למעשה בכל מקום. קח לדוגמא את האפרוחים הקטנים בסרט: אפשר לצלם אותם באוסטריה, באיטליה, בכל מקום למעשה. הייצור הוא סטנדרטי. השאלה היתה מי מהחברות באירופה תרשה לנו לצלם. בתי מטבחיים נמצאים בכל מקום.

עדיין כשאני צופה ב״לחם יומנו״ אני מוצא שהוא סרטך היפה ביותר אסתטית, אבל הוא עדיין הסרט שעוסק בתוכן הטראגי והמזעזע ביותר. איני יודע כיצד לשאול את השאלה הזו מבלי שהיא תישמע מעט בנאלית, כזו שעוסקת בראציונל של אסתטיזציה של הזוועה. אבל זה מטריד אותי: מדוע הדיסונסס הזה קורה בסרט הזה דווקא? מדוע השוטים הסימטריים והצבעוניים ב״לחם יומנו״ מרגישים כמו שוטים מסרט של סנטלי קובריק, בעוד שהם עוסקים בשחיטה המונית של חיות?

כי זה מה שאתה מרגיש כשאתה בלוקיישנים הללו. כי הם עצומי מימדים וזה מבעית. ובסוף זהו סרט לקולנוע, וככזה הוא חייב להיות מהמם (״overwhelming״). מבחינתי, ההפקה היא גדולה כי הלוקיישנים הם גדולים. הדימוי הקולנועי לפיכך לא יכול שלא להיות גדול. אני זוכר שכשנכנסו ללוקיישנים הללו היינו בהלם. כמובן שזו הרגשה שצריך לתרגם לקולנוע. הדרך היחידה לעקוב אחרי זה היא דרך ארכיטקטורה קולנועית כזו. המצלמה חייבת להיות במרכז הבניינים ולא לזוז. זהו מבט פאשיסטי, זה נכון, אבל הבניינים הם כאלו. גם הסימטריה שאתה מדבר עליה קשורה לסימטריה של הבניינים.

UNSER TAEGLICH BROT Hauptmotiv 2

״לחם יומנו״: אסתטיקה פאשיסטית שמתאימה לגודל הזוועה.

יחד עם כל היופי האסתטי הזה, התחושה שעולה מתוך ״לחם יומנו״ היא ההזרה והניכור שחווים העובדים במקום העבודה שלהם.

זה נכון, כי המצלמה אינה עוקבת אחרי העובדים אלא אחרי המכונות והלוקיישנים. יכולתי לעשות זום אין על הפרצופים שלהם ובחרתי לעקוב אחרי המכונות והבניינים. העובדים הם קטנים והם רק חלק מהמכונות.

במובן מסוים, ״לחם יומנו״ הוא סרט על תהליך האוטומטיזציה והסטנדרטיזציה של תעשיית המזון, אבל במובן אחר הסרט מנסה לומר משהו רחב יותר עלינו כעל חברה גלובלית ועל האפקט שגורמים בני אדם לטבע הסובב אותם. כיצד ״לחם יומנו״ עומד ביחס לסרטיך האחרים, שעוסקים גם הם, כל אחד בדרך אחרת, ביחס בין החברה האנושית והטבע?

כמובן. זוהי בדרך כלל שאלה שהיייתי רוצה להעלות בעזרת הסרט. זהו סרט על האופן בו אנו מתייחסים לכדור הארץ, על האוכל שאותו אנו אוכלים. כשהתחלנו מחקר על הסרט בחנו כיצד השיווק והאריזה של המזון מייצרים תמונה אחרת מהאמת מאחורי התהליך. אבל לא ניתן לומר שזה רע בהכרח. זה מה שהלקוח רוצה כי הוא רוצה לשלם פחות, כך שהכדור עובר חזרה אלינו כי אנו רוצים את זה. אני חושב שהסרט עובד היטב כי צופים יכולים לחוש אשמה או לא לחוש אותה כלל. הסרט פתוח לכל סוג של אינטרפטציה. אני כמובן עשיתי אותו כדי להעביר ביקורת. אני לא רוצה לתת תשובות ברורות אלא רק להעלות שאלות.

UNSER TAEGLICH BROT Flieger

״לחם יומנו״: סרט על תהליך הסטדנרטיזציה והאוטומציה של המזון אותו אנו אוכלים.

בוא נדבר קצת על ״הומוסאפיינס״. האם תוכל לספר קצת על תהליך יצירת הסרט? היכן בדיוק צילמת, כיצד החלטת על הלוקיישנים השונים, וכמה זמן לקח לך להשלים את ההפקה?

כל התהליך ארך חמש שנים, אבל סימולטנית צילמתי כמה סרטים אחרים. לא היו לנו הרבה ימי צילום, אבל המפתח היה המחקר ומציאת הלוקיישנים המתאימים. מצאנו אותם בעיקר באינטרנט, והיינו צריכים לבחון למי יש לפנות לגבי כל אחד מהם כדי לקבל את זכויות הצילום. המחקר המקדים היה מאוד מסובך. לא חיפשתי סתם מבנים, אלא רציתי שיתאימו לנושאים הספציפיים של הסרט. הלוקיישנים הללו היו צריכים מבחינתי להיות במצב מאוד מסויים של דעיכה והתנוונות. הדימויים צריכים היו לדבר בעצמם. המבנים הללו לא קיימים לאורך זמן. בחלקם יופיעו במהרה כתובת גראפיטי, אשפה והם ייסגרו. כך שהאתגר גם היה לתפוס אותם במצב המתאים. ברגע שהיה לנו ראפ-קאט וחיפשנו מבנים להשלים את הסרט, זה היה אפילו עוד יותר קשה.

מה זה אומר מבחינתך לצלם כמה סרטים במקביל?

אני תמיד עושה את זה ואוהב את זה. ״המערב״ ו״לחם יומנו״, לדוגמא, צולמו באותו זמן בו צילמנו את ״בחלוף השנים״ [א.ל: סרט שהוקרן בפסטיבל דוק אביב בשנה שעברה ועליו כתבתי בהרחבה כאן]. עשינו גם לא מעט תעודה טלוויזיונית בו זמנית.

״הומוסאפיינס״ הוא סרט פוסט-אפוקליפטי שבו אתה מתבונן על מקומות נטושים מבני אדם. במידה מסוימת ניתן לטעון שאתה פונה להתבונן כאן אל עבר העתיד, אל עבר מה שעדיין לא התרחש, ולכן הסרט שלך הוא מעין סרט דוקומנטרי היפותטי. מדוע בחרת לדבר לפתע על העתיד, והאם אתה חושב שניתן בכלל לראות את הסרט הזה כסרט דוקומנטרי?

היה צורך לתת לסרט כינוי עבור הקהל כדי להבין אותו, ולכן קראנו לו סרט תיעודי אפוקליפטי. עם זאת, מבחינתי יותר מעניין להתייחס למצב הדברים בהווה מתוך ההתבוננות הזו אל עבר העתיד. על ידי בחירת הלוקיישנים אפשר לייצר ביקורת ברורה על החברה שלנו כיום. אפשר לראות את הסרט כסרט על עתיד דיסטופי, אבל אפשר גם לקרוא בין השורות התייחסות לשאלות כמו כיצד אנו מתייחסים לכדור הארץ, לחיות שבו, לאשפה, למלחמות. גם אם נדמה אולי שסדר הלוקיישנים הוא רנדומלי, הבחירה כאן היתה מאוד ברורה.

HOMO_SAPIENS_1_(C)NGF

״הומו סאפיינס״: סרט על עתיד דיסטופי שמדבר גם על ההווה.

העבודה כאן עם סאונד מאוד מרשימה. הסאונד שבוקע מתוך הדימויים נובע מאלמנטים שונים בפריים: טריקת חלון, ציוץ ציפורים, שקית ניילון מתנופפת ברוח, וכו׳. האם הסאונד הזה ריאליסטי או שנעשה באופן מלאכותי? אם הסרט עסוק בלהתבונן בעזרת דימויים מצולמים, מדוע היה לך כל כך חשוב להוסיף את האפקטים הקוליים הללו על גבי הדימויים?

אני חוזר לשאלה ששאלת אותי קודם: אני לא הייתי מכנה את הסרט הזה סרט דוקומנטרי. למדנו מהר מאוד שזה היה בלתי אפשרי להקליט סאונד ריאליסטי בלוקיישנים הנטושים. מכיוון הם נמצאים בערים, עדיין ניתן היה לשמוע בהם קולות של מטוסים, מכוניות או כל מה שקשור לקולות אנושיים. הסיפור כולו לא היה עובד עם פסקול כזה ולכן החלטנו לא להקליט סאונד בלוקיישן. יצרנו באופן מלאכותי את הסאונד כולו: הקלטנו אותו בלוקיישנים אחרים או השתמשנו בקטעי ארכיון של סאונד. רציתי לשמוע טבע בלבד ללא בני אנוש, ולכן כל הפסקול הוא קומפוזיציה מלאכותית.

אם כך, שאלה אחרת שעולה כאן היא מדוע אתה מתעקש להוסיף את מימד הסאונד לכל פריים צילומי?

כי זה עניין שקשור לריכוז הצופה. לפעמים יש דימויים בהם שום דבר לא זז חוץ מפיסת נייר שעפה ברוח. אם אתה עומד שם אתה שומע את זה, אז מדוע שלא תשמע זאת גם בקולנוע? הרעיון היה שכל תנועה שאתה רואה בדימוי תוכל לשמוע.

כאן, כמו ב״לחם יומנו״, הקצב של המעבר בין הדימויים חשוב מאוד. ישנה סיבה מדוע כל שוט נמשך כפי שהוא נמשך. האם זו החלטה שקשורה בעיקר לעריכה? לצילום?

עם הסרט הזה היה לי אפילו קשה יותר למצוא את הקצב. אני לא יכול לענות על השאלה הזו ב-100% בטחון כי אני סומך מאוד על העורכים שלי. כאן זה היה מיכאל פיין שעבד איתי לראשונה. לכל שוט יש את הקצב שלו וזה מה שניתן לייצר בתהליך העריכה. עיצוב הסאונד תלוי גם במשך הטייק. אם יש לא מעט מידע אודיאלי בטייק זה ייצור טייק ארוך יותר. הדימויים צריכים לנשום, ולכן צריכים להימשך בקצב איטי יחסית. החלטנו על זמן ממוצע של 25 שניות בערך. זה הופך לסוג של מדיטציה עבור הצופה בה כל שוט נמשך כנשימה ארוכה.

HOMO_SAPIENS_3_(C)NGF

״הומו סאפיינס: שוט ממוצע אורך כ-25 שניות.

האם אתה רואה איזשהו מימד אקטיביסטי ב״הומוסאפיינס״, כמו גם באחרים? כאן אתה מתאר את פני הדברים שעלולים להתרחש, וב״לחם יומנו״ המצב המתואר נמשך שנים ועלינו לעשות אולי משהו בנדון. אתה רואה את הסרטים שלך באופן הזה? ברור לי שאתה מבקש מהצופה בעיקר תהליך מדיטטיבי, אבל אתה רואה גם מימד אחר של פעולה אליו אתה שואף?

לא הייתי מצפה לכך, ואני לא חושב שקולנוע תיעודי יכול לשנות את העולם. אבל קולנוע תיעודי יכול לתרום לכך קצת. זה לא סרט אקטיביסטי פר-סה, אבל המודעות למצב היא חלק מכך.

אני רוצה לשאול אותך שאלה כללית לסיום. מכיוון שהסרטים שלך כה מיוחדים ושונים באסתטיקה שלהם, חוצים גבולות בין בדיון ומציאות, מטשטשים הבדלים בין קולנוע וצילום, האם אתה חושב על עצמך בתור דוקומנטריסט? במאי? אמן?

אני חושב על עצמי כעל פועל, פשוט כך. עשיית הסרטים האלו דורשת עבודה פיזית קשה: להגיע ללוקיישנים זה לא פשוט, המצלמה כבדה, ולהציב אותה במקומות מסויימים דורש מיומנות טכנית רבה. לפעמים זה לא ברור כל כך, אבל אתר צילומים נראה ממש כמו אתר בנייה. לפעמים המאמץ ליצור פריים אחד בלבד הוא גדול הרבה יותר ממה שניתן לדמיין.

כך שלמעשה העניין הזה שיש לך בעבודה כקונספט מנחה בסרטים שלך קשור למעשה לעבודת הקולנוע עצמה.

כן, בהחלט. אני אפילו לא רואה עצמי כדוקומנטריסט. התחלתי עם רקע של צלם סטילס וזה מנחה את עבודתי. לפעמים החיפוש אחר לוקיישנים ואחר הפריים המתאים חשוב יותר עבורי מהעשייה הקולנועית. אבל כבר אז משהו היה חסר עבורי בצילומים, ומשם הגעתי לעבודה דוקומנטרית.

 

אמת 24 פעמים בפסטיבל: הסרטים המסקרנים בפסטיבל דוק אביב

לפני כשבוע התפרסמה התוכנית המלאה של פסטיבל דוק אביב, שיתקיים בחודש הבא בין התאריכים 19-28 במאי. תחת הנושא הרשמי של הפסטיבל, ״אי-סדר עולמי חדש״ (שלמעשה מהווה סוג של catch-phrase לכל מה שקולנוע תיעודי אמור לטפל בו) יוצגו 110 סרטים מרחבי העולם. במהלך השנה עקבתי בדווקנות ובתיאבון בלתי מסופק אחרי הסרטים התיעודיים המדוברים ביותר, אלו שהוצגו בפסטיבלים, בהקרנות רשמיות ובארועים שונים על קולנוע תיעודי מחוץ לישראל. בלי נטפליקס, MUBI, או טורנטים למיניהם, הסיכוי שמרבית מהסרטים הללו יגיעו להקרנות מסודרות בישראל לפני חודש מאי הוא קלוש ביותר. זו הסיבה שפסטיבל דוק אביב, שמציג השנה אולי את התחרות האיכותית ביותר בתולדותיו, הוא חגיגה עבורי ועבור כל חובב של קולנוע תיעודי. רשימת מכולת של כל הסרטים, הארועים והאורחים השנה התפרסמה בלא מעט כלי תקשורת בתחילת השבוע הקודם, אבל כאן אני רוצה להרחיב מעט יותר ולתת כמה המלצות לצפייה. זוהי איננה רשימה ממצה. חסרה בה התייחסות למסגרת סרטי הפנורמה, עליהם ארחיב בהזדמנות מאוחרת יותר, או לתחרות הישראלית, בה אעסוק גם כן בנפרד. כמו כן, אני מנוע לצערי מלהתייחס לתחרות ״עומק שדה״ — שנראית השנה איכותית במיוחד — שכן אני עומד לכהן כשופט בקטגוריה זו. התייחסות ביקורתית עמוקה יותר לקטגוריה הזו אכתוב לאחר שתוצאות השיפוט תתפרסמנה במהלך הפסטיבל. מכל מקום, ברשימה שלפניכם אספתי המלצות ל- 24 סרטים וארועים בולטים בפסטיבל השנה. בחלקם צפיתי כבר, על אחרים שמעתי ממקורות שונים, והשאר פשוט נשמעים מסקרנים למדי. את ההמלצות אמיין, ככל שניתן, על פי קטגוריות:

בתחרות הבינלאומית, שנדמית לי כחזקה יותר מתמיד, יתחרו השנה שנים עשר סרטים. בארבעה מהם לפחות כדאי להתאמץ ולצפות:

O, Futebol (על כדורגל)

אני שומע מכמה מקורות שהסרט הזה, של במאי הקולנוע הספרדי סרג׳יו אוקסמן הוא אחד הסרטים היפים בפסטיבל. מדובר בסרט על כדורגל ללא כדורגל, המתאר מפגש טעון בין אב לבין בנו (במאי הסרט) לאחר שנים ממושכות של נתק ביניהם במסגרת המונדיאל בברזיל ב-2014. זהו סרטו התיעודי הראשון באורך מלא של במאי שהציג סרטים קצרים מרהיבים בעבר, והוא קיבל שבחים רבים בפסטיבל לוקרנו בו הוצג.

אמת מרצדת

זה סרט שאני ממליץ בחום לכל חובב קולנוע באשר הוא. צפיתי בו בפסטיבל ורשה לפני מספר חודשים, והוא מסמך מרגש וחשוב על ארכיון הסרטים באפגניסטן שעמד על סף הכחדה עד שהגיעו עובדי ארכיון מסורים והצילו מתוכו אוצרות אבודים. קשה לחשוב על אתגר שימור יותר קשה מקולנוע באפגניסטן. לאחר שהקולנוע הלאומי במדינה עלה והתבסס משנות השישים, הוא ספג מהלומה קשה עם עליית הטאליבן, אשר ראה את הקולנוע המקומי כשלוחה של התרבות המערבית אותה יש להרוס מן היסוד. הקולנוע הזה היה אכן נעלם כלא היה אלמלא קבוצה של אנשי ארכיון אמיצים ומכורים לקולנוע סיכנו את חייהם כדי לחפור בהריסות, להציל ולשמר אלפי שעות של סרטי דרמה ותעודה. במאית הסרט, פייטרה ברטקלי, מלווה את האנשים הללו במאבקם המתמשך, והתוצאה מעוררת השתאות והערצה.

קרא לי מריאנה

גם את הסרט הזה ראיתי בפסטיבל קרקוב לפני כשנה. המנצחת הגדולה בפסטיבל היתה במאית פולניה צעירה בשם קרולינה בילאווסקה (Carolina Bielawska), שקיבלה את פרס ״קרן הזהב״ (הפרס היוקרתי בפסטיבל) ועוד שלושה אחרים, כולל פרס הסרט חביב הקהל, עבור סרטה התיעודי בו היא עוקבת ברגישות ובאינטנסיביות אחר גבר בן 47 שעובר ניתוח לשינוי מין. המהפך המאוחר הזה מגבר לאישה הוא גם מעבר כואב עבור מריאנה, גיבורת הסרט, שבו היא עוברת מהחיק החם והמחבק של משפחתה אל עבר הגשמה בלתי נמנעת של צורך אנושי לזהות אחרת, גם כזה הנעשה במחיר דחייה ונטישה. סרט מרגש ויוצא דופן בישירותו שכדאי מאוד לראות.

CallMeMarianna-W

״קרא לי מריאנה״: מעקב מרגש ואינטנסיבי אחרי גבר בן 47 שעובר ניתוח לשינוי מין

תחת השמש: שנה בצפון קוריאה

כל סרט תיעודי על צפון קוריאה מסקרן אותי מאוד, אבל זה במיוחד. הסרט הזה, שנעשה על ידי צוות צילום רוסי בראשותו של הבמאי ויטאלי מנסקי, יצר שערוריות דיפלומטיות ונסיונות רבים למנוע את הקרנתו. הוא עוקב אחרי ילדה קטנה מצפון קוריאה כשהיא מתכוננת לחגוג את יום הולדתו של המנהיג לשעבר קים ג׳ונג-איל. צוות הצילום קיבל גישה נדירה לצפון קוריאה בכך שהפך את הממשלה המקומית לשותפה רשמית בהפקה ואיפשר לה הצצה מלאה לתסריט. עם זאת, מנסקי מצא דרכים מקוריות להשאיר את מצלמתו בפעולה מבלי שישימו אליה לב ובכך חשף כיצד עובדת מערכת הפרופגנדה המשומנת בצפון קוריאה. שר התרבות הרוסי לשעבר פרסם מאמר עם יציאתו של הסרט לאקרנים ובו הוא מאשים את הבמאי ביצירת חזות שקרית של ״שיתוף פעולה חברי״ כדי לקבל תמיכה כספית, בו בזמן שההיפך היה הנכון. מעניין!

תוכנית המאסטרים השנה, בה מקובצים סרטיהם של במאי קולנוע תיעודי בעלי שם עולמי, היא הדובדבן שבקצפת בכל הפסטיבל. באמת שכל סרט שם נשמע פגז, אחד אחרי השני, ואת כולם מתחשק לי לראות (יש כמה שכבר ראיתי). אעשה קצת סדר ברשימה הארוכה והמרשימה הזו:

אש על המים, סרטו של במאי הקולנוע האיטלקי ג׳יאנפרנקו רוסי, היה הזוכה הגדול בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון. ההישג המדהים הזה, בו סרט תיעודי זוכה בפרס כה חשוב בפסטיבל קולנוע מרכזי, הוא למעשה המשך ישיר לזכייה הקודמת של רוסי בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה לפני שלוש שנים על סרטו Sacro GRA. אז זה היה סרט על כביש מהיר באיטליה, והפעם זה סרט עם חשיבות פוליטית אדירה. רוסי מתאר אי איטלקי קטן הנמצא על מים בהם סירות רעועות של פליטים מאפריקה מנסות לחצות את הגלים ולהגיע לאירופה. התמונה המתוארת היא קשה וכואבת, אבל בעיקר עדכנית ביותר. קל להבין כיצד סרט כזה קטף את הפרס הגדול בברלין.

אש על המים צילום Gianfranco Rosi

"אש על המים״: הזוכה הגדול בפרס דה הזהב בפסטיבל ברלין האחרון

בדרך (In Transit) הוא סרטו האחרון של הבמאי האמריקאי המנוח אלברט מייזלס (לו ספדתי לפני כשנה כאן), אותו הוא ביים יחד עם עוד ארבעה אחרים. מדובר במסע רכבות של שלושה ימים משיקגו לסיאטל על רכבת הנוסעים ה- Empire Builder. הנסיעה הארוכה הזו הופכת למסע פילוסופי במהלכה מספר נוסעים מקבלים החלטות הרות גורל או פשוט מתוודים בפני המצלמה ובאופן אינטימי לגבי מהלך חייהם. שיר פרידה אתנוגרפי מאחד מגדולי במאי הקולנוע התיעודי שלא הייתי מפספס.

שני במאים ישראלים גם הם משובצים במסגרת הזו. אבי מוגרבי חוזר עם סרט חדש, אותו הציג בפסטיבל ברלין האחרון, הנקרא בין גדרות. מוגרבי מתעד הפעם פרויקט תיאטרון מיוחד של פליטים אריתראיים וישראלים, והסרט יוקרן יחד עם ההצגה שנולדה בעיקבותיו, ״תיאטרון מחוקק חולות״. סרטיו של מוגרבי תמיד פוליטיים ותמיד מרתקים מבחינה צורנית, ואני משוכנע שגם כאן נושא הפליטים יטופל באופן יוצא דופן. יוצר אחר הוא ג׳אד נאמן, אשר מציג את סרטו החדש למדבר, בו הוא יוצא יחד עם חברו הפלמ״חניק כדי לחפש לו מקום קבורה.

והנה ממתק מבטיח לסינפילים. סרטו של נוח באומבך דה פלמה הוא תיעוד ארוך של שיחה מרתקת ומשעשעת עם אחד מגדולי במאי הקולנוע האמריקאי העצמאי, בריאן דה פלמה. בניגוד לסרטים אחרים הנעשים על במאי קולנוע, הסובייקט היחיד שמרואיין בסרט הזה הוא דה פלמה עצמו, והתוצאה ללא ספק יוצאת דופן. באומבך, אשר יצר את הסרט ביחד עם ג׳ייק פאלטרו, חולש על קריירה קולנועית בת חמישים שנה ובוחן סוגיות מרתקות ביצירה של דה פלמה, כמו ייצוגן של נשים, טיבה של יצירה קולנועית עצמאית, והאופן בו המערכת ההוליוודית הורסת יצירתיות. באמת סרט חובה לכל חובב קולנוע.

de-palma

נוח באומבך (מימין), בריאן דה פלמה וג׳ייק פאלטרו

הוא קרא לי מלאלה, סרטו האחרון של דייויס גוגנהיים (״מחכים לסופרמן״), היה אחד מהמועמדים הבולטים לפרס האוסקר השנה. מדובר בתיעוד אינטימי ואישי של מלאלה יוסאפזאי, נערה צעירה מפקיסטן שהפכה להיות הזוכה הצעירה ביותר בפרס הנובל. יוסאפזאי, למי שאינו זוכר את סיפורה, פעלה באופן אקטיביסטי למען זכויותיהן של נשים, עד שנורתה בפניה על ידי אנשי הטאליבן. הסרט מתאר את כל מה שהתרחש לאחר הטראומה הזו ואת סירובה של יוסאפזאי לשתוק מאז הירי.

אחת מנקודות ההיילייטס של הפסטיבל, לדעתי, היא ביקורו הצפוי של במאי הקולנוע האוסטרי ניקולאוס גיירהאלטר, והמיני-רטרוספקטיבה שעורכים אנשי הפסטיבל לסרטיו. בחודש הבא אתייחס בהרחבה לסרטיו של גיירהאלטר, אך כאן אומר רק בקצרה שמדובר באחד מיוצרי התעודה המרתקים שפועלים כיום, יוצר שמשתמש בשפה הקולנועית באופן יוצא דופן ומגלה עניין ממושך בקשר האסתטי בין קולנוע לבין צילום. סרטו האחרון הומו סאפיינס, שהוקרן בברלין ויציג גם בפסטיבל כאן, הוא תיעוד יפהפה, ויזואלי בעיקרו, של מקומות נטושים בהם לא נמצאים אנשים מלבד העקבות אותם השאירו. כשצפיתי בסרט בברלין קיויתי מאוד שנוכל לצפות בו בתל אביב, והנה זה קורה. סרט נוסף של גיירהאלטר שיוצג בפסטיבל הוא לחם יומנו, מסה קולנועית מרהיבה ביופיה המציגה ללא מילים ובשוטים ארוכים וסטטיים את פס הייצור של המזון המגיע אלינו לצלחת. ההשוואה הקרובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה לסגנון של הסרט הזה היא סרטיו של סטנלי קובריק, וזו כשלעצמה השוואה נדירה כשזה מגיע לקולנוע תיעודי. הסרט השלישי של גיירהאלטר שיוצג בפסטיבל הוא המערב, יצירה שכבר הוצגה בפסטיבל דוק אביב לפני ארבע שנים. גם כאן, ללא קריינות או ראיונות, במאי הסרט מציג אודיסאה ויזואלית החוקרת כיצד תאורה מלאכותית מאירה את חיי הלילה האירופאי. גיירהאלטר מתעניין לא רק בטכנולוגיות (לוחות בקרה, מצלמות פיקוח, מכשירי תיעוד) אלא גם באנשים אשר מפעילים אותן. שלושת הסרטים הללו מספקים הצצה מרתקת ליצירתו של אחד מבמאי הקולנוע התיעודיים החשובים שפועלים כיום. גיירהאלטר גם יקיים סדנת אמן במסגרת הפסטיבל.

12321275_10153642874329608_7410054366204970591_n

״הומו סאפיינס״, כחלק מהמיני-רטרוספקטיבה על ניקולאוס גיירהאלטר: אסתטיקה תיעודית יוצאת דופן

עוד נציג בפסטיבל של הקולנוע האמריקאי המתבונן הוא ד.א. פנבייקר, אשר מציג את סרטו החדש לפתוח את הכלוב (Unlocking the Cage), אותו יצר יחד עם שותפו הוותיק כריס הגדוס. בשיטה המסורתית של זבוב-על-הקיר מתבוננים השניים בקריירה של סטיב ווייז, עורך דין יוצא דופן המייצג חיות ומבקש להעניק להן זכויות משפטיות. במשך חמש שנים עקבו פנבייקר והגדוס אחרי ווייז והארגון שהוא עומד בראשו, וניסו לבחון מה עומד מאחורי ניסיונותיו לגרום לשופטים ממדינת ניו יורק להכיר בשימפנזות גם כן כבני אדם.

ועל הסרט הבא שמעתי המון דברים טובים. המפלצת (Behemoth), סרטו של ז׳או ליאנג אשר הוצג בפסטיבל ונציה האחרון, הוא תיעוד עוצר נשימה של מכרות פחם במונגוליה. ללא נראטיב, עם סגנון פואטי נדיר, וציטוטים מתוך ״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה, ליאנג יוצר מסמך מזוויע, מרתק באופן אסתטי, ובעל חשיבות סביבתית עצומה, שלבטח יעורר דיונים ארוכים לאחר הצפייה בו.

והנה עוד סרט על סטיב ג׳ובס, כאילו היו חסרים כאלה, אך הפעם של אחד מהיוצרים הפוריים ביותר בקולנוע התיעודי האמריקאי, אלכס גיבני. הבן אדם הזה פשוט מוציא סרטי תעודה בצרורות, והמחקר שהוא מקיים עבור כל אחד מהם הוא תמיד מעמיק. סטיב ג'ובס: האיש במכונה הוא לא אנמי כמו הסרט עם אשטון קוצ׳ר ולא רומנטי כמו הסרט עם פאסבנדר. גיבני מבקש להתמקד בסרטו במערכת היחסים שלנו עם ג׳ובס ועם המוצרים שהוא ייצר. הוא מנסה לבחון מדוע אנשים הרגישו כזו קירבה למנהל של חברת הייטק? האם ג׳ובס באמת ראוי להערצה הזו? האמביוולנטיות הזו שגיבני מייחס למנכ״ל של חברת אפל מנסה להעלות שאלות חשובות, ששאר הסרטים לא ממש העלו, לגבי ערכיו של ג׳ובס ולגבי האופן שבו הערכים הללו השפיעו על עמק הסיליקון. בקיצור, יש כאן ניסיון להתמקד בצדדים הפחות חיוביים של הסיפור של ג׳ובס, וזה מה שהופך את הסרט לכה חשוב ומעניין.

כאילו אין מספיק סרטים מעניינים בתחרות הזו, והנה מגיעה לשם אחת הפנינות בפסטיבל, סרט שהוא תגלית ישנה שהתגלתה בשנה שעברה ונחשפה בעולם. שיר הוא אדם מעורטל הוא סוג של סרט רוקומנטרי שנעשה על ידי לס בלנק, גם כן אחד מהמתעדים החשובים באמריקה, שהלך לעולמו לפני כשנתיים. בין השנים 1972-1974 תיעד בלנק את הכותב-זמר לאון ראסל, אבל התוצאה לא התגלתה במשך ארבעים שנה, עד שנחשפה ממש לאחרונה. ראסל שכר את בלנק לצלם אותו באולפן ההקלטות שלו באוקלהומה, אבל קיבל תוצאה שהיא ייחודית ואינטימית. בלנק שילב קטעי הופעה, הקלטות באולפן ורגעים מאחורי הקלעים, ויצר סרט יפהפה שקיבל מעמד אגדי במשך השנים למרות שהיה מצרך נדיר לצפייה. זהו אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם בפסטיבל.

01POEM-master675

״שיר הוא אדם מעורטל״: תגלית תיעודית נפלאה משנות השבעים

אה, ויש גם את ראסל ברנד – הנה הוא בא, הסרט של אונדי טימונר (שתגיע גם היא לפסטיבל) על הקומיקאי הבריטי ראסל ברנד. בשנה שעברה מייקל ווינטרבוטום עשה סרט תעודי על ברנד, אבל הפעם כנראה מדובר בתיעוד אינטימי מאוד של הילד הרע של הקומדיה, מי שלאחרונה הפך להיות בכלל אקטיביסט פוליטי. טימונר חתומה על Dig, אחד מסרטי תיעוד המוזיקה הטובים שיש, כך שכל סרט שלה מסקרן מאוד.

סרטים תיעודיים על מוזיקה

זו ללא ספק היתה השנה של סרטי תעודה על מוזיקה שגדשו פסטילים על קולנוע תיעודי כמעט בכל מקום בעולם. דוק אביב מציע מבחר לא רע השנה, ובין שלל הסרטים יש כמה בולטים. קודם כל באמת Dig, קלאסיקת הרוק-דוקומנטרי של אונדי טימונר. מי שלא מכיר את הסרט הזה, שלא יפספס הזדמנות לצפות בו על מסך גדול. זה סרט מבדר למדי המגולל במשך שבע שנות תיעוד את סיפורן של שתי להקות רוקנרול, "בריאן ג'ונסטאוןמסאקר" וה"דנדיוורהולז". כל מה שהייתם מצפים למצוא בסרט כזה יש כאן: סמים, מסיבות פרועות, מריבות על הבמה, גיטרות מנופצות. הכל מתרחש מול המצלמות באופן ספונטני ואמיתי. סרט שהפך לסוג של קאלט.

מאז שג׳ניס ג׳ופלין מתה ב-1970, כולם מצפים שהוליווד תוציא איזה biopic מרשים על חייה, אבל כבר מעל 35 שנה וזה לא קורה. בקולנוע התיעודי היא מופיעה בכמה מסרטי המוזיקה החשובים של שנות השישים והשבעים, כמו ״וודסטוק״ או ״מונטריי פופ״, אבל עד כה לא קיבלה את הפוקוס האישי עליה. אז בפסטיבל השנה ניתן לצפות בסרט Janis: Little Girl Blue, סרטה התיעודי המצוין של איימי ברג. לברג היתה גישה יוצאת דופן למכריה של ג׳ופלין, משפחתה וחברי הלהקה שלה, והיא משלבת ראיונות איתם יחד עם חומרי ארכיון נדירים בכדי לצייר דיוקן אולטימטיבי של הזמרת האגדית הזו.

Janis-Joplin-Smoke-LEGACY-BANNER-1200x600

ג׳ניס ג׳ופלין: סוף סוף סרט תיעודי ראוי עליה

בולט בנוכחותו השנה הוא סרטו הנפלא של פול תומאס אנדרסון ג׳ונון, עליו כתבתי בהרחבה כאן כשהוא יצא לצפייה באתר MUBI. ג׳וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד, נסע לאזור רג׳סטן שבהודו כדי להקליט אלבום עם המלחין הישראלי שי בן צור וקבוצת מוזיקאים מקומיים. אנדרסון, במאי הקולנוע האמריקאי העצמאי, הצטרף אליהם כדי לתעד את הכל במשך חודש שלם של סשנים מוזיקליים, ויצר חווייה מוזיקלית וקולנועית אדירה. ״ג׳ונון״ הוא סרט תיעודי אשר מצליח באמצעים פשוטים וישירים לעורר לכל אורכו התפעמות בקרב הצופה. חדוות היצירה של המוזיקאים המשתתפים בו, קולקטיב מדהים של מזרח ומערב, היא לא פחות ממהפנטת. כדאי מאוד.

דווקא על The Reflektor Tapes, הסרט התיעודי המדובר על ארקייד פייר, אני לא ממש שומע דברים טובים במיוחד. מן הסתם, אני מניח שהמעריצים ילכו לראות את הסרט הזה בכל מקרה. אבל על לילה טוב ברוקלין – סיפורו של Death By Audio שמעתי שבחים רבים. הסרט מכניס את הצופים לנבכי מקום ההופעות האנדרגראונדי האחרון בברוקלין, ומספר את הקמתו, השפעתו על קהילת המוזיקה וסגירתו הבלתי נמנעת.
 הסרט בוים על ידי מתיו קונבוי, שהיה אחד מהמייסדים של המועדון הזה, ולכן אין לו כלל שאיפה לאובייקטיביות (וטוב שכך).

ובקטגורייה של סרטים תיעודיים על אמנות ניתן למצוא גם כן לא מעט דברים מסקרנים. אני לא שייכת לשום מקום – הקולנוע של שנטאל אקרמן הוא סרט שפשוט אי אפשר בלעדיו השנה. אקרמן, מבמאיות הקולנוע החשובות והגדולות בעולם, הלכה לעולמה השנה והשאירה אחריה יצירה נסיונית וייחודית שעוד רבות ידובר בה. סרטה התיעודי של מריאן לאמברט, שצולם זמן קצר לפני התאבדותה של אקרמן, מתמקד במקורות ההשראה שלה, תחושת הנוודות של ילדת דור שני לשואה והצורך העז שלה לנתץ מוסכמות ולא להניח לאיש למסגר אותה. דווקא No Home Movie, סרטה האחרון (והלא פשוט לצפייה) של אקרמן על אימה, בולט כאן בהיעדרו. כולי תקווה שנזכה לראות אותו בפסטיבל ירושלים השנה.

והנה עוד סרט שהיה על הרדאר שלי כבר כמה חודשים. הקשב לי, מרלון הוא תיעוד יוצא דופן של אחת מהדמויות האניגמטיות ביותר בתולדות הקולנוע, השחקן מרלון ברנדו. במאי הסרט, סטיבן ריילי, משתמש בארכיון של הקלטות אודיו וחומרים ויזואליים על ברנדו, רבים מהם בפורמט הוידוי. הייחודיות האסתטית של הסרט הזה, שנשמעת הרבה מעבר לסתם גימיק, היא שריילי מאפשר לברנדו המנוח לספר את סיפורו במילותיו שלו בכך שהוא יוצר הולוגרמה סרוקה של פני השחקן לאורך כל הסרט. חשיבותו הרבה היא שהוא מנסה לתקן את המורשת של שחקן אדיר שלא שיתף פעולה עם התקשורת, ונכווה בהתאם.

29listen-facebookjumbo-v2

״הקשב לי מרלון״: תיעוד יוצא דופן של אחת מהדמויות האניגמטיות ביותר בתולדות הקולנוע

הנאהבים והרודן

בשנת 1965 יצר האנימטור הצ׳כי ז׳ירי טרינקה את אחת מיצירות המופת של האנימציה המודרנית. ״היד״, סרט של פחות מחצי שעה, מתאר את נסיונותיה של יד רודנית לפלוש לביתו של כדר ולהכריח אותו ליצור אך ורק יצירות אמנות בצורה של יד מצדיעה. כשהכדר מסרב, הוא נכלא בכלוב, ולבסוף מוצא את מותו. אני נזכר בסרט הזה, שנוצר כמשל ליצירה מדוכאת במזרח אירופה, כשאני שומע על ״הנאהבים והרודן״, סיפור לא ייאמן כשלעצמו על במאי נודע ושחקנית נערצת שנחטפו מדרום קוריאה והובאו לביתו של קים ג'ונג איל. הדיקטטור כלא אותם במשך שנים בכלוב של זהב, כסוג של חיות מחמד, וכפה עליהם ליצור סרטים לטעמו. הם הצליחו להימלט לפני כשמונה שנים כדי לספר לעולם את סיפורם הלא ייאמן. ללא ספק אחד מהסיפורים המוזרים ביותר שקשורים לקולנוע שאי פעם תשמעו.

קודלקה: שוּטינגהולילנד

על הסרט הזה, יצירת הביכורים התיעודית של גלעד ברעם, צלם ואמן וידאו ומיצב, שמעתי כבר כמה שנים והסתקרנתי. יוזף קולדקה, הצלם הצ׳כי הנודע, מגיע לישראל ולשטחים הכבושים כדי לצלם את חומת ההפרדה. ברעם החליט להתלוות אליו ולהתחקות אחרי תהליך עבודתו הייחודי בעודו משמש לו אסיסטנט. הוא מציב את קודלקה בתוך הקומפוזיציות אותן הוא מצלם, ובכך יוצר דיאלוג ויזואלי מרתק בין התמונות שקודלקה מצלם לבין הדימויים התעודיים אותם יוצר ברעם. סרט שהוא הצצה אינטימית לאופן בו עובד אחד מצלמי הסטילס הגדולים שפועלים כיום.

צפו בטריילר הרשמי של פסטיבל דוק אביב כאן: http://www.docaviv.co.il/

 

ג׳וני גיטאר: על הסרט התיעודי החדש של פול תומאס אנדרסון

בחודשים האחרונים נראה לי שיש קטע חדש: במאים גדולים עושים פרויקטיים תיעודיים תחת מעטה של סודיות, וחושפים אותם כשהם גמורים. באוגוסט היה זה כריסטופר נולאן שחשף סרט תיעודי קצר על האנימציה של האחים קוואי; בספטמבר פסטיבל טורונטו הציג סרט סודי ומעניין מאוד של מייקל מור, עליו עבד במשך שנים מבלי לספר לאף אחד; ועכשיו תורו של פול תומאס אנדרסון, שמציג ממש בימים אלו, במסגרת פסטיבל הסרטים של ניו יורק, סרט תיעודי חדש העוסק במוזיקה. כדי לעשות את זה עוד יותר אקסקלוסיבי, אנדרסון החליט להפיץ את סרטו באופן בלעדי בפלטפורמת הסרטים האינטרנטית MUBI, שירות מיוחד בו תמורת 4.99 דולר לחודש ניתן לצפות בסרטי איכות שנבחרו בקפידה על ידי אוצרים ומבקרים מתחום הקולנוע. לא יכולתי להתאפק, עשיתי מנוי, וראיתי את הסרט. בכלל, אני ממליץ בחום רב על השירות הזה, שמציע בכל רגע נתון צפיית סטרימינג באיכות גבוהה במבחר מצומצם של שלושים סרטים מעולים. כל אחד מהסרטים ניתן לצפייה או להורדה למשך שלושים ימים. כלומר, בכל יום סרט אחד נעלם, וסרט חדש אחר מופיע. די מגניב.

לסרט החדש של אנדרסון קוראים ״ג׳ונון״ (״Junun"), והסיפור שלו הוא כזה: ג׳וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד, נסע לאיזור רג׳סטאן אשר בהודו כדי להקליט אלבום עם המלחין הישראלי שי בן צור וקבוצת מוזיקאיים מקומיים. נאמר זאת אחרת: אחרי שהביטלס חיפשו את המוזה המוזיקלית שלהם ברישיקש אצל המהראשי יוגי, מגיע עתה תורו של גאון הרוק גרינווד לחפש את ההשראה במדבר ההודי. פול תומאס אנדרסון הצטרף אליהם כדי לתעד את הכל במשך חודש שלם של סשנים מוזיקליים. אורכו של הסרט הוא קצת פחות משעה, אבל החווייה המוזיקלית שהוא מספק היא אדירה.

junun_header-620x309

״ג׳ונון״: הפצה ייחודית בסינמטק האינטרנטי MUBI.

מעריציו של אנדרסון בטח זוכרים שהוא כבר ביים בעבר קליפים של מוזיקה עבור אמנים כמו פיונה אפל או איימי מן. אבל ״ג׳ונון״ הוא ה- music documentary הראשון שעשה, ולמעשה גם נסיונו הבתולי בעשייה תיעודית. מצד שני, ״ג׳ונון״ הוא סרטו השלישי של אנדרסון בארבע השנים האחרונות, אחרי ״המאסטר״ מ-2012, ו- ״מידות רעות״ מהשנה שעברה. בשביל במאי הידוע בדגירה רב שנתית על סרטיו, הרצף המפתיע הזה מסמן תנופת שיא בעשייה הקולנועית שלו (יש המספרים שהוא גם עובד בימים אלו על התסריט ל״פינוקיו״, האדפטציה המצולמת שמפיק רוברט דאוני ג׳וניור לאגדת הילדים הקלאסית, ככה שבכלל). לגבי שיתוף הפעולה בין אנדרסון לגרינווד — כאן אין שום דבר חדש. השניים החלו לעבוד יחד בשנת 2007, כשהגיטריסט הלחין עבור אנדרסון את הפסקול לסרט ״זה ייגמר בדם״. מאז הוא המשיך והלחין גם את שני הסרטים הנוספים, ״המאסטר״ ו״מידות רעות״. בסרט האחרון ניתן אפילו למצוא שיר מקורי חדש של רדיוהד אותו הקליטו במיוחד עבור הפסקול.

paul-thomas-anderson-jonny-greenwood

ג׳וני גרינווד ופול תומאס אנדרסון: שיתוף פעולה ארטיסטי מאז 2007.

שיתוף הפעולה המוזיקלי שאנדרסון מתעד ב״ג׳ונון״ הוא ללא ספק יוצא דופן. זוהי סינרגיה ארטיסטית נדירה בין מוזיקאים הודיים בלהקת ה״רג׳סטאן אקספרס״ לבין נגנים מערביים כמו גרינווד ובן צור. במשך 55 דקות אנדרסון מחליט שלא לזהות את המוזיקאים עימם אנו חווים את המרחב הקולנועי בשמותיהם. הם נשארים אנונימיים עד כתוביות הסיום. מצד שני, אנדרסון לא מפסיק לקשר בין המוזיקה לבין המרחב הפיזי בו היא נוצרת, ולעיתים קרובות משחרר את המצלמה שלו כדי לתור בתוך המבצר המדהים בו יושבים המוזיקאים. אנדרסון מנסה להעביר לצופה את תחושת הטראנס המוזיקלי בה שרויים הנגנים. יש בסרט מעט מאוד ראיונות, האינפורמציה המועברת בו היא מינימלית, וההתמקדות היא ביצירת קולנוע תעודי חווייתי.

אנדרסון צילם את הסרט במצלמה דיגיטלית, וזה כשלעצמו תפנית מעניינת עבור במאי שבמשך שנים מתהדר בעמדה פיוריסטית למדי לגבי פילם. ״ג׳ונון״ נפתח בקטע מוזיקלי מהפנט אשר מצולם בשוט ארוך ובתנועת מצלמה מעגלית אשר סוקרת את כל המוזיקאים היושבים במעגל על הרצפה. אנדרסון ממשיך לצלם בטייקים ארוכים, ומנסה להתבונן כמעט ללא התערבות בשיתוף הפעולה המוזיקלי המתרחש מולו. הוא גם שומר על נוכחותו מחוץ לפריים, ומקפיד שלא להיכנס אליו גם ברגע מעניין בו הוא מייצר תמונה קבוצתית של כל האנסמבל ממעוף הציפור. אבל אנדרסון, כידוע, הוא וירטואוז, ולפעמים נדמה שהוא לא יכול להתאפק מללהטט קולנועית. את התנועה המדודה של המצלמה הדיגיטלית הוא מחליף לפרקים בתנועה תזזיתית בכל המרחב שעומד לרשותה. המצלמה נכנסת אל תוך חלון של מבצר, משוטטת במהירות בין כל חלקיו ויוצאת מהצד השני. ברגע מקסים וייחודי אנדרסון מחליט להשאיר את המוזיקה בפסקול ולטייל עם הצוות בחיפושיו אחרי קלידים בשוק המקומי. אורגן של קאסיו, אולי קצת יותר משוכלל מההוא שאיתו הקליטה להקת משינה את אלבומה הראשון, נקנה בשוק בכמה גרושים ועובר סשנים ארוכים של כוונון והתאמה לכלים האחרים.

21NYFFWEB2-blog480

״ג׳ונון״: מוזיקה מסחררת שנוצרת מתוך מפגש ייחודי בין מזרח ומערב.

״ג׳ונון״ הוא סרט תיעודי אשר מצליח באמצעים פשוטים וישירים לעורר לכל אורכו התפעמות בקרב הצופה. חדוות היצירה של המוזיקאים המשתתפים בו, קולקטיב מדהים של מזרח ומערב, היא לא פחות ממהפנטת. כל זה עוד לפני שדיברנו על הגאווה המקומית שלנו, שי בן צור, המנצח על הכל. הוא הרוח החיה מאחורי הפרויקט יוצא הדופן הזה. הוא מנגן בחליל, מחליף לקלידים, שר, וגם מלחין את הכל. אנדרסון מוקסם ממנו ומגרינווד, והוא ממש לא יכול להסתיר את זה. כשהסרט הסתיים מצאתי את עצמי מעביר אותו מיד אחורנית כדי לצפות שוב בקטעי המוזיקה, שהם לא פחות ממסחררים. אז עד שתבוא ה״מגנוליה״ הבאה, יש קצת מה לנשנש.

צפו בטריילר של ״ג׳ונון״, הניתן לצפייה באופן אקסקלוסיבי באתר MUBI:

 

פסטיבל חיפה – מה מיוחד בקולנוע המוקדם של מוחסן מחמלבף ומדוע אסור להחמיץ את ״רגע של תמימות״

אחד הארועים המרכזיים במסגרת פסטיבל הקולנוע בחיפה, שייפתח ביום שבת הקרוב, הוא הגעתו לישראל של במאי הקולנוע האירני מוחסן מחמלבף. חוץ מעבאס קיארוסטמי וג׳אפר פנאהי, קשה לי לחשוב על שם יותר חשוב בקולנוע האיראני העכשווי ממחמלבף, אדם שעשייתו הקולנועית הייחודית סללה את הדרך להפיכתו של הקולנוע באיראן לאחד החשובים והיוקרתיים בעולם מאז שנות התשעים. מחמלבף היה מאז ומתמיד אחד הבמאים הכי שערוריתיים שיצאו מאיראן לאחר המהפכה ב-1979, בעיקר כי במשך השנים הוא כל הזמן שינה את עמדותיו כלפי המשטר באיראן ופעל באופן רדיקלי כנגדו. חלק אוהבים את מחמלבף, חלק שונאים אותו, אבל אף אחד לא נשאר אדיש לגביו באיראן. רק לפני כשנתיים הוטלו כנגדו וכנגד משפחתו סנקציות קשות בעקבות ביקורו השערורייתי בישראל לרגל פסטיבל הקולנוע בירושלים. אני חושב שהיחס האמביוולנטי כלפיו מייצג בצורה מושלמת את החשדנות הרבה כלפי הקולנוע האיראני, חשדנות אשר מגיעה בעיקר מצד האיראנים עצמם. מהרגע שבו הקולנוע של איראן "עלה לכותרות" בשנות השמונים והתשעים, גם הלאומנים והפטריוטים הגדולים ביותר של המדינה לא ממש ידעו איך לקבל זאת, אולי כי האירנים מעולם לא היו רגילים לכל כך הרבה תשומת לב.

Mohsen Makhmalbaf

מוחסן מחמלבף: מהבמאים השערורייתיים והחשובים ביותר שיצאו מאיראן מאז המהפכה ב-1979.

לדעתי, הקולנוע של מחמלבף, אשר רק מעט ממנו יוצג בפסטיבל חיפה, הוא קולנוע שקשור בקשרי עבותות לתת המודע הקולקטיבי של האומה האיראנית, אומה המצולקת משנים ארוכות וקשות של דיקטטורה מונרכית, של מהפכה אלימה, של מלחמה עקובה מדם ושל תיאוקרטיה ברוטלית. הצלקות הללו הן גם הצלקות שנמצאות לכל אורך יצירתו של מחמלבף. אבל לפני שנגיע לזה, אני רוצה לציין שעבור אלו שלא ראו מעולם קולנוע איראני, הסרטים של מחמלבף יהיו בגדר הפתעה נפלאה. כי הקולנוע הזה הוא פשוט אדיר. למה? קודם כל, הוא מגיע ״משום מקום״. עם כל הכבוד לדיונים על הגרעין האיראני ולבלוגרים שמדווחים על דיכוי וסילוף תוצאות בחירות מהרחובות בטהרן, מי לעזאזל יודע באמת מה קורה שם? זה קולנוע שכתוב עליו לכל אורכו "עולם שלישי", אבל הוא מייצר דימוי שונה לחלוטין ממה שאנו יודעים על איראן דרך המדיה בעולם המערבי, למעשה מאז המהפכה האיסלמית. כמו כן, מדובר בקולנוע פשוט, כמעט נזירי באופן שבו הוא מספר סיפור, קולנוע המנוגד לחלוטין לאסתטיקה רווית הספקטקל של הוליווד. למרות שהוא ״אקזוטי״ באופיו, קל מאוד לחדור אליו ולהבין אותו. הוא לא מצריך חשיבה נשגבת או תיאורטית כדי לפענח אותו, והוא כאילו "מצפצף" על תיאוריות קולנועיות ומורכבות טקסטואלית. זהו קולנוע ישיר ואפקטיבי.

פסטיבל חיפה מקרין רק מעט מסרטיו של מחמלבף, וזה קצת חבל. בנוסף לשניים מסרטיו האחרונים (״הגנן״ ו״הנשיא״), סרט קצר שביים לפני כשנה (״הדייר״), וסרט תיעודי שנעשה עליו (״בית ספר של אבא״), יוקרן סרט מוקדם מאוד של מחמלבף בשם ״רוכב האופניים״. זהו סרט אותו ביים ב-1986, ופשטותו הטכנית (הכמעט בוסרית) לא מונעת ממנו להיות כתב אישום פולמי ופוליטי על הקרבה וניצול. ״רוכב האופניים״ מתכתב באופן כמעט צפוי עם גדול סרטי הניאו ריאליזם באיטליה ״גונבי האופניים״, גם הוא סרט על ניצול והשפלה, המתרחש ברומא מוכת האבטלה שלאחר מלחמת העולם השניה. סרטו של מחמלבף לא ניתן היה לצפייה במשך שנים, והקרנתו בפסטיבל היא הזדמנות נהדרת להשלים את החסך הזה. אבל האמת היא שכל המיני רטרוספקטיבה הזו מתנקזת בעיניי לסרט אחד בלבד, והוא ״רגע של תמימות״, סרט אוטוביוגרפי אותו מביים מחמלבף ב-1996 בהתבססו על ארועים טראומטיים שהתרחשו בחייו.  כדי להבין מדוע זה סרט נפלא שלא כדאי להחמיץ, צריך להבין קצת יותר על חייו של מחמלבף ועל נסיבות הפקתו של הסרט הזה.

Moment title

כתוביות הפתיחה בסרט ״רגע של תמימות״

מחמלבף לא נולד עם מצלמה ביד. הוא נולד ב-1957 אל תוך המשטר המונרכי של פאחלבי, תקופה מאוד גועשת מבחינה פוליטית בהיסטוריה של איראן. לאחר שהוריו התגרשו בגיל צעיר, מחמלבף גדל במשך שנים ללא אב ותחת חינוך דתי ומאוד קפדני. אימו, סבתו ודודתו היו שלוש הדמויות הנשיות המשמעותיות בחייו, והן גידלו אותו במשך השנים, תוך כדי שאביו האמיתי מנסה לפרקים לחטוף אותו מחיק המשפחה. כארבע שנים לפני המהפכה, כשהיה בן 17, מחמלבף היה מעורב בפעילות פוליטית אופוזיציונרית, וניסה לפרק שוטר מנשקו בעזרת סכין. הרעיון המקורי שלו היה לחטוף לשוטר את האקדח, ובעזרתו לארגן שוד כדי לגייס כסף לפעילות פוליטית. מחמלבף נכשל בניסיון. הוא דקר את השוטר ארבע פעמים אבל השוטר ירה בו בבטן. אנשים ברחוב מצאו את מחמלבף שוכב על המדרכה והסגירו אותו למשטרה. הוא נלקח לבית החולים ומייד לאחר מכן בילה ארבע שנים תמימות בבית הכלא (למזלו של מחמלבף, לא ניתן היה להוציא להורג באיראן את מי שעדיין לא מלאו לו 18 שנה). בבית הכלא מחמלבף עבר עינויים קשים מאוד, ועד היום הוא מספר שהוא לא יכול ללכת, לשבת או לישון כהלכה (!). זו היתה גם תקופה בה החל לקרוא פילוסופיה, פסיכולוגיה, היסטוריה וכתבים על האיסלם.אני חושב שיהיה זה נכון לטעון שבאופן חלקי האסתטיקה המינימליסטית של מחמלבף מאוד הושפעה מתקופתו הטראומטית בכלא, תקופה שללא ספק עיצבה את שארית חייו ואת הקריירה הקולנועית שלו. מחמלבף שוחרר מהכלא במסגרת המהפכה שהונהגה על ידי הייטולה חומייני ב -1979, והקדיש את כל מאמציו לאחר מכן בתמיכה בלתי מתפשרת במהפיכה. כשפרצה המלחמה בין עירק לאיראן ב-1980, מלחמה ברוטלית שנמשכה כשמונה שנים, מחמלבף שינה לחלוטין את העשייה הקולנועית שלו והפך לאופוזיציונר בלתי מתפשר.

פה צריך לקפוץ כ-15 שנה קדימה, כי זו התקופה שנדרשה עבור מחמלבף כדי לחזור לארועים הטראומטיים אותם חווה בהיותו בן 17 ולביים עליהם סרט. בסתיו של 1995 מחמלבף מתחיל לכתוב את "רגע של תמימות" ומבסס אותו על ארועים אמיתיים (בהערת אגב כדאי לציין ש-1995 היא גם השנה בה ארה"ב מתחילה לחץ והסגר מאסיבי על איראן, ומנסה לבודד אותה מבחינה תרבותית ופוליטית בגין החזקת נשק להשמדה המונית ועידוד טרור בינלאומי. כלומר, כשהסרט ייצא ב-1996 תהיה לו הרבה עבודה לעשות מבחינת תיקון התדמית הרעה של איראן בעיני העולם).

״רגע של תמימות״ הוא סרט במהלכו מייצר מחמלבף הכלאה ייחודית בין בדיון למציאות, דרכה הוא מנסה לשחרר שדים מן העבר שלו ולחזור לרגע טראומטי מתקופת נעוריו, הרגע בו כחבר בתנועת המיליציה כנגד השאה האיראני הוא דקר שוטר. ההכלאה הזו מתחילה למעשה בסרט אחר. ב-1995, כחלק מאודישנים שמחמלבף עושה עבור סרט תיעודי שלו בשם "סלאם סינמה", הוא פוגש את אותו השוטר שהוא דקר בעבר (!), ומבקש ממנו לעשות יחדיו סרט על הארועים הללו. מחמלבף מוצא שחקן צעיר שישחק את השוטר בצעירותו, ויחד הם עושים דרמטיזציה, העמדה מחדש של כל הסיפור הטראומטי הזה. אבל מחמלבף מסבך את העניינים — הוא לא רק מצלם את הארוע מנקודת מבטו שלו, אלא מבקש מהשוטר שגם הוא יצלם את הארוע מנקודת מבטו שלו, ושיככב בסרט בעצמו. כלומר, ב״רגע של תמימות״ אנו רואים את השוטר המבוגר "מביים" את הנער הצעיר ומורה לו איך להתנהג, כמו גם מחמלבף.

מסובך? בקושי התחלנו. הסרט אותו עושה מחמלבף מנסה להתבונן אחורנית לרגע הטראומטי האישי שלו, והוא סרט מאוד מורכב מבחינה רפלקסיבית: מצד אחד זה סרט העוסק ביצירת סרט על חייו של הבמאי, מעין מייקינג אוף של סרט יומן, ומצד שני זה גם סרט שעוסק בקולנוע ובכוח שלו לשנות מציאות. ככל שמחמלבף הולך אחורה בזמן, גם הוא וגם השוטר מגלים דברים שלא ידעו קודם, ומתחילים להרגיש סוג של חרטה לגבי האופן בו התרחשו הארועים בעבר. לדוגמא, בזמן שהשוטר המבוגר צופה בשחזור שעושה מחמלבף, הוא מבין שהנערה בה היה מאוהב במשך 20 שנה שיתפה למעשה פעולה עם מחמלבף והיתה אחראית לכך שהוא נדקר. הרגע הזה הופך להיות לרגע טראומטי אמיתי שגורם לשוטר להישבר ולרצות לעזוב את הסרט. הרגע הזה, בו ההליכה אחורה בזמן במהלך הצילומים חושפת טראומה אמיתית של מציאות, הוא רגע קלאסי של הקולנוע האיראני החדש: בדיון ומציאות נפגשים ברגע שעושים קולנוע. האם זהו הרגע ממנו אין חזרה, הרגע המכונן בו החיים מתחילים והמשחק נגמר? הרגע בו הבדיון מסתיים והמציאות מתחילה?

h2n-moment-of-innocence-alley

״רגע של תמימות״: מצד אחד מייקינג אוף של סרט יומן, ומצד שני סרט שעוסק בקולנוע ובכוח שלו לשנות מציאות.

״רגע של תמימות״ הוא אולי אחד מהסרטים האוטוביוגרפיים המורכבים והטובים ביותר בתולדות הקולנוע. יש בו תהליך מרתק של ״סיפור מחדש״ של המציאות. כלומר, כשמחמלבף מספר משהו אחד, הוא למעשה מספר סימולטנית משהו אחר. מצד אחד, יש כאן נראטיב אישי על אקטיביזם פוליטי. מחמלבף מבקש לשחזר את מה שהיה: הוא תקף שוטר, כמעט נהרג בעצמו, נלקח לכלא, ועבר מסכת עינויים קשה, הכל כדי "לשנות את העולם", ולהחליף באלימות את משטרו של השאה. בכלא הוא הפך להיות יותר מודע מבחינה פוליטית, מיליטנטי, ונחוש לעשות קולנוע אחר. אבל ל"רגע של תמימות" יש גם צד אחר – הצד של ה"What if": אותו שוטר אירני, שלפני שנים רבות כמעט נהרג בדקירות ממהפכן אירני, מגלה יום אחד, 15 שנים לאחר המקרה, שזה שניסה להרוג אותו בשנות השבעים הוא לא אחר מאשר הקולנוען הגדול והמוערך מוחסן מחמלבף!

הוא מבקר אותו על הסט, ומבקש ממנו שייתן לו לשחק באחד מהסרטים שלו, אבל מחמלבף אומר לו לא, ומציע לו משהו אחר בסגנון "במקום לשחק בשבילי, בוא נלך למצוא את הנעורים שלנו, שלי ושלך". השוטר הצעיר מסכים ויחד הם מוצאים את השחקנים הצעירים שישחקו את עצמם. מחמלבף מביים את הגרסא שלו לימים ההם, והשוטר מביים את הגרסה שלו. הבעיה מתחילה כשהשחקנים הצעירים מסרבים לעשות מה שמבקשים מהם… אולי הם עושים זאת כי הם שחקנים צעירים חסרי כשרון ובגרות, ואולי יש בסירובם העיקש ניסיון להימנע מלחזור על הטעויות הטפשיות של המבוגרים. אולי אם יסרבו לשחק את מה שמבקשים מהם הם יוכלו לשנות את העבר?

כשמתסכלים על הסרט באופן הזה, יש בו מעין ערבוב מרתק בין שחזור של המציאות העגומה והטראגית לבין יצירת סוג של make believe, פנטזיה בדיונית של "מה יכול היה להתרחש אילולא". אם תרצו, ב״רגע של תמימות״ מחמלבף מבקש לא רק לשחזר את ארועי העבר ולהתמודד עימם, אלא לבחון מציאות אלטרנטיבית שיש בה משמעות רחבה יותר מסיפורו האישי בעבור האומה האיראנית כולה. מה היה קורה לו מחמלבף לא היה דוקר את השוטר? האם ניתן, לפחות בעולם הבדיוני של הקולנוע, לכוון מחדש את ההיסטוריה של אומה שלמה? במילים אחרות, הצפייה ב״רגע של תמימות״ חולשת הרבה מעבר למה שנראה על המסך באופן מפורש ומייצרת סוג של פרדוקס פנטסטי אשר מעורר מחשבות ורעיונות באופן שונה אצל כל צופה וצופה. אולי יותר מהכל, מחמלבף בוחן בסרטו את האפשרות לקבל סליחה ומחילה בגין התנהגות עליה הוא מצטער. מחמלבף "ההיסטורי" מחנך את השחקן הצעיר שמגלם אותו להרוג, בעוד שמחמלבף ה״לא היסטורי" מבקש מהקורבן שלו לסלוח. האם במקום אקדח וסכין אפשר להציע לחם ופרחים? (הסרט, אגב, נקרא במקור "לחם וכד פרחים״).

AMomentOfInnocence_001

מחמלבף המבוגר ומחמלבף הצעיר ב״רגע של תמימות״: פנטזיה בדיונית על מה היה קורה אילו דברים היו מתרחשים אחרת.

וכאן, אני מבקש, יותר נכון מתחנן, שתישארו עד הסוף ותשימו לב לפריז-פריים שחותם את הסרט. הוא יישאר איתכם עוד הרבה זמן. אפשר לדבר המון על משמעות התמונה הקפואה בסיומם של סרטים קלאסיים, ולחשוב על דוגמאות כמו מבטו הזועק לעזרה של אנטואן דונל בסיום ״400 המלקות״ או הבעתו הספק מחויכת ספק טראגית של רוברט דה נירו בסוף הסרט ״היו זמנים באמריקה״, וגם כאן המשמעות היא טעונה עד מאוד. מחמלבף אמר פעם שכל הסרט הזה הוא סוג של גלויה. כלומר, הוא ביים אותו אך ורק כתירוץ להשתמש בדימוי הויזואלי האחרון הזה.

אגב, למרות שהפוסט הזה מתמקד רק ב״רגע של תמימות״, צריך לתת עוד קצת קונטקסט לגבי הפילמוגרפיה של מחמלבף באותה תקופה. ב-1996, השנה בה יוצא לאקרנים ״רגע של תמימות״, מחמלבף עושה גם סרט בשם ״גאבה״, עם סגנון קולנועי שונה לחלוטין: זהו סרט פואטי, עם נראטיב סימבולי, ויש בו משהו מאוד לא ריאליסטי, כמעט חלומי. זהו מעין סרט המסכם מבחינת היוצר שני עשורים של סערה פוליטית. כשנתיים לאחר מכן מחמלבף מוציא את הסרט "השתיקה" (1998), סרט מקסים על ילד שאין לו על מה להתבונן, כי הכל מסביבו מכוער ונוראי, ולכן הוא עיוור. הילד הוא למעשה פרוטג׳ה של מחמלבף בעצמו, שלא נותר לו דבר להתבונן עליו מעבר להתבוננות עצמית אל תוך תוכו. "השתיקה" (באופן מפתיע אולי) הוא סרט מאוד יפה ואסתטי, כי הוא מייצר עולם מתוך נקודת מבטו של ילד, מתוך עולמו הפנימי של מחמלבף. "גאבה", "רגע של תמימות" ו״השתיקה״ מהווים יחד סוג של טרילוגיה, וחבל שבפסטיבל חיפה לא מקרינים אותם כמקשה אחת. יש הטוענים ששלושת הסרטים הללו, אשר יצאו בין השנים 1996-1998, הם סרטיו הטובים ביותר של מחמלבף, ושהוא לעולם לא הגיע לשלמות הקולנועית אליה הגיע בטרילוגיה הזו. בכל אופן, הרגע הזה הוא גם רגע קולנועי חשוב, כי בו מתחיל הקולנוע האיראני לפרוח ולהפוך להיות לאחד מקולנועי הלאום החשובים בעולם.

צפו בוידאו אסיי מרתק על הסרט ״רגע של תמימות״ (עדיף לצפות רק לאחר צפייה בסרט כולו).

״רגע של תמימות״ יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע בחיפה ביום ג׳ 29.9.2015 בשעה 10:00 באולם רפפורט.

 

מה מצפה לנו במסגרת התיעודית של פסטיבל חיפה

פסטיבל הקולנוע בחיפה פרסם אתמול את רשימת הסרטים הישראליים שישתתפו בו, כאשר 14 סרטים תיעודיים נמצאים כרגע ברשימה (לעומת 12 בשנה שעברה). בהתחשב בכך שבאופן כללי כמות הסרטים התעודיים נמצאת במגמת עלייה מדי שנה בכל פסטיבל בעולם (בפסטיבל טורונטו, לדוגמא, כמות הסרטים התיעודיים עלתה בכ-30% השנה), זוהי כמות מרשימה בהחלט. לא הרבה ידוע לי כעת על הסרטים עצמם מעבר לתקצירים ולפרטים הטכניים שפורסמו בהודעה לעיתונות, אבל בכל זאת, מהיכרות עם כמה מהיוצרים וסרטיהם הקודמים, הבאזז שנדבק להקרנות מוקדמות בפסטיבלים אחרים, וסתם סקרנות אישית לגבי הפרויקטים, גיבשתי כמה מחשבות קצרות וראשוניות לגבי כל אחד מהם. המשך →

פסטיבל ירושלים – ״פרינסס שואו״: סיפור סינדרלה ביוטיוב

״פרינסס שואו״ ("Thru You Princess"), סרטו החדש של עידו הר (״מלון 9 כוכבים״ או ״ימי גיוס״), זכה הערב, ובצדק רב, בציון לשבח בקטגוריית פרס ון ליר לסרט תיעודי בפסטיבל ירושלים. זהו סיפור מרגש וכמעט לא ייאמן על תשוקה למוזיקה, על התמדה אינסופית ועל כשרון שמסרב להיכנע למציאות מדכאת. חלקו האחד של הסרט הוא תיעוד אינטימי ומתמשך של מטפלת סיעודית בשם סמנתה המתגוררת בשכונת עוני בניו אורלינס. סמנתה מתעדת עצמה באופן יומיומי בסרטוני סלפי קצרצרים אותם היא מעלה ליוטיוב, ובהם היא מבקשת לספר לקהל מעריצים מוגבל (אבל אדוק) לא רק על תלאות היומיום שלה ועל טראומות העבר שמציפות את חייה, אלא גם על ניסיונותיה הכושלים לפרוץ קדימה עם מוזיקה. סמנתה, המכנה עצמה בסרטונים ״פרינסס״, היא זמרת מוכשרת, מוחצנת, אבל גם פגיעה מאוד. היא מופיעה מדי פעם בפאבים מקומיים מול צופים בודדים ומנסה לקבל הכרה יותר רחבה ומפרגנת למוזיקה אותה היא יוצרת. הדלת, לרוע המזל, נטרקת בפניה בכל פעם מחדש. עידו הר מפליא ביכולתו לצייר את דיוקנה של סמנתה ברגישות רבה וללא הנחות, ולמקם אותה בתוך מציאות ה״אמריקנה״ האכזרית והמדכאת ביחסה כלפי מעוטי היכולת.

חלקו האחר של הסרט, אשר נשזר בחוכמה עם סיפורה של סמנתה, מתמקד מנגד בסיפור הצלחה מקומי. המוזיקאי המוכשר אופיר יקותיאל (קותימן) עוסק זה מספר שנים ביצירת מוזיקת mash up, אשר רכיבי היסוד שלה הם קטעי יוטיוב קצרצרים של מוזיקאים חובבים. אף אחד מהמוזיקאים הללו (נגן חצוצרה, פסנתרנית, מתופף וכו׳) אינו יודע כי הוא משמש כחומר גלם ביצירתו המוזיקלית של קותימן, אך כשהתוצאה הנפלאה נגלית בפניו כסרטון מוזיקלי, זכויות יוצרים זה בערך הדבר האחרון שמעניין אותו. אבל אל תטעו – קותימן הוא כבר מזמן סיפור הצלחה בקנה מידה בינלאומי. פרויקט ה-"ThruYOU" שלו זכה ללמעלה ממיליון צפיות תוך פחות משבוע ונבחר כ״אחת מ-50 ההמצאות של השנה״ על ידי טיים מגזין. מכיוון שקותימן מחפש כל הזמן סרטוני יוטיוב חדשים כדי ליצור מוזיקה, אלו של סמנתה שובים את ליבו בישירותם וביופיים. מסלולי חייהם של השניים, כך אנו מבינים, עומדים להצטלב.

64182_1

קותימן: סיפור הצלחה בינלאומי השזור עם ניסיונה הכושל והמתמשך של סמנתה לפרוץ קדימה.

כשעידו הר, שגם כתב את התסריט, ערך וצילם את הסרט, מגיע לתעד את פרינסס בניו אורלינס, הוא לא מספר לה דבר על היותה אחת המוזיקאיות הנבחרות בפרויקט החדש של קותימן ״Thru You Too״. כל מה שפרינסס יודעת הוא שבמאי תיעודי ישראלי הגיע להתלוות אליה בהתנהלותה היומיומית מכיוון שהוא מביים סרט על יוטיוברים. הגרסא הזו, אותה מספר הר לפרינסס, אינה שקרית כמובן, אך היא רק חלקית. בדיסקרטיות מוחלטת, שנשמרת בעזרת מערך הפקתי שלם, הר מצליח להסתיר מפרינסס את העובדה שהיא עומדת ״לפרוץ״ בקרוב החוצה אל עבר התודעה הציבורית. לא, זו לא תהיה חשיפה טלוויזיונית בפריים טיים בסגנון ״דה וויס״, והמלאך המושיע לא יהיה סיימון קאוול. בהתאם לרוח וסימן הזמן, המיקסים המוזיקליים לשירים שלה שיעלו לאתר יקבלו תוך שעות ספורות מאות אלפי לייקים, ואת מקומו של קאוול יתפוס קיבוצניק אחד, פשוט וצנוע, שיגרום לכל לקרות מתוך סלון ביתו. ככה זה קורה היום, וזוהי משמעותה של הצלחה בעידן הוירטואלי של ימינו, אבל זה אמיתי, וזה אדיר.

מבלי לפרט יותר מדי על הרגע הנפלא והמרגש שמצליח הר ללכוד במצלמתו כשסמנתה מתוודעת לקיומו של קותימן, אומר רק שצוות התיעוד בסרט הזה מבין כל כך טוב את הפוטנציאל של המטען התיעודי הנדיר הזה. החשיבה הקולנועית המתלווה לאופן בו מיוצג הרגע הזה היא פשוט מופת של עשייה תיעודית. מזמן לא ראיתי סרט שמצליח להבין טוב כל כך כיצד ניתן לתעד את התרבות הדיגיטלית מרובת המסכים בימינו (מזמן, זאת אומרת מאז ״קאטפיש״), ושמשכיל לנצל את הפוטנציאל הקולנועי הטמון באופן בו טכנולוגיות חדשות מאפשרות חיבור בין אנשים בעידן הדיגיטלי.

לכל אורך הצפייה ב״פרינסס שואו״ חשבתי על סרט תיעודי אחר, ״מחפשים את שוגרמן״, שזכה באוסקר בשנת 2013 והיה לאחת ההפתעות הגדולות של הקולנוע התיעודי בשנים האחרונות. ההשוואה עלתה במוחי לא רק כי שני הסרטים עוסקים בכוחה של מוזיקה לאחד בין אנשים ולפרוץ גבולות ומחסומים, ולא רק בגלל שבשניהם הניסיון של המוזיקאים בהם לכבוש את ליבו של הקהל מלווה בתסכול ארוך שנים, אלא כי כל אחד מהסרטים הללו הוא שיעור ענק בכתיבת תסריט לסרט תיעודי. אם באחד (״שוגרמן״) הצופים יודעים פחות ממה שיודעת הדמות התיעודית, הרי שבשני (״פרינסס״) המצב הוא הפוך, והצופה מבין ומכיר כיצד יתפתחו הארועים הרבה לפני שיודעת זו הדמות שעל המסך. פער הידע הזה, עליו ביסס אלפרד היצ׳קוק את המבנה לרוב המותחנים שלו, יכול לשמש בקולנוע התיעודי כאלמנט ראשי ליצירת דרמה גדולה ולהזדהות עמוקה עם הדמויות. וכמה שזה עובד טוב ב״פרינסס שואו״. כל מי שנכח בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל ירושלים הרגיש שמדובר היה בערב נדיר ומיוחד. מעבר לכך שבשורה שמולי, לדוגמא, ישבו סמנתה מצד ימין וקותימן מצד שמאל, ולאורך השירים זזו בקצב מתואם עם המוזיקה שברקע כאילו מדובר היה בהקרנת סרט אינטראקטיבי, הרי שרגעי השיא של הסרט היו מלווים במחיאות כפיים סוערות מצד קהל שנראה משולהב ומרוגש יותר משאי פעם ראיתי בסרט תיעודי. ״פרינסס שואו״ הוא יצירה תיעודית חכמה ומורכבת שאכתוב עליה עוד ואחשוב עליה לעומק יותר לכשתצא לאקרנים בחודש אוקטובר הקרוב. בשלב זה אסתפק במילים אלו, ואשאיר אתכם עם השיר הזה, שלהערכתי כל מי שצפה בסרט זמזם אותו לעצמו במהלך הלילה עם חיוך.

״פרינסס שואו״

בימוי, עריכה, תסריט וצילום: עידו הר.

הפקה: לירן עצמור

הפקה בפועל ותחקיר: שלי בן שחר.

מוזיקה: קותימן, פרינסס שואו.

עיצוב פס קול: רותם דרור.