״לעולם לא אעשה זום אין״: ראיון עם ניקולאוס גיירהאלטר

אחד האורחים המעניינים ביותר שביקרו בפסטיבל דוק אביב בשבוע האחרון הוא הבמאי האוסטרי ניקולאוס גיירהאלטר. כשמאחוריו קריירה קולנועית מפוארת של למעלה מ-25 שנה, גיירהאלטר הוא אוטר תיעודי במלוא מובן המילה. הוא מביים, מפיק, כותב ואף מצלם לבד את רוב סרטיו, ועוסק בשאלות גרנדיוזיות אותן הוא פורט לדימויי קולנוע מרהיבים ומלאי פרטים. עתיד האנושות, אופיה הפוליטי של אירופה, תהליך התיעוש של המזון אותו אנו צורכים ואוכלים, הם רק חלק מהנושאים שמעסיקים אותו, ולגביהם הוא מקיים דיון קולנועי מורכב תוך אימוץ אסתטיקה ייחודית המבוססת על ניגודים, שבמובן מסויים הפכה לחתימה האישית שלו. הוא מתבונן בסבלנות, אך לעולם לא מחביא את נוכחותו. הוא מנצל את הפריים הקולנועי במלואו, אך נמשך גם לאופי הסטטי של הצילום. הוא מבקש לשאול שאלות מעמיקות, אך נמנע מלהציע תשובות ברורות. הוא מבקש לנצל את הקונקרטיות והייחודיות של הלוקיישן התיעודי, אך כמעט לעולם לא יסגיר פרטים לגביו. בפסטיבל הוקרנו השבוע שלושה מסרטיו כחלק ממיני-רטרוספקטיבה שהראציונל בבנייתה נראה כאסתטי כמו גם תמאטי. ״המערב״ (2011) הוא מסע ויזואלי עוצר נשימה אל עבר אירופה השמרנית והמסוגרת; ״לחם יומנו״ (2005) הוא מאמר מבריק ללא מילים או קריינות על תהליך התיעוש והסטנדרטיזציה שעובר המזון שאנו אוכלים בדרך לצלחת שלנו; ו״הומו סאפיינס״ (2016), סרטו האחרון של גיירהאלטר, הוא מעין תיעוד בדיוני של עתיד מאיים בו בני האנוש נעלמו והשאירו אחריהם מקומות נטושים וחסרי חיים. מצד אחד, כל הסרטים הללו דומים זה לזה באסתטיקה שלהם, ולכן מובן מדוע צורפו יחד: אין בהם ראיונות, לא מוזכרים בהם פרטים עובדתיים, והם מהווים, כל אחד בדרכו, מסה קולנועית שנבנית דרך דימויים ויזואליים. מצד שני, הדמיון הוא גם תמאטי, שכן כל אחד מהשלושה מבנה מבט דיסטופי וכמעט חסר תקווה על מצבה של החברה המערבית כיום והגורל אליה היא צועדת בביטחה ביחסה לעצמה ולטבע הסובב אותה.

״אני לא כל כך אוהב לדבר על הסרטים שלי״, מבהיר לי גיירהאלטר כבר בשלב מוקדם בשיחה שקיימנו במשרדי הסינמטק עם הגעתו לארץ. הוא מחייך בערמומיות, כאילו יודע יותר ממה שהוא עומד לגלות לי בשעה שלפנינו, אבל נענה לשיחה בחדווה ובהתלהבות. גיירהאלטר מדבר בקצב מהיר ובאנגלית רהוטה, ומסתמן כאדם אינטליגנטי להפליא. עם זאת, הוא מקצר בתשובותיו, מקדד אותן, ומבקש לשמור על העמימות והאניגמטיות שסרטיו המיוחדים משאירים לאחר הצפייה בהם. ניסינו להתמקד בשיחה בעיקר בשלושת הסרטים שהוקרנו בפסטיבל, אבל התחושה בסיומה היתה שניתן היה להמשיך ולשוחח עימו עוד שעות ארוכות על אסתטיקה תיעודית, פוליטיקה עכשווית ועל נזילותן של הגדרות מסורתיות.

אני רוצה לפתוח בשאלה כללית לגבי האסתטיקה המנחה אותך בסרטיך. אתה מאמץ גרסא מעניינת ומתקדמת של התבוננות בקולנוע תיעודי. שלא כמו במודוס המתבונן של הקולנוע הישיר, הסובייקטים שלך תמיד מודעים לכך שמתעדים אותם. כמו כן, הנוכחות של המצלמה שלך, למרות שאינה נראית באופן מובהק, תמיד נמצאת שם ברקע: סובייקטים מסתכלים לעברה, או פשוט נראים כמציגים מולה. האם זהו חלק אינטגרלי ממתודת התיעוד שלך?

באופן כללי אני רוצה לצלם כל אחד בגובה העיניים. אני לא רוצה להעמיד פנים שאני לא נמצא שם. מדוע שאגיד לסובייקטים שלי לא להסתכל למצלמה? מה הטעם בכך? בדרך כלל אני אומר להם שזו הבמה, זה הפריימינג, זה החדר, וכו׳. בסטינג הזה הם מתבקשים ״לשחק את עצמם״. תמיד יש את הרגע הזה שאנו מצלמים ובסוף הוא מיתרגם לקולנוע. צריך לזכור שהצופים רואים קולנוע דרך הפריים ולא דרך חור המנעול. לכן, אין דבר חבוי או סודי כאן מבחינתי. קולנוע תיעודי הוא שיחה של אחד על אחד.

לפעמים, כמו ב״לחם יומנו״, הסובייקטים מתבקשים להתרגל לכך שיש מצלמה, ופעמים אחרות, כמו ב״המערב״, המצלמה חולפת על פניהם ונראית כמו גימיק שיש להתייחס אליו.

אני רוצה ליצור סיטואציות אינטימיות, ולכן תמיד מבקש מסובייקטים להסתכל למצלמה. כשאני עורך ראיונות אני נמצא מאחורי עדשת המצלמה כדי שלא יוכלו לראות אותי. הסובייקטים חייבים לדבר אל עבר העדשה כדי לשוחח איתי, אחרת הם פשוט יסתכלו הצידה. אנשים בדרך כלל חושבים בהתחלה שזה מוזר, אבל אני תמיד מסביר להם מדוע אני עושה את זה. אני דואג להבהיר להם שכולם בקהל מקשיבים ולכן עליהם לחשוב טוב מה הם אומרים. אני חושב שפשוט צריך להגן עליהם. לפעמים זה עובד ולפעמים זה לא עובד. כשאני מצלם עם המצלמה על הכתף (כמו ב״המערב״) אני נמצא ליד המצלמה והסובייקטים בדרך כלל לא מדברים לגמרי לעדשות אבל זה בסדר כי המצלמה זזה.

בוא ניקח את זה צעד קדימה ונדבר על ״המערב״. שם עבודת המצלמה שלך מתנהלת בהקשר ובצמוד למצלמות המעקב (surveillance cameras) אשר מתועדות בסרט. נדמה לי שהדימויים שלך מאפשרים חופש מסוים של פענוח שגם הדימויים הנוצרים בעקבות מצלמות המעקב מאפשרים.

באופן כללי הייתי אומר שמצלמת מעקב עושה זום אין ומבקשת להתמקד בפרטים מסוימים. אני, לעומת זאת, מעוניין לראות את התמונה הכללית ולכן לעולם לא אעשה זום אין בסרטים שלי. אני תמיד רוצה ליצור פריים רחב עם דימוי שיישאר זמן רב על המסך כדי שהצופה יוכל להתמקד בפרטים שמעניינים אותו בתוכו. בשביל זה קיים המסך הגדול. הסביבה שבה נמצאת הדמות חשובה עבורי, ואם צופים מסויימים מוצאים אותה משעממת, הם עדיין יכולים להתמקד בפנים של הדמות. ואם הפנים משעממות אותם, הם יכולים להסתכל סביב. זה קולנוע עבורי. זה לא רעיון חדש כמובן, ולכן אני חושב שאני די ״אולד סקול״ כאן. היוצרים המוקדמים ביותר ניסו לעבוד עם הפריים כולו ולנצל את הדימוי במלואו.

ABENDLAND Foto 3 _(C) Nikolaus Geyrhalter Filmproduktion

״המערב״: עבודת צילום קולנועית שמתנהלת בצמוד למצלמות מעקב

כיצד גיבשת את הקונספט לסרט ״המערב״? מתי וכיצד הבנת שהסרט שלך יהיה על Abendland (״המערב הישן״) ולא פשוט סרט על אירופה? האם ניסית לתאר כאן את אירופה כקהילה דמיונית שנמצאת על סף הכחדה?

את מה שאתה מציין אפשר כמובן לקרוא בין השורות. בתחילה לא היה ברור לנו כלל שאנחנו עומדים לצלם בלילה. אבל הקונספט של Abendland עזר לנו לצמצם את המיקוד כאן, כי סרט על אירופה היה יכול להיות פרויקט פשוט רחב מדי.

בתקציר של הסרט המופיע בתוכניית הפסטיבל הוא מתואר, בן היתר, כסרט על תאורה מלאכותית בלילה.

אוקיי, מדוע לא? זה טוב. אני תמיד נהנה ללמוד על הסרטים שלי. כשיש לך קהל של 100 אנשים, למעשה יוקרנו על המסך עבורו 100 סרטים שונים. אני לא נוטה לומר בבירור על מה הסרט. אם בסופו של דבר הקהל יראה את מה שרציתי שיראה אני מאוד מרוצה. אנחנו נותנים להם הנחיות. בשבילי, ״המערב״ הוא בעיקר סרט על הגירה בלתי אפשרית. מי אנחנו ומיהם אחרים? מדוע אנחנו באירופה חושבים שאנו טובים יותר? מדוע אנו בונים חומות ומבקשים לשמור על אירופה כמבצר? ניסינו למצוא דימויים לגבי הנושא הזה. אז אתה יכול לומר שזה סרט על אירופה בלילה.

ABENDLAND Foto 4 _(C) Nikolaus Geyrhalter Filmproduktion

״המערב״: סרט על תאורה לילית באירופה?

מדוע בחרת את השם "Abendland" לסרט?

המונח "Abendland" בשפה הגרמנית מוצמד למונח "Morgenland״ כמתייחסים לאירופה מול האוריינטלי. בגרמנית יש למונח "Abendland״ לפיכך שתי משמעויות – מצד אחד זה האוקסידנט (האירופאי), ומצד שני זו האדמה בלילה.

הרעיון של אבטחה ושמירה על משהו (או מישהו) מפני האחר חוזר על עצמו לאורך הסרט בדרכים שונות. ניתן כמעט לומר ש״המערב״ הוא סוג של מסה קולנועית על הנושא הזה, בין אם מדובר בשמירה על חייו של מישהו (ישנן סצנות המתרחשות במחלקת פגים בבית חולים או במרכזים למניעת התאבדות) או בין אם מדובר בהגנה על גבולותיה של המולדת האירופית (הסירוב העיקש להכניס מהגרים זרים אל תוך אירופה). הרעיון של ״המערב הישן״ ככזה המבקש לשמור על סגנון חייו השמרני חוזר על עצמו בסרט ונדמה שאתה מגיב אליו בביקורתיות. האם זו עדיין הדרך בה אתה רואה את פני הדברים?

צילמנו את ״המערב״ לפני כשבע שנים, ואלו היו זמנים בהם אירופה שמרה באופן עיקש על גבולותיה. מהפרספקטיבה של היום אירופה היתה שמרנית הרבה יותר. במובן הזה ״המערב״ הוא סרט היסטורי שמתייחס לתקופה בה עלו שוב ושוב הדיונים על גורלם של אותם מהגרים שנכנסו, סורבו וגורשו חזרה. השאלה שהעסיקה רבים באותו הזמן היתה: מדוע אנחנו לא מכניסים אנשים אל תוך אירופה? אנחנו יודעים שיש אי צדק בעולם, שאירופה הרוויחה רבות מהקולוניות שלה, ושהעוני הנורא בעולם נגרם בין היתר על ידי העובדה שאירופה התעשרה מאוד. לכן אלו היו השאלות שהיו לי בראש כשיצרתי את הסרט הזה. אנחנו יושבים על אדמה אותה אנו לא רוצים לחלוק וחושבים שאנו טובים יותר מהאחרים. רציתי לייצר מבט ביקורתי כלפי הרעיון המופרך הזה: עד כמה אנו באמת טובים יותר? מה יש לנו שעליו אנו כל כך רוצים להגן? מדוע אנו רוצים להגן על זה? למה אנו לא מעוניינים לחלוק אותו עם האחרים?

״המערב״ מורכב כפסיפס של סיקוונסים העוסקים בפעילויות שונות הדרושות כדי לשמור על קיומה היומיומי של אירופה בלילה. אפשר לומר שהסרט עוסק בעבודה (work), וזהו מוטיב שחוזר על עצמו בכל סרטיך.

התיאוריה שהיתה לנו היא שיש כל כך הרבה עבודה שמתרחשת 24 שעות, אבל אם נמצמם את זה לעבודה המתרחשת רק בלילה נוכל להבחין באמת במה שדרוש כדי לשמור על אירופה פונקציונלית. רצינו להראות דימויים שלא נראו בעבר. בזמן בו צילמנו את ״המערב״  זה היה כמעט בלתי אפשרי, לדוגמא, לצלם בגבולות. עשינו שנים של תחקיר וניסינו כל מה שביכולתנו כדי להראות כיצד האפראטוס הענקי הזה מתנהל ועובד. כיום הדימויים הלללו אינם כה נדירים, ואפשר לראות באופן יומיומי גדרות שעליהם צובאים מהגרים. אבל אז אירופה לא רצתה ממש להראות כיצד היא מגנה על עצמה. רציתי להציג את הדימויים הללו לקהל ולגרום להם להבין מה קורה. אבל לא נדמה לי שלא עניתי לך על השאלה [צוחק].

ABENDLAND Foto 7 _(C) Nikolaus Geyrhalter Filmproduktion

״המערב״: אירופה שמרנית ששומרת בקנאות על צביונה.

אז מה דעתך, אתה רואה את מוטיב העבודה כמוטיב שחוזר על עצמו בסרטיך?

אני אוהב עבודה בכל מקרה. מה שאני עושה זו עבודה למעשה. (אשתו של גרייהלטר, שנכחה בכל הראיון גם היא, מעירה בשלב הזה: ״זו לא רק עבודה, אלא עבודה ומכונות״). לעיתים קרובות המכונות בסרטיי הן אלו שיוצרות את הקצב ולא האנשים. הקצב של האנשים שעובדים עם המכונות וגם הקצב של הטייק עצמו כמובן. ב״המערב״ הקצב מוכתב על ידי המכונות, ממש כמו ב״לחם יומנו״.

אנחנו אף פעם לא בטוחים כצופים היכן מתרחשים הארועים. האם יש איזשהו הגיון לוגי לבחירת הלוקיישנים? האם ההגיון מבחינתך היה גיאוגרפי, בהתחשב בעובדה שאתה מתעניין ברעיון של אירופה המאוחדת?

קודם כל, הרעיון מבחינתנו היה שאם אנו מתארים את אירופה המאוחדת, אין שום משמעות לשאלה היכן מתרחשים הארועים. חוץ מזה, זו היתה בחירה של לוקיישנים שרצינו שיהיו בסרט. לא תמיד היה קל להשיג רשות לצלם בלוקיישנים מסויימים, כמו בסצנות המתרחשות על גבולות אירופה. כיום כמובן המצב שונה ואפילו מזמנים עיתונאים לצלם שם. חוץ מזה, ישנם לוקיישנים שקל לצופה לזהות, כמו ביתו של האפיפיור ברומא, וישנם אחרים שאין חשיבות רבה לאיפה הם נמצאים. אלו הם לוקיישנים שניתן למצוא בכל מקום.

״בלחם יומנו״ אתה גם משמיט שמות של לוקיישנים, מדוע?

כי זה לא משנה. אני מתאר מערכת סטנדרטית אחת שנמצאת למעשה בכל מקום. קח לדוגמא את האפרוחים הקטנים בסרט: אפשר לצלם אותם באוסטריה, באיטליה, בכל מקום למעשה. הייצור הוא סטנדרטי. השאלה היתה מי מהחברות באירופה תרשה לנו לצלם. בתי מטבחיים נמצאים בכל מקום.

עדיין כשאני צופה ב״לחם יומנו״ אני מוצא שהוא סרטך היפה ביותר אסתטית, אבל הוא עדיין הסרט שעוסק בתוכן הטראגי והמזעזע ביותר. איני יודע כיצד לשאול את השאלה הזו מבלי שהיא תישמע מעט בנאלית, כזו שעוסקת בראציונל של אסתטיזציה של הזוועה. אבל זה מטריד אותי: מדוע הדיסונסס הזה קורה בסרט הזה דווקא? מדוע השוטים הסימטריים והצבעוניים ב״לחם יומנו״ מרגישים כמו שוטים מסרט של סנטלי קובריק, בעוד שהם עוסקים בשחיטה המונית של חיות?

כי זה מה שאתה מרגיש כשאתה בלוקיישנים הללו. כי הם עצומי מימדים וזה מבעית. ובסוף זהו סרט לקולנוע, וככזה הוא חייב להיות מהמם (״overwhelming״). מבחינתי, ההפקה היא גדולה כי הלוקיישנים הם גדולים. הדימוי הקולנועי לפיכך לא יכול שלא להיות גדול. אני זוכר שכשנכנסו ללוקיישנים הללו היינו בהלם. כמובן שזו הרגשה שצריך לתרגם לקולנוע. הדרך היחידה לעקוב אחרי זה היא דרך ארכיטקטורה קולנועית כזו. המצלמה חייבת להיות במרכז הבניינים ולא לזוז. זהו מבט פאשיסטי, זה נכון, אבל הבניינים הם כאלו. גם הסימטריה שאתה מדבר עליה קשורה לסימטריה של הבניינים.

UNSER TAEGLICH BROT Hauptmotiv 2

״לחם יומנו״: אסתטיקה פאשיסטית שמתאימה לגודל הזוועה.

יחד עם כל היופי האסתטי הזה, התחושה שעולה מתוך ״לחם יומנו״ היא ההזרה והניכור שחווים העובדים במקום העבודה שלהם.

זה נכון, כי המצלמה אינה עוקבת אחרי העובדים אלא אחרי המכונות והלוקיישנים. יכולתי לעשות זום אין על הפרצופים שלהם ובחרתי לעקוב אחרי המכונות והבניינים. העובדים הם קטנים והם רק חלק מהמכונות.

במובן מסוים, ״לחם יומנו״ הוא סרט על תהליך האוטומטיזציה והסטנדרטיזציה של תעשיית המזון, אבל במובן אחר הסרט מנסה לומר משהו רחב יותר עלינו כעל חברה גלובלית ועל האפקט שגורמים בני אדם לטבע הסובב אותם. כיצד ״לחם יומנו״ עומד ביחס לסרטיך האחרים, שעוסקים גם הם, כל אחד בדרך אחרת, ביחס בין החברה האנושית והטבע?

כמובן. זוהי בדרך כלל שאלה שהיייתי רוצה להעלות בעזרת הסרט. זהו סרט על האופן בו אנו מתייחסים לכדור הארץ, על האוכל שאותו אנו אוכלים. כשהתחלנו מחקר על הסרט בחנו כיצד השיווק והאריזה של המזון מייצרים תמונה אחרת מהאמת מאחורי התהליך. אבל לא ניתן לומר שזה רע בהכרח. זה מה שהלקוח רוצה כי הוא רוצה לשלם פחות, כך שהכדור עובר חזרה אלינו כי אנו רוצים את זה. אני חושב שהסרט עובד היטב כי צופים יכולים לחוש אשמה או לא לחוש אותה כלל. הסרט פתוח לכל סוג של אינטרפטציה. אני כמובן עשיתי אותו כדי להעביר ביקורת. אני לא רוצה לתת תשובות ברורות אלא רק להעלות שאלות.

UNSER TAEGLICH BROT Flieger

״לחם יומנו״: סרט על תהליך הסטדנרטיזציה והאוטומציה של המזון אותו אנו אוכלים.

בוא נדבר קצת על ״הומוסאפיינס״. האם תוכל לספר קצת על תהליך יצירת הסרט? היכן בדיוק צילמת, כיצד החלטת על הלוקיישנים השונים, וכמה זמן לקח לך להשלים את ההפקה?

כל התהליך ארך חמש שנים, אבל סימולטנית צילמתי כמה סרטים אחרים. לא היו לנו הרבה ימי צילום, אבל המפתח היה המחקר ומציאת הלוקיישנים המתאימים. מצאנו אותם בעיקר באינטרנט, והיינו צריכים לבחון למי יש לפנות לגבי כל אחד מהם כדי לקבל את זכויות הצילום. המחקר המקדים היה מאוד מסובך. לא חיפשתי סתם מבנים, אלא רציתי שיתאימו לנושאים הספציפיים של הסרט. הלוקיישנים הללו היו צריכים מבחינתי להיות במצב מאוד מסויים של דעיכה והתנוונות. הדימויים צריכים היו לדבר בעצמם. המבנים הללו לא קיימים לאורך זמן. בחלקם יופיעו במהרה כתובת גראפיטי, אשפה והם ייסגרו. כך שהאתגר גם היה לתפוס אותם במצב המתאים. ברגע שהיה לנו ראפ-קאט וחיפשנו מבנים להשלים את הסרט, זה היה אפילו עוד יותר קשה.

מה זה אומר מבחינתך לצלם כמה סרטים במקביל?

אני תמיד עושה את זה ואוהב את זה. ״המערב״ ו״לחם יומנו״, לדוגמא, צולמו באותו זמן בו צילמנו את ״בחלוף השנים״ [א.ל: סרט שהוקרן בפסטיבל דוק אביב בשנה שעברה ועליו כתבתי בהרחבה כאן]. עשינו גם לא מעט תעודה טלוויזיונית בו זמנית.

״הומוסאפיינס״ הוא סרט פוסט-אפוקליפטי שבו אתה מתבונן על מקומות נטושים מבני אדם. במידה מסוימת ניתן לטעון שאתה פונה להתבונן כאן אל עבר העתיד, אל עבר מה שעדיין לא התרחש, ולכן הסרט שלך הוא מעין סרט דוקומנטרי היפותטי. מדוע בחרת לדבר לפתע על העתיד, והאם אתה חושב שניתן בכלל לראות את הסרט הזה כסרט דוקומנטרי?

היה צורך לתת לסרט כינוי עבור הקהל כדי להבין אותו, ולכן קראנו לו סרט תיעודי אפוקליפטי. עם זאת, מבחינתי יותר מעניין להתייחס למצב הדברים בהווה מתוך ההתבוננות הזו אל עבר העתיד. על ידי בחירת הלוקיישנים אפשר לייצר ביקורת ברורה על החברה שלנו כיום. אפשר לראות את הסרט כסרט על עתיד דיסטופי, אבל אפשר גם לקרוא בין השורות התייחסות לשאלות כמו כיצד אנו מתייחסים לכדור הארץ, לחיות שבו, לאשפה, למלחמות. גם אם נדמה אולי שסדר הלוקיישנים הוא רנדומלי, הבחירה כאן היתה מאוד ברורה.

HOMO_SAPIENS_1_(C)NGF

״הומו סאפיינס״: סרט על עתיד דיסטופי שמדבר גם על ההווה.

העבודה כאן עם סאונד מאוד מרשימה. הסאונד שבוקע מתוך הדימויים נובע מאלמנטים שונים בפריים: טריקת חלון, ציוץ ציפורים, שקית ניילון מתנופפת ברוח, וכו׳. האם הסאונד הזה ריאליסטי או שנעשה באופן מלאכותי? אם הסרט עסוק בלהתבונן בעזרת דימויים מצולמים, מדוע היה לך כל כך חשוב להוסיף את האפקטים הקוליים הללו על גבי הדימויים?

אני חוזר לשאלה ששאלת אותי קודם: אני לא הייתי מכנה את הסרט הזה סרט דוקומנטרי. למדנו מהר מאוד שזה היה בלתי אפשרי להקליט סאונד ריאליסטי בלוקיישנים הנטושים. מכיוון הם נמצאים בערים, עדיין ניתן היה לשמוע בהם קולות של מטוסים, מכוניות או כל מה שקשור לקולות אנושיים. הסיפור כולו לא היה עובד עם פסקול כזה ולכן החלטנו לא להקליט סאונד בלוקיישן. יצרנו באופן מלאכותי את הסאונד כולו: הקלטנו אותו בלוקיישנים אחרים או השתמשנו בקטעי ארכיון של סאונד. רציתי לשמוע טבע בלבד ללא בני אנוש, ולכן כל הפסקול הוא קומפוזיציה מלאכותית.

אם כך, שאלה אחרת שעולה כאן היא מדוע אתה מתעקש להוסיף את מימד הסאונד לכל פריים צילומי?

כי זה עניין שקשור לריכוז הצופה. לפעמים יש דימויים בהם שום דבר לא זז חוץ מפיסת נייר שעפה ברוח. אם אתה עומד שם אתה שומע את זה, אז מדוע שלא תשמע זאת גם בקולנוע? הרעיון היה שכל תנועה שאתה רואה בדימוי תוכל לשמוע.

כאן, כמו ב״לחם יומנו״, הקצב של המעבר בין הדימויים חשוב מאוד. ישנה סיבה מדוע כל שוט נמשך כפי שהוא נמשך. האם זו החלטה שקשורה בעיקר לעריכה? לצילום?

עם הסרט הזה היה לי אפילו קשה יותר למצוא את הקצב. אני לא יכול לענות על השאלה הזו ב-100% בטחון כי אני סומך מאוד על העורכים שלי. כאן זה היה מיכאל פיין שעבד איתי לראשונה. לכל שוט יש את הקצב שלו וזה מה שניתן לייצר בתהליך העריכה. עיצוב הסאונד תלוי גם במשך הטייק. אם יש לא מעט מידע אודיאלי בטייק זה ייצור טייק ארוך יותר. הדימויים צריכים לנשום, ולכן צריכים להימשך בקצב איטי יחסית. החלטנו על זמן ממוצע של 25 שניות בערך. זה הופך לסוג של מדיטציה עבור הצופה בה כל שוט נמשך כנשימה ארוכה.

HOMO_SAPIENS_3_(C)NGF

״הומו סאפיינס: שוט ממוצע אורך כ-25 שניות.

האם אתה רואה איזשהו מימד אקטיביסטי ב״הומוסאפיינס״, כמו גם באחרים? כאן אתה מתאר את פני הדברים שעלולים להתרחש, וב״לחם יומנו״ המצב המתואר נמשך שנים ועלינו לעשות אולי משהו בנדון. אתה רואה את הסרטים שלך באופן הזה? ברור לי שאתה מבקש מהצופה בעיקר תהליך מדיטטיבי, אבל אתה רואה גם מימד אחר של פעולה אליו אתה שואף?

לא הייתי מצפה לכך, ואני לא חושב שקולנוע תיעודי יכול לשנות את העולם. אבל קולנוע תיעודי יכול לתרום לכך קצת. זה לא סרט אקטיביסטי פר-סה, אבל המודעות למצב היא חלק מכך.

אני רוצה לשאול אותך שאלה כללית לסיום. מכיוון שהסרטים שלך כה מיוחדים ושונים באסתטיקה שלהם, חוצים גבולות בין בדיון ומציאות, מטשטשים הבדלים בין קולנוע וצילום, האם אתה חושב על עצמך בתור דוקומנטריסט? במאי? אמן?

אני חושב על עצמי כעל פועל, פשוט כך. עשיית הסרטים האלו דורשת עבודה פיזית קשה: להגיע ללוקיישנים זה לא פשוט, המצלמה כבדה, ולהציב אותה במקומות מסויימים דורש מיומנות טכנית רבה. לפעמים זה לא ברור כל כך, אבל אתר צילומים נראה ממש כמו אתר בנייה. לפעמים המאמץ ליצור פריים אחד בלבד הוא גדול הרבה יותר ממה שניתן לדמיין.

כך שלמעשה העניין הזה שיש לך בעבודה כקונספט מנחה בסרטים שלך קשור למעשה לעבודת הקולנוע עצמה.

כן, בהחלט. אני אפילו לא רואה עצמי כדוקומנטריסט. התחלתי עם רקע של צלם סטילס וזה מנחה את עבודתי. לפעמים החיפוש אחר לוקיישנים ואחר הפריים המתאים חשוב יותר עבורי מהעשייה הקולנועית. אבל כבר אז משהו היה חסר עבורי בצילומים, ומשם הגעתי לעבודה דוקומנטרית.

 

אמת 24 פעמים בפסטיבל: הסרטים המסקרנים בפסטיבל דוק אביב

לפני כשבוע התפרסמה התוכנית המלאה של פסטיבל דוק אביב, שיתקיים בחודש הבא בין התאריכים 19-28 במאי. תחת הנושא הרשמי של הפסטיבל, ״אי-סדר עולמי חדש״ (שלמעשה מהווה סוג של catch-phrase לכל מה שקולנוע תיעודי אמור לטפל בו) יוצגו 110 סרטים מרחבי העולם. במהלך השנה עקבתי בדווקנות ובתיאבון בלתי מסופק אחרי הסרטים התיעודיים המדוברים ביותר, אלו שהוצגו בפסטיבלים, בהקרנות רשמיות ובארועים שונים על קולנוע תיעודי מחוץ לישראל. בלי נטפליקס, MUBI, או טורנטים למיניהם, הסיכוי שמרבית מהסרטים הללו יגיעו להקרנות מסודרות בישראל לפני חודש מאי הוא קלוש ביותר. זו הסיבה שפסטיבל דוק אביב, שמציג השנה אולי את התחרות האיכותית ביותר בתולדותיו, הוא חגיגה עבורי ועבור כל חובב של קולנוע תיעודי. רשימת מכולת של כל הסרטים, הארועים והאורחים השנה התפרסמה בלא מעט כלי תקשורת בתחילת השבוע הקודם, אבל כאן אני רוצה להרחיב מעט יותר ולתת כמה המלצות לצפייה. זוהי איננה רשימה ממצה. חסרה בה התייחסות למסגרת סרטי הפנורמה, עליהם ארחיב בהזדמנות מאוחרת יותר, או לתחרות הישראלית, בה אעסוק גם כן בנפרד. כמו כן, אני מנוע לצערי מלהתייחס לתחרות ״עומק שדה״ — שנראית השנה איכותית במיוחד — שכן אני עומד לכהן כשופט בקטגוריה זו. התייחסות ביקורתית עמוקה יותר לקטגוריה הזו אכתוב לאחר שתוצאות השיפוט תתפרסמנה במהלך הפסטיבל. מכל מקום, ברשימה שלפניכם אספתי המלצות ל- 24 סרטים וארועים בולטים בפסטיבל השנה. בחלקם צפיתי כבר, על אחרים שמעתי ממקורות שונים, והשאר פשוט נשמעים מסקרנים למדי. את ההמלצות אמיין, ככל שניתן, על פי קטגוריות:

בתחרות הבינלאומית, שנדמית לי כחזקה יותר מתמיד, יתחרו השנה שנים עשר סרטים. בארבעה מהם לפחות כדאי להתאמץ ולצפות:

O, Futebol (על כדורגל)

אני שומע מכמה מקורות שהסרט הזה, של במאי הקולנוע הספרדי סרג׳יו אוקסמן הוא אחד הסרטים היפים בפסטיבל. מדובר בסרט על כדורגל ללא כדורגל, המתאר מפגש טעון בין אב לבין בנו (במאי הסרט) לאחר שנים ממושכות של נתק ביניהם במסגרת המונדיאל בברזיל ב-2014. זהו סרטו התיעודי הראשון באורך מלא של במאי שהציג סרטים קצרים מרהיבים בעבר, והוא קיבל שבחים רבים בפסטיבל לוקרנו בו הוצג.

אמת מרצדת

זה סרט שאני ממליץ בחום לכל חובב קולנוע באשר הוא. צפיתי בו בפסטיבל ורשה לפני מספר חודשים, והוא מסמך מרגש וחשוב על ארכיון הסרטים באפגניסטן שעמד על סף הכחדה עד שהגיעו עובדי ארכיון מסורים והצילו מתוכו אוצרות אבודים. קשה לחשוב על אתגר שימור יותר קשה מקולנוע באפגניסטן. לאחר שהקולנוע הלאומי במדינה עלה והתבסס משנות השישים, הוא ספג מהלומה קשה עם עליית הטאליבן, אשר ראה את הקולנוע המקומי כשלוחה של התרבות המערבית אותה יש להרוס מן היסוד. הקולנוע הזה היה אכן נעלם כלא היה אלמלא קבוצה של אנשי ארכיון אמיצים ומכורים לקולנוע סיכנו את חייהם כדי לחפור בהריסות, להציל ולשמר אלפי שעות של סרטי דרמה ותעודה. במאית הסרט, פייטרה ברטקלי, מלווה את האנשים הללו במאבקם המתמשך, והתוצאה מעוררת השתאות והערצה.

קרא לי מריאנה

גם את הסרט הזה ראיתי בפסטיבל קרקוב לפני כשנה. המנצחת הגדולה בפסטיבל היתה במאית פולניה צעירה בשם קרולינה בילאווסקה (Carolina Bielawska), שקיבלה את פרס ״קרן הזהב״ (הפרס היוקרתי בפסטיבל) ועוד שלושה אחרים, כולל פרס הסרט חביב הקהל, עבור סרטה התיעודי בו היא עוקבת ברגישות ובאינטנסיביות אחר גבר בן 47 שעובר ניתוח לשינוי מין. המהפך המאוחר הזה מגבר לאישה הוא גם מעבר כואב עבור מריאנה, גיבורת הסרט, שבו היא עוברת מהחיק החם והמחבק של משפחתה אל עבר הגשמה בלתי נמנעת של צורך אנושי לזהות אחרת, גם כזה הנעשה במחיר דחייה ונטישה. סרט מרגש ויוצא דופן בישירותו שכדאי מאוד לראות.

CallMeMarianna-W

״קרא לי מריאנה״: מעקב מרגש ואינטנסיבי אחרי גבר בן 47 שעובר ניתוח לשינוי מין

תחת השמש: שנה בצפון קוריאה

כל סרט תיעודי על צפון קוריאה מסקרן אותי מאוד, אבל זה במיוחד. הסרט הזה, שנעשה על ידי צוות צילום רוסי בראשותו של הבמאי ויטאלי מנסקי, יצר שערוריות דיפלומטיות ונסיונות רבים למנוע את הקרנתו. הוא עוקב אחרי ילדה קטנה מצפון קוריאה כשהיא מתכוננת לחגוג את יום הולדתו של המנהיג לשעבר קים ג׳ונג-איל. צוות הצילום קיבל גישה נדירה לצפון קוריאה בכך שהפך את הממשלה המקומית לשותפה רשמית בהפקה ואיפשר לה הצצה מלאה לתסריט. עם זאת, מנסקי מצא דרכים מקוריות להשאיר את מצלמתו בפעולה מבלי שישימו אליה לב ובכך חשף כיצד עובדת מערכת הפרופגנדה המשומנת בצפון קוריאה. שר התרבות הרוסי לשעבר פרסם מאמר עם יציאתו של הסרט לאקרנים ובו הוא מאשים את הבמאי ביצירת חזות שקרית של ״שיתוף פעולה חברי״ כדי לקבל תמיכה כספית, בו בזמן שההיפך היה הנכון. מעניין!

תוכנית המאסטרים השנה, בה מקובצים סרטיהם של במאי קולנוע תיעודי בעלי שם עולמי, היא הדובדבן שבקצפת בכל הפסטיבל. באמת שכל סרט שם נשמע פגז, אחד אחרי השני, ואת כולם מתחשק לי לראות (יש כמה שכבר ראיתי). אעשה קצת סדר ברשימה הארוכה והמרשימה הזו:

אש על המים, סרטו של במאי הקולנוע האיטלקי ג׳יאנפרנקו רוסי, היה הזוכה הגדול בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון. ההישג המדהים הזה, בו סרט תיעודי זוכה בפרס כה חשוב בפסטיבל קולנוע מרכזי, הוא למעשה המשך ישיר לזכייה הקודמת של רוסי בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה לפני שלוש שנים על סרטו Sacro GRA. אז זה היה סרט על כביש מהיר באיטליה, והפעם זה סרט עם חשיבות פוליטית אדירה. רוסי מתאר אי איטלקי קטן הנמצא על מים בהם סירות רעועות של פליטים מאפריקה מנסות לחצות את הגלים ולהגיע לאירופה. התמונה המתוארת היא קשה וכואבת, אבל בעיקר עדכנית ביותר. קל להבין כיצד סרט כזה קטף את הפרס הגדול בברלין.

אש על המים צילום Gianfranco Rosi

"אש על המים״: הזוכה הגדול בפרס דה הזהב בפסטיבל ברלין האחרון

בדרך (In Transit) הוא סרטו האחרון של הבמאי האמריקאי המנוח אלברט מייזלס (לו ספדתי לפני כשנה כאן), אותו הוא ביים יחד עם עוד ארבעה אחרים. מדובר במסע רכבות של שלושה ימים משיקגו לסיאטל על רכבת הנוסעים ה- Empire Builder. הנסיעה הארוכה הזו הופכת למסע פילוסופי במהלכה מספר נוסעים מקבלים החלטות הרות גורל או פשוט מתוודים בפני המצלמה ובאופן אינטימי לגבי מהלך חייהם. שיר פרידה אתנוגרפי מאחד מגדולי במאי הקולנוע התיעודי שלא הייתי מפספס.

שני במאים ישראלים גם הם משובצים במסגרת הזו. אבי מוגרבי חוזר עם סרט חדש, אותו הציג בפסטיבל ברלין האחרון, הנקרא בין גדרות. מוגרבי מתעד הפעם פרויקט תיאטרון מיוחד של פליטים אריתראיים וישראלים, והסרט יוקרן יחד עם ההצגה שנולדה בעיקבותיו, ״תיאטרון מחוקק חולות״. סרטיו של מוגרבי תמיד פוליטיים ותמיד מרתקים מבחינה צורנית, ואני משוכנע שגם כאן נושא הפליטים יטופל באופן יוצא דופן. יוצר אחר הוא ג׳אד נאמן, אשר מציג את סרטו החדש למדבר, בו הוא יוצא יחד עם חברו הפלמ״חניק כדי לחפש לו מקום קבורה.

והנה ממתק מבטיח לסינפילים. סרטו של נוח באומבך דה פלמה הוא תיעוד ארוך של שיחה מרתקת ומשעשעת עם אחד מגדולי במאי הקולנוע האמריקאי העצמאי, בריאן דה פלמה. בניגוד לסרטים אחרים הנעשים על במאי קולנוע, הסובייקט היחיד שמרואיין בסרט הזה הוא דה פלמה עצמו, והתוצאה ללא ספק יוצאת דופן. באומבך, אשר יצר את הסרט ביחד עם ג׳ייק פאלטרו, חולש על קריירה קולנועית בת חמישים שנה ובוחן סוגיות מרתקות ביצירה של דה פלמה, כמו ייצוגן של נשים, טיבה של יצירה קולנועית עצמאית, והאופן בו המערכת ההוליוודית הורסת יצירתיות. באמת סרט חובה לכל חובב קולנוע.

de-palma

נוח באומבך (מימין), בריאן דה פלמה וג׳ייק פאלטרו

הוא קרא לי מלאלה, סרטו האחרון של דייויס גוגנהיים (״מחכים לסופרמן״), היה אחד מהמועמדים הבולטים לפרס האוסקר השנה. מדובר בתיעוד אינטימי ואישי של מלאלה יוסאפזאי, נערה צעירה מפקיסטן שהפכה להיות הזוכה הצעירה ביותר בפרס הנובל. יוסאפזאי, למי שאינו זוכר את סיפורה, פעלה באופן אקטיביסטי למען זכויותיהן של נשים, עד שנורתה בפניה על ידי אנשי הטאליבן. הסרט מתאר את כל מה שהתרחש לאחר הטראומה הזו ואת סירובה של יוסאפזאי לשתוק מאז הירי.

אחת מנקודות ההיילייטס של הפסטיבל, לדעתי, היא ביקורו הצפוי של במאי הקולנוע האוסטרי ניקולאוס גיירהאלטר, והמיני-רטרוספקטיבה שעורכים אנשי הפסטיבל לסרטיו. בחודש הבא אתייחס בהרחבה לסרטיו של גיירהאלטר, אך כאן אומר רק בקצרה שמדובר באחד מיוצרי התעודה המרתקים שפועלים כיום, יוצר שמשתמש בשפה הקולנועית באופן יוצא דופן ומגלה עניין ממושך בקשר האסתטי בין קולנוע לבין צילום. סרטו האחרון הומו סאפיינס, שהוקרן בברלין ויציג גם בפסטיבל כאן, הוא תיעוד יפהפה, ויזואלי בעיקרו, של מקומות נטושים בהם לא נמצאים אנשים מלבד העקבות אותם השאירו. כשצפיתי בסרט בברלין קיויתי מאוד שנוכל לצפות בו בתל אביב, והנה זה קורה. סרט נוסף של גיירהאלטר שיוצג בפסטיבל הוא לחם יומנו, מסה קולנועית מרהיבה ביופיה המציגה ללא מילים ובשוטים ארוכים וסטטיים את פס הייצור של המזון המגיע אלינו לצלחת. ההשוואה הקרובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה לסגנון של הסרט הזה היא סרטיו של סטנלי קובריק, וזו כשלעצמה השוואה נדירה כשזה מגיע לקולנוע תיעודי. הסרט השלישי של גיירהאלטר שיוצג בפסטיבל הוא המערב, יצירה שכבר הוצגה בפסטיבל דוק אביב לפני ארבע שנים. גם כאן, ללא קריינות או ראיונות, במאי הסרט מציג אודיסאה ויזואלית החוקרת כיצד תאורה מלאכותית מאירה את חיי הלילה האירופאי. גיירהאלטר מתעניין לא רק בטכנולוגיות (לוחות בקרה, מצלמות פיקוח, מכשירי תיעוד) אלא גם באנשים אשר מפעילים אותן. שלושת הסרטים הללו מספקים הצצה מרתקת ליצירתו של אחד מבמאי הקולנוע התיעודיים החשובים שפועלים כיום. גיירהאלטר גם יקיים סדנת אמן במסגרת הפסטיבל.

12321275_10153642874329608_7410054366204970591_n

״הומו סאפיינס״, כחלק מהמיני-רטרוספקטיבה על ניקולאוס גיירהאלטר: אסתטיקה תיעודית יוצאת דופן

עוד נציג בפסטיבל של הקולנוע האמריקאי המתבונן הוא ד.א. פנבייקר, אשר מציג את סרטו החדש לפתוח את הכלוב (Unlocking the Cage), אותו יצר יחד עם שותפו הוותיק כריס הגדוס. בשיטה המסורתית של זבוב-על-הקיר מתבוננים השניים בקריירה של סטיב ווייז, עורך דין יוצא דופן המייצג חיות ומבקש להעניק להן זכויות משפטיות. במשך חמש שנים עקבו פנבייקר והגדוס אחרי ווייז והארגון שהוא עומד בראשו, וניסו לבחון מה עומד מאחורי ניסיונותיו לגרום לשופטים ממדינת ניו יורק להכיר בשימפנזות גם כן כבני אדם.

ועל הסרט הבא שמעתי המון דברים טובים. המפלצת (Behemoth), סרטו של ז׳או ליאנג אשר הוצג בפסטיבל ונציה האחרון, הוא תיעוד עוצר נשימה של מכרות פחם במונגוליה. ללא נראטיב, עם סגנון פואטי נדיר, וציטוטים מתוך ״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה, ליאנג יוצר מסמך מזוויע, מרתק באופן אסתטי, ובעל חשיבות סביבתית עצומה, שלבטח יעורר דיונים ארוכים לאחר הצפייה בו.

והנה עוד סרט על סטיב ג׳ובס, כאילו היו חסרים כאלה, אך הפעם של אחד מהיוצרים הפוריים ביותר בקולנוע התיעודי האמריקאי, אלכס גיבני. הבן אדם הזה פשוט מוציא סרטי תעודה בצרורות, והמחקר שהוא מקיים עבור כל אחד מהם הוא תמיד מעמיק. סטיב ג'ובס: האיש במכונה הוא לא אנמי כמו הסרט עם אשטון קוצ׳ר ולא רומנטי כמו הסרט עם פאסבנדר. גיבני מבקש להתמקד בסרטו במערכת היחסים שלנו עם ג׳ובס ועם המוצרים שהוא ייצר. הוא מנסה לבחון מדוע אנשים הרגישו כזו קירבה למנהל של חברת הייטק? האם ג׳ובס באמת ראוי להערצה הזו? האמביוולנטיות הזו שגיבני מייחס למנכ״ל של חברת אפל מנסה להעלות שאלות חשובות, ששאר הסרטים לא ממש העלו, לגבי ערכיו של ג׳ובס ולגבי האופן שבו הערכים הללו השפיעו על עמק הסיליקון. בקיצור, יש כאן ניסיון להתמקד בצדדים הפחות חיוביים של הסיפור של ג׳ובס, וזה מה שהופך את הסרט לכה חשוב ומעניין.

כאילו אין מספיק סרטים מעניינים בתחרות הזו, והנה מגיעה לשם אחת הפנינות בפסטיבל, סרט שהוא תגלית ישנה שהתגלתה בשנה שעברה ונחשפה בעולם. שיר הוא אדם מעורטל הוא סוג של סרט רוקומנטרי שנעשה על ידי לס בלנק, גם כן אחד מהמתעדים החשובים באמריקה, שהלך לעולמו לפני כשנתיים. בין השנים 1972-1974 תיעד בלנק את הכותב-זמר לאון ראסל, אבל התוצאה לא התגלתה במשך ארבעים שנה, עד שנחשפה ממש לאחרונה. ראסל שכר את בלנק לצלם אותו באולפן ההקלטות שלו באוקלהומה, אבל קיבל תוצאה שהיא ייחודית ואינטימית. בלנק שילב קטעי הופעה, הקלטות באולפן ורגעים מאחורי הקלעים, ויצר סרט יפהפה שקיבל מעמד אגדי במשך השנים למרות שהיה מצרך נדיר לצפייה. זהו אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם בפסטיבל.

01POEM-master675

״שיר הוא אדם מעורטל״: תגלית תיעודית נפלאה משנות השבעים

אה, ויש גם את ראסל ברנד – הנה הוא בא, הסרט של אונדי טימונר (שתגיע גם היא לפסטיבל) על הקומיקאי הבריטי ראסל ברנד. בשנה שעברה מייקל ווינטרבוטום עשה סרט תעודי על ברנד, אבל הפעם כנראה מדובר בתיעוד אינטימי מאוד של הילד הרע של הקומדיה, מי שלאחרונה הפך להיות בכלל אקטיביסט פוליטי. טימונר חתומה על Dig, אחד מסרטי תיעוד המוזיקה הטובים שיש, כך שכל סרט שלה מסקרן מאוד.

סרטים תיעודיים על מוזיקה

זו ללא ספק היתה השנה של סרטי תעודה על מוזיקה שגדשו פסטילים על קולנוע תיעודי כמעט בכל מקום בעולם. דוק אביב מציע מבחר לא רע השנה, ובין שלל הסרטים יש כמה בולטים. קודם כל באמת Dig, קלאסיקת הרוק-דוקומנטרי של אונדי טימונר. מי שלא מכיר את הסרט הזה, שלא יפספס הזדמנות לצפות בו על מסך גדול. זה סרט מבדר למדי המגולל במשך שבע שנות תיעוד את סיפורן של שתי להקות רוקנרול, "בריאן ג'ונסטאוןמסאקר" וה"דנדיוורהולז". כל מה שהייתם מצפים למצוא בסרט כזה יש כאן: סמים, מסיבות פרועות, מריבות על הבמה, גיטרות מנופצות. הכל מתרחש מול המצלמות באופן ספונטני ואמיתי. סרט שהפך לסוג של קאלט.

מאז שג׳ניס ג׳ופלין מתה ב-1970, כולם מצפים שהוליווד תוציא איזה biopic מרשים על חייה, אבל כבר מעל 35 שנה וזה לא קורה. בקולנוע התיעודי היא מופיעה בכמה מסרטי המוזיקה החשובים של שנות השישים והשבעים, כמו ״וודסטוק״ או ״מונטריי פופ״, אבל עד כה לא קיבלה את הפוקוס האישי עליה. אז בפסטיבל השנה ניתן לצפות בסרט Janis: Little Girl Blue, סרטה התיעודי המצוין של איימי ברג. לברג היתה גישה יוצאת דופן למכריה של ג׳ופלין, משפחתה וחברי הלהקה שלה, והיא משלבת ראיונות איתם יחד עם חומרי ארכיון נדירים בכדי לצייר דיוקן אולטימטיבי של הזמרת האגדית הזו.

Janis-Joplin-Smoke-LEGACY-BANNER-1200x600

ג׳ניס ג׳ופלין: סוף סוף סרט תיעודי ראוי עליה

בולט בנוכחותו השנה הוא סרטו הנפלא של פול תומאס אנדרסון ג׳ונון, עליו כתבתי בהרחבה כאן כשהוא יצא לצפייה באתר MUBI. ג׳וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד, נסע לאזור רג׳סטן שבהודו כדי להקליט אלבום עם המלחין הישראלי שי בן צור וקבוצת מוזיקאים מקומיים. אנדרסון, במאי הקולנוע האמריקאי העצמאי, הצטרף אליהם כדי לתעד את הכל במשך חודש שלם של סשנים מוזיקליים, ויצר חווייה מוזיקלית וקולנועית אדירה. ״ג׳ונון״ הוא סרט תיעודי אשר מצליח באמצעים פשוטים וישירים לעורר לכל אורכו התפעמות בקרב הצופה. חדוות היצירה של המוזיקאים המשתתפים בו, קולקטיב מדהים של מזרח ומערב, היא לא פחות ממהפנטת. כדאי מאוד.

דווקא על The Reflektor Tapes, הסרט התיעודי המדובר על ארקייד פייר, אני לא ממש שומע דברים טובים במיוחד. מן הסתם, אני מניח שהמעריצים ילכו לראות את הסרט הזה בכל מקרה. אבל על לילה טוב ברוקלין – סיפורו של Death By Audio שמעתי שבחים רבים. הסרט מכניס את הצופים לנבכי מקום ההופעות האנדרגראונדי האחרון בברוקלין, ומספר את הקמתו, השפעתו על קהילת המוזיקה וסגירתו הבלתי נמנעת.
 הסרט בוים על ידי מתיו קונבוי, שהיה אחד מהמייסדים של המועדון הזה, ולכן אין לו כלל שאיפה לאובייקטיביות (וטוב שכך).

ובקטגורייה של סרטים תיעודיים על אמנות ניתן למצוא גם כן לא מעט דברים מסקרנים. אני לא שייכת לשום מקום – הקולנוע של שנטאל אקרמן הוא סרט שפשוט אי אפשר בלעדיו השנה. אקרמן, מבמאיות הקולנוע החשובות והגדולות בעולם, הלכה לעולמה השנה והשאירה אחריה יצירה נסיונית וייחודית שעוד רבות ידובר בה. סרטה התיעודי של מריאן לאמברט, שצולם זמן קצר לפני התאבדותה של אקרמן, מתמקד במקורות ההשראה שלה, תחושת הנוודות של ילדת דור שני לשואה והצורך העז שלה לנתץ מוסכמות ולא להניח לאיש למסגר אותה. דווקא No Home Movie, סרטה האחרון (והלא פשוט לצפייה) של אקרמן על אימה, בולט כאן בהיעדרו. כולי תקווה שנזכה לראות אותו בפסטיבל ירושלים השנה.

והנה עוד סרט שהיה על הרדאר שלי כבר כמה חודשים. הקשב לי, מרלון הוא תיעוד יוצא דופן של אחת מהדמויות האניגמטיות ביותר בתולדות הקולנוע, השחקן מרלון ברנדו. במאי הסרט, סטיבן ריילי, משתמש בארכיון של הקלטות אודיו וחומרים ויזואליים על ברנדו, רבים מהם בפורמט הוידוי. הייחודיות האסתטית של הסרט הזה, שנשמעת הרבה מעבר לסתם גימיק, היא שריילי מאפשר לברנדו המנוח לספר את סיפורו במילותיו שלו בכך שהוא יוצר הולוגרמה סרוקה של פני השחקן לאורך כל הסרט. חשיבותו הרבה היא שהוא מנסה לתקן את המורשת של שחקן אדיר שלא שיתף פעולה עם התקשורת, ונכווה בהתאם.

29listen-facebookjumbo-v2

״הקשב לי מרלון״: תיעוד יוצא דופן של אחת מהדמויות האניגמטיות ביותר בתולדות הקולנוע

הנאהבים והרודן

בשנת 1965 יצר האנימטור הצ׳כי ז׳ירי טרינקה את אחת מיצירות המופת של האנימציה המודרנית. ״היד״, סרט של פחות מחצי שעה, מתאר את נסיונותיה של יד רודנית לפלוש לביתו של כדר ולהכריח אותו ליצור אך ורק יצירות אמנות בצורה של יד מצדיעה. כשהכדר מסרב, הוא נכלא בכלוב, ולבסוף מוצא את מותו. אני נזכר בסרט הזה, שנוצר כמשל ליצירה מדוכאת במזרח אירופה, כשאני שומע על ״הנאהבים והרודן״, סיפור לא ייאמן כשלעצמו על במאי נודע ושחקנית נערצת שנחטפו מדרום קוריאה והובאו לביתו של קים ג'ונג איל. הדיקטטור כלא אותם במשך שנים בכלוב של זהב, כסוג של חיות מחמד, וכפה עליהם ליצור סרטים לטעמו. הם הצליחו להימלט לפני כשמונה שנים כדי לספר לעולם את סיפורם הלא ייאמן. ללא ספק אחד מהסיפורים המוזרים ביותר שקשורים לקולנוע שאי פעם תשמעו.

קודלקה: שוּטינגהולילנד

על הסרט הזה, יצירת הביכורים התיעודית של גלעד ברעם, צלם ואמן וידאו ומיצב, שמעתי כבר כמה שנים והסתקרנתי. יוזף קולדקה, הצלם הצ׳כי הנודע, מגיע לישראל ולשטחים הכבושים כדי לצלם את חומת ההפרדה. ברעם החליט להתלוות אליו ולהתחקות אחרי תהליך עבודתו הייחודי בעודו משמש לו אסיסטנט. הוא מציב את קודלקה בתוך הקומפוזיציות אותן הוא מצלם, ובכך יוצר דיאלוג ויזואלי מרתק בין התמונות שקודלקה מצלם לבין הדימויים התעודיים אותם יוצר ברעם. סרט שהוא הצצה אינטימית לאופן בו עובד אחד מצלמי הסטילס הגדולים שפועלים כיום.

צפו בטריילר הרשמי של פסטיבל דוק אביב כאן: http://www.docaviv.co.il/

 

ג׳וני גיטאר: על הסרט התיעודי החדש של פול תומאס אנדרסון

בחודשים האחרונים נראה לי שיש קטע חדש: במאים גדולים עושים פרויקטיים תיעודיים תחת מעטה של סודיות, וחושפים אותם כשהם גמורים. באוגוסט היה זה כריסטופר נולאן שחשף סרט תיעודי קצר על האנימציה של האחים קוואי; בספטמבר פסטיבל טורונטו הציג סרט סודי ומעניין מאוד של מייקל מור, עליו עבד במשך שנים מבלי לספר לאף אחד; ועכשיו תורו של פול תומאס אנדרסון, שמציג ממש בימים אלו, במסגרת פסטיבל הסרטים של ניו יורק, סרט תיעודי חדש העוסק במוזיקה. כדי לעשות את זה עוד יותר אקסקלוסיבי, אנדרסון החליט להפיץ את סרטו באופן בלעדי בפלטפורמת הסרטים האינטרנטית MUBI, שירות מיוחד בו תמורת 4.99 דולר לחודש ניתן לצפות בסרטי איכות שנבחרו בקפידה על ידי אוצרים ומבקרים מתחום הקולנוע. לא יכולתי להתאפק, עשיתי מנוי, וראיתי את הסרט. בכלל, אני ממליץ בחום רב על השירות הזה, שמציע בכל רגע נתון צפיית סטרימינג באיכות גבוהה במבחר מצומצם של שלושים סרטים מעולים. כל אחד מהסרטים ניתן לצפייה או להורדה למשך שלושים ימים. כלומר, בכל יום סרט אחד נעלם, וסרט חדש אחר מופיע. די מגניב.

לסרט החדש של אנדרסון קוראים ״ג׳ונון״ (״Junun"), והסיפור שלו הוא כזה: ג׳וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד, נסע לאיזור רג׳סטאן אשר בהודו כדי להקליט אלבום עם המלחין הישראלי שי בן צור וקבוצת מוזיקאיים מקומיים. נאמר זאת אחרת: אחרי שהביטלס חיפשו את המוזה המוזיקלית שלהם ברישיקש אצל המהראשי יוגי, מגיע עתה תורו של גאון הרוק גרינווד לחפש את ההשראה במדבר ההודי. פול תומאס אנדרסון הצטרף אליהם כדי לתעד את הכל במשך חודש שלם של סשנים מוזיקליים. אורכו של הסרט הוא קצת פחות משעה, אבל החווייה המוזיקלית שהוא מספק היא אדירה.

junun_header-620x309

״ג׳ונון״: הפצה ייחודית בסינמטק האינטרנטי MUBI.

מעריציו של אנדרסון בטח זוכרים שהוא כבר ביים בעבר קליפים של מוזיקה עבור אמנים כמו פיונה אפל או איימי מן. אבל ״ג׳ונון״ הוא ה- music documentary הראשון שעשה, ולמעשה גם נסיונו הבתולי בעשייה תיעודית. מצד שני, ״ג׳ונון״ הוא סרטו השלישי של אנדרסון בארבע השנים האחרונות, אחרי ״המאסטר״ מ-2012, ו- ״מידות רעות״ מהשנה שעברה. בשביל במאי הידוע בדגירה רב שנתית על סרטיו, הרצף המפתיע הזה מסמן תנופת שיא בעשייה הקולנועית שלו (יש המספרים שהוא גם עובד בימים אלו על התסריט ל״פינוקיו״, האדפטציה המצולמת שמפיק רוברט דאוני ג׳וניור לאגדת הילדים הקלאסית, ככה שבכלל). לגבי שיתוף הפעולה בין אנדרסון לגרינווד — כאן אין שום דבר חדש. השניים החלו לעבוד יחד בשנת 2007, כשהגיטריסט הלחין עבור אנדרסון את הפסקול לסרט ״זה ייגמר בדם״. מאז הוא המשיך והלחין גם את שני הסרטים הנוספים, ״המאסטר״ ו״מידות רעות״. בסרט האחרון ניתן אפילו למצוא שיר מקורי חדש של רדיוהד אותו הקליטו במיוחד עבור הפסקול.

paul-thomas-anderson-jonny-greenwood

ג׳וני גרינווד ופול תומאס אנדרסון: שיתוף פעולה ארטיסטי מאז 2007.

שיתוף הפעולה המוזיקלי שאנדרסון מתעד ב״ג׳ונון״ הוא ללא ספק יוצא דופן. זוהי סינרגיה ארטיסטית נדירה בין מוזיקאים הודיים בלהקת ה״רג׳סטאן אקספרס״ לבין נגנים מערביים כמו גרינווד ובן צור. במשך 55 דקות אנדרסון מחליט שלא לזהות את המוזיקאים עימם אנו חווים את המרחב הקולנועי בשמותיהם. הם נשארים אנונימיים עד כתוביות הסיום. מצד שני, אנדרסון לא מפסיק לקשר בין המוזיקה לבין המרחב הפיזי בו היא נוצרת, ולעיתים קרובות משחרר את המצלמה שלו כדי לתור בתוך המבצר המדהים בו יושבים המוזיקאים. אנדרסון מנסה להעביר לצופה את תחושת הטראנס המוזיקלי בה שרויים הנגנים. יש בסרט מעט מאוד ראיונות, האינפורמציה המועברת בו היא מינימלית, וההתמקדות היא ביצירת קולנוע תעודי חווייתי.

אנדרסון צילם את הסרט במצלמה דיגיטלית, וזה כשלעצמו תפנית מעניינת עבור במאי שבמשך שנים מתהדר בעמדה פיוריסטית למדי לגבי פילם. ״ג׳ונון״ נפתח בקטע מוזיקלי מהפנט אשר מצולם בשוט ארוך ובתנועת מצלמה מעגלית אשר סוקרת את כל המוזיקאים היושבים במעגל על הרצפה. אנדרסון ממשיך לצלם בטייקים ארוכים, ומנסה להתבונן כמעט ללא התערבות בשיתוף הפעולה המוזיקלי המתרחש מולו. הוא גם שומר על נוכחותו מחוץ לפריים, ומקפיד שלא להיכנס אליו גם ברגע מעניין בו הוא מייצר תמונה קבוצתית של כל האנסמבל ממעוף הציפור. אבל אנדרסון, כידוע, הוא וירטואוז, ולפעמים נדמה שהוא לא יכול להתאפק מללהטט קולנועית. את התנועה המדודה של המצלמה הדיגיטלית הוא מחליף לפרקים בתנועה תזזיתית בכל המרחב שעומד לרשותה. המצלמה נכנסת אל תוך חלון של מבצר, משוטטת במהירות בין כל חלקיו ויוצאת מהצד השני. ברגע מקסים וייחודי אנדרסון מחליט להשאיר את המוזיקה בפסקול ולטייל עם הצוות בחיפושיו אחרי קלידים בשוק המקומי. אורגן של קאסיו, אולי קצת יותר משוכלל מההוא שאיתו הקליטה להקת משינה את אלבומה הראשון, נקנה בשוק בכמה גרושים ועובר סשנים ארוכים של כוונון והתאמה לכלים האחרים.

21NYFFWEB2-blog480

״ג׳ונון״: מוזיקה מסחררת שנוצרת מתוך מפגש ייחודי בין מזרח ומערב.

״ג׳ונון״ הוא סרט תיעודי אשר מצליח באמצעים פשוטים וישירים לעורר לכל אורכו התפעמות בקרב הצופה. חדוות היצירה של המוזיקאים המשתתפים בו, קולקטיב מדהים של מזרח ומערב, היא לא פחות ממהפנטת. כל זה עוד לפני שדיברנו על הגאווה המקומית שלנו, שי בן צור, המנצח על הכל. הוא הרוח החיה מאחורי הפרויקט יוצא הדופן הזה. הוא מנגן בחליל, מחליף לקלידים, שר, וגם מלחין את הכל. אנדרסון מוקסם ממנו ומגרינווד, והוא ממש לא יכול להסתיר את זה. כשהסרט הסתיים מצאתי את עצמי מעביר אותו מיד אחורנית כדי לצפות שוב בקטעי המוזיקה, שהם לא פחות ממסחררים. אז עד שתבוא ה״מגנוליה״ הבאה, יש קצת מה לנשנש.

צפו בטריילר של ״ג׳ונון״, הניתן לצפייה באופן אקסקלוסיבי באתר MUBI:

 

פסטיבל חיפה – מה מיוחד בקולנוע המוקדם של מוחסן מחמלבף ומדוע אסור להחמיץ את ״רגע של תמימות״

אחד הארועים המרכזיים במסגרת פסטיבל הקולנוע בחיפה, שייפתח ביום שבת הקרוב, הוא הגעתו לישראל של במאי הקולנוע האירני מוחסן מחמלבף. חוץ מעבאס קיארוסטמי וג׳אפר פנאהי, קשה לי לחשוב על שם יותר חשוב בקולנוע האיראני העכשווי ממחמלבף, אדם שעשייתו הקולנועית הייחודית סללה את הדרך להפיכתו של הקולנוע באיראן לאחד החשובים והיוקרתיים בעולם מאז שנות התשעים. מחמלבף היה מאז ומתמיד אחד הבמאים הכי שערוריתיים שיצאו מאיראן לאחר המהפכה ב-1979, בעיקר כי במשך השנים הוא כל הזמן שינה את עמדותיו כלפי המשטר באיראן ופעל באופן רדיקלי כנגדו. חלק אוהבים את מחמלבף, חלק שונאים אותו, אבל אף אחד לא נשאר אדיש לגביו באיראן. רק לפני כשנתיים הוטלו כנגדו וכנגד משפחתו סנקציות קשות בעקבות ביקורו השערורייתי בישראל לרגל פסטיבל הקולנוע בירושלים. אני חושב שהיחס האמביוולנטי כלפיו מייצג בצורה מושלמת את החשדנות הרבה כלפי הקולנוע האיראני, חשדנות אשר מגיעה בעיקר מצד האיראנים עצמם. מהרגע שבו הקולנוע של איראן "עלה לכותרות" בשנות השמונים והתשעים, גם הלאומנים והפטריוטים הגדולים ביותר של המדינה לא ממש ידעו איך לקבל זאת, אולי כי האירנים מעולם לא היו רגילים לכל כך הרבה תשומת לב.

Mohsen Makhmalbaf

מוחסן מחמלבף: מהבמאים השערורייתיים והחשובים ביותר שיצאו מאיראן מאז המהפכה ב-1979.

לדעתי, הקולנוע של מחמלבף, אשר רק מעט ממנו יוצג בפסטיבל חיפה, הוא קולנוע שקשור בקשרי עבותות לתת המודע הקולקטיבי של האומה האיראנית, אומה המצולקת משנים ארוכות וקשות של דיקטטורה מונרכית, של מהפכה אלימה, של מלחמה עקובה מדם ושל תיאוקרטיה ברוטלית. הצלקות הללו הן גם הצלקות שנמצאות לכל אורך יצירתו של מחמלבף. אבל לפני שנגיע לזה, אני רוצה לציין שעבור אלו שלא ראו מעולם קולנוע איראני, הסרטים של מחמלבף יהיו בגדר הפתעה נפלאה. כי הקולנוע הזה הוא פשוט אדיר. למה? קודם כל, הוא מגיע ״משום מקום״. עם כל הכבוד לדיונים על הגרעין האיראני ולבלוגרים שמדווחים על דיכוי וסילוף תוצאות בחירות מהרחובות בטהרן, מי לעזאזל יודע באמת מה קורה שם? זה קולנוע שכתוב עליו לכל אורכו "עולם שלישי", אבל הוא מייצר דימוי שונה לחלוטין ממה שאנו יודעים על איראן דרך המדיה בעולם המערבי, למעשה מאז המהפכה האיסלמית. כמו כן, מדובר בקולנוע פשוט, כמעט נזירי באופן שבו הוא מספר סיפור, קולנוע המנוגד לחלוטין לאסתטיקה רווית הספקטקל של הוליווד. למרות שהוא ״אקזוטי״ באופיו, קל מאוד לחדור אליו ולהבין אותו. הוא לא מצריך חשיבה נשגבת או תיאורטית כדי לפענח אותו, והוא כאילו "מצפצף" על תיאוריות קולנועיות ומורכבות טקסטואלית. זהו קולנוע ישיר ואפקטיבי.

פסטיבל חיפה מקרין רק מעט מסרטיו של מחמלבף, וזה קצת חבל. בנוסף לשניים מסרטיו האחרונים (״הגנן״ ו״הנשיא״), סרט קצר שביים לפני כשנה (״הדייר״), וסרט תיעודי שנעשה עליו (״בית ספר של אבא״), יוקרן סרט מוקדם מאוד של מחמלבף בשם ״רוכב האופניים״. זהו סרט אותו ביים ב-1986, ופשטותו הטכנית (הכמעט בוסרית) לא מונעת ממנו להיות כתב אישום פולמי ופוליטי על הקרבה וניצול. ״רוכב האופניים״ מתכתב באופן כמעט צפוי עם גדול סרטי הניאו ריאליזם באיטליה ״גונבי האופניים״, גם הוא סרט על ניצול והשפלה, המתרחש ברומא מוכת האבטלה שלאחר מלחמת העולם השניה. סרטו של מחמלבף לא ניתן היה לצפייה במשך שנים, והקרנתו בפסטיבל היא הזדמנות נהדרת להשלים את החסך הזה. אבל האמת היא שכל המיני רטרוספקטיבה הזו מתנקזת בעיניי לסרט אחד בלבד, והוא ״רגע של תמימות״, סרט אוטוביוגרפי אותו מביים מחמלבף ב-1996 בהתבססו על ארועים טראומטיים שהתרחשו בחייו.  כדי להבין מדוע זה סרט נפלא שלא כדאי להחמיץ, צריך להבין קצת יותר על חייו של מחמלבף ועל נסיבות הפקתו של הסרט הזה.

Moment title

כתוביות הפתיחה בסרט ״רגע של תמימות״

מחמלבף לא נולד עם מצלמה ביד. הוא נולד ב-1957 אל תוך המשטר המונרכי של פאחלבי, תקופה מאוד גועשת מבחינה פוליטית בהיסטוריה של איראן. לאחר שהוריו התגרשו בגיל צעיר, מחמלבף גדל במשך שנים ללא אב ותחת חינוך דתי ומאוד קפדני. אימו, סבתו ודודתו היו שלוש הדמויות הנשיות המשמעותיות בחייו, והן גידלו אותו במשך השנים, תוך כדי שאביו האמיתי מנסה לפרקים לחטוף אותו מחיק המשפחה. כארבע שנים לפני המהפכה, כשהיה בן 17, מחמלבף היה מעורב בפעילות פוליטית אופוזיציונרית, וניסה לפרק שוטר מנשקו בעזרת סכין. הרעיון המקורי שלו היה לחטוף לשוטר את האקדח, ובעזרתו לארגן שוד כדי לגייס כסף לפעילות פוליטית. מחמלבף נכשל בניסיון. הוא דקר את השוטר ארבע פעמים אבל השוטר ירה בו בבטן. אנשים ברחוב מצאו את מחמלבף שוכב על המדרכה והסגירו אותו למשטרה. הוא נלקח לבית החולים ומייד לאחר מכן בילה ארבע שנים תמימות בבית הכלא (למזלו של מחמלבף, לא ניתן היה להוציא להורג באיראן את מי שעדיין לא מלאו לו 18 שנה). בבית הכלא מחמלבף עבר עינויים קשים מאוד, ועד היום הוא מספר שהוא לא יכול ללכת, לשבת או לישון כהלכה (!). זו היתה גם תקופה בה החל לקרוא פילוסופיה, פסיכולוגיה, היסטוריה וכתבים על האיסלם.אני חושב שיהיה זה נכון לטעון שבאופן חלקי האסתטיקה המינימליסטית של מחמלבף מאוד הושפעה מתקופתו הטראומטית בכלא, תקופה שללא ספק עיצבה את שארית חייו ואת הקריירה הקולנועית שלו. מחמלבף שוחרר מהכלא במסגרת המהפכה שהונהגה על ידי הייטולה חומייני ב -1979, והקדיש את כל מאמציו לאחר מכן בתמיכה בלתי מתפשרת במהפיכה. כשפרצה המלחמה בין עירק לאיראן ב-1980, מלחמה ברוטלית שנמשכה כשמונה שנים, מחמלבף שינה לחלוטין את העשייה הקולנועית שלו והפך לאופוזיציונר בלתי מתפשר.

פה צריך לקפוץ כ-15 שנה קדימה, כי זו התקופה שנדרשה עבור מחמלבף כדי לחזור לארועים הטראומטיים אותם חווה בהיותו בן 17 ולביים עליהם סרט. בסתיו של 1995 מחמלבף מתחיל לכתוב את "רגע של תמימות" ומבסס אותו על ארועים אמיתיים (בהערת אגב כדאי לציין ש-1995 היא גם השנה בה ארה"ב מתחילה לחץ והסגר מאסיבי על איראן, ומנסה לבודד אותה מבחינה תרבותית ופוליטית בגין החזקת נשק להשמדה המונית ועידוד טרור בינלאומי. כלומר, כשהסרט ייצא ב-1996 תהיה לו הרבה עבודה לעשות מבחינת תיקון התדמית הרעה של איראן בעיני העולם).

״רגע של תמימות״ הוא סרט במהלכו מייצר מחמלבף הכלאה ייחודית בין בדיון למציאות, דרכה הוא מנסה לשחרר שדים מן העבר שלו ולחזור לרגע טראומטי מתקופת נעוריו, הרגע בו כחבר בתנועת המיליציה כנגד השאה האיראני הוא דקר שוטר. ההכלאה הזו מתחילה למעשה בסרט אחר. ב-1995, כחלק מאודישנים שמחמלבף עושה עבור סרט תיעודי שלו בשם "סלאם סינמה", הוא פוגש את אותו השוטר שהוא דקר בעבר (!), ומבקש ממנו לעשות יחדיו סרט על הארועים הללו. מחמלבף מוצא שחקן צעיר שישחק את השוטר בצעירותו, ויחד הם עושים דרמטיזציה, העמדה מחדש של כל הסיפור הטראומטי הזה. אבל מחמלבף מסבך את העניינים — הוא לא רק מצלם את הארוע מנקודת מבטו שלו, אלא מבקש מהשוטר שגם הוא יצלם את הארוע מנקודת מבטו שלו, ושיככב בסרט בעצמו. כלומר, ב״רגע של תמימות״ אנו רואים את השוטר המבוגר "מביים" את הנער הצעיר ומורה לו איך להתנהג, כמו גם מחמלבף.

מסובך? בקושי התחלנו. הסרט אותו עושה מחמלבף מנסה להתבונן אחורנית לרגע הטראומטי האישי שלו, והוא סרט מאוד מורכב מבחינה רפלקסיבית: מצד אחד זה סרט העוסק ביצירת סרט על חייו של הבמאי, מעין מייקינג אוף של סרט יומן, ומצד שני זה גם סרט שעוסק בקולנוע ובכוח שלו לשנות מציאות. ככל שמחמלבף הולך אחורה בזמן, גם הוא וגם השוטר מגלים דברים שלא ידעו קודם, ומתחילים להרגיש סוג של חרטה לגבי האופן בו התרחשו הארועים בעבר. לדוגמא, בזמן שהשוטר המבוגר צופה בשחזור שעושה מחמלבף, הוא מבין שהנערה בה היה מאוהב במשך 20 שנה שיתפה למעשה פעולה עם מחמלבף והיתה אחראית לכך שהוא נדקר. הרגע הזה הופך להיות לרגע טראומטי אמיתי שגורם לשוטר להישבר ולרצות לעזוב את הסרט. הרגע הזה, בו ההליכה אחורה בזמן במהלך הצילומים חושפת טראומה אמיתית של מציאות, הוא רגע קלאסי של הקולנוע האיראני החדש: בדיון ומציאות נפגשים ברגע שעושים קולנוע. האם זהו הרגע ממנו אין חזרה, הרגע המכונן בו החיים מתחילים והמשחק נגמר? הרגע בו הבדיון מסתיים והמציאות מתחילה?

h2n-moment-of-innocence-alley

״רגע של תמימות״: מצד אחד מייקינג אוף של סרט יומן, ומצד שני סרט שעוסק בקולנוע ובכוח שלו לשנות מציאות.

״רגע של תמימות״ הוא אולי אחד מהסרטים האוטוביוגרפיים המורכבים והטובים ביותר בתולדות הקולנוע. יש בו תהליך מרתק של ״סיפור מחדש״ של המציאות. כלומר, כשמחמלבף מספר משהו אחד, הוא למעשה מספר סימולטנית משהו אחר. מצד אחד, יש כאן נראטיב אישי על אקטיביזם פוליטי. מחמלבף מבקש לשחזר את מה שהיה: הוא תקף שוטר, כמעט נהרג בעצמו, נלקח לכלא, ועבר מסכת עינויים קשה, הכל כדי "לשנות את העולם", ולהחליף באלימות את משטרו של השאה. בכלא הוא הפך להיות יותר מודע מבחינה פוליטית, מיליטנטי, ונחוש לעשות קולנוע אחר. אבל ל"רגע של תמימות" יש גם צד אחר – הצד של ה"What if": אותו שוטר אירני, שלפני שנים רבות כמעט נהרג בדקירות ממהפכן אירני, מגלה יום אחד, 15 שנים לאחר המקרה, שזה שניסה להרוג אותו בשנות השבעים הוא לא אחר מאשר הקולנוען הגדול והמוערך מוחסן מחמלבף!

הוא מבקר אותו על הסט, ומבקש ממנו שייתן לו לשחק באחד מהסרטים שלו, אבל מחמלבף אומר לו לא, ומציע לו משהו אחר בסגנון "במקום לשחק בשבילי, בוא נלך למצוא את הנעורים שלנו, שלי ושלך". השוטר הצעיר מסכים ויחד הם מוצאים את השחקנים הצעירים שישחקו את עצמם. מחמלבף מביים את הגרסא שלו לימים ההם, והשוטר מביים את הגרסה שלו. הבעיה מתחילה כשהשחקנים הצעירים מסרבים לעשות מה שמבקשים מהם… אולי הם עושים זאת כי הם שחקנים צעירים חסרי כשרון ובגרות, ואולי יש בסירובם העיקש ניסיון להימנע מלחזור על הטעויות הטפשיות של המבוגרים. אולי אם יסרבו לשחק את מה שמבקשים מהם הם יוכלו לשנות את העבר?

כשמתסכלים על הסרט באופן הזה, יש בו מעין ערבוב מרתק בין שחזור של המציאות העגומה והטראגית לבין יצירת סוג של make believe, פנטזיה בדיונית של "מה יכול היה להתרחש אילולא". אם תרצו, ב״רגע של תמימות״ מחמלבף מבקש לא רק לשחזר את ארועי העבר ולהתמודד עימם, אלא לבחון מציאות אלטרנטיבית שיש בה משמעות רחבה יותר מסיפורו האישי בעבור האומה האיראנית כולה. מה היה קורה לו מחמלבף לא היה דוקר את השוטר? האם ניתן, לפחות בעולם הבדיוני של הקולנוע, לכוון מחדש את ההיסטוריה של אומה שלמה? במילים אחרות, הצפייה ב״רגע של תמימות״ חולשת הרבה מעבר למה שנראה על המסך באופן מפורש ומייצרת סוג של פרדוקס פנטסטי אשר מעורר מחשבות ורעיונות באופן שונה אצל כל צופה וצופה. אולי יותר מהכל, מחמלבף בוחן בסרטו את האפשרות לקבל סליחה ומחילה בגין התנהגות עליה הוא מצטער. מחמלבף "ההיסטורי" מחנך את השחקן הצעיר שמגלם אותו להרוג, בעוד שמחמלבף ה״לא היסטורי" מבקש מהקורבן שלו לסלוח. האם במקום אקדח וסכין אפשר להציע לחם ופרחים? (הסרט, אגב, נקרא במקור "לחם וכד פרחים״).

AMomentOfInnocence_001

מחמלבף המבוגר ומחמלבף הצעיר ב״רגע של תמימות״: פנטזיה בדיונית על מה היה קורה אילו דברים היו מתרחשים אחרת.

וכאן, אני מבקש, יותר נכון מתחנן, שתישארו עד הסוף ותשימו לב לפריז-פריים שחותם את הסרט. הוא יישאר איתכם עוד הרבה זמן. אפשר לדבר המון על משמעות התמונה הקפואה בסיומם של סרטים קלאסיים, ולחשוב על דוגמאות כמו מבטו הזועק לעזרה של אנטואן דונל בסיום ״400 המלקות״ או הבעתו הספק מחויכת ספק טראגית של רוברט דה נירו בסוף הסרט ״היו זמנים באמריקה״, וגם כאן המשמעות היא טעונה עד מאוד. מחמלבף אמר פעם שכל הסרט הזה הוא סוג של גלויה. כלומר, הוא ביים אותו אך ורק כתירוץ להשתמש בדימוי הויזואלי האחרון הזה.

אגב, למרות שהפוסט הזה מתמקד רק ב״רגע של תמימות״, צריך לתת עוד קצת קונטקסט לגבי הפילמוגרפיה של מחמלבף באותה תקופה. ב-1996, השנה בה יוצא לאקרנים ״רגע של תמימות״, מחמלבף עושה גם סרט בשם ״גאבה״, עם סגנון קולנועי שונה לחלוטין: זהו סרט פואטי, עם נראטיב סימבולי, ויש בו משהו מאוד לא ריאליסטי, כמעט חלומי. זהו מעין סרט המסכם מבחינת היוצר שני עשורים של סערה פוליטית. כשנתיים לאחר מכן מחמלבף מוציא את הסרט "השתיקה" (1998), סרט מקסים על ילד שאין לו על מה להתבונן, כי הכל מסביבו מכוער ונוראי, ולכן הוא עיוור. הילד הוא למעשה פרוטג׳ה של מחמלבף בעצמו, שלא נותר לו דבר להתבונן עליו מעבר להתבוננות עצמית אל תוך תוכו. "השתיקה" (באופן מפתיע אולי) הוא סרט מאוד יפה ואסתטי, כי הוא מייצר עולם מתוך נקודת מבטו של ילד, מתוך עולמו הפנימי של מחמלבף. "גאבה", "רגע של תמימות" ו״השתיקה״ מהווים יחד סוג של טרילוגיה, וחבל שבפסטיבל חיפה לא מקרינים אותם כמקשה אחת. יש הטוענים ששלושת הסרטים הללו, אשר יצאו בין השנים 1996-1998, הם סרטיו הטובים ביותר של מחמלבף, ושהוא לעולם לא הגיע לשלמות הקולנועית אליה הגיע בטרילוגיה הזו. בכל אופן, הרגע הזה הוא גם רגע קולנועי חשוב, כי בו מתחיל הקולנוע האיראני לפרוח ולהפוך להיות לאחד מקולנועי הלאום החשובים בעולם.

צפו בוידאו אסיי מרתק על הסרט ״רגע של תמימות״ (עדיף לצפות רק לאחר צפייה בסרט כולו).

״רגע של תמימות״ יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע בחיפה ביום ג׳ 29.9.2015 בשעה 10:00 באולם רפפורט.

 

מה מצפה לנו במסגרת התיעודית של פסטיבל חיפה

פסטיבל הקולנוע בחיפה פרסם אתמול את רשימת הסרטים הישראליים שישתתפו בו, כאשר 14 סרטים תיעודיים נמצאים כרגע ברשימה (לעומת 12 בשנה שעברה). בהתחשב בכך שבאופן כללי כמות הסרטים התעודיים נמצאת במגמת עלייה מדי שנה בכל פסטיבל בעולם (בפסטיבל טורונטו, לדוגמא, כמות הסרטים התיעודיים עלתה בכ-30% השנה), זוהי כמות מרשימה בהחלט. לא הרבה ידוע לי כעת על הסרטים עצמם מעבר לתקצירים ולפרטים הטכניים שפורסמו בהודעה לעיתונות, אבל בכל זאת, מהיכרות עם כמה מהיוצרים וסרטיהם הקודמים, הבאזז שנדבק להקרנות מוקדמות בפסטיבלים אחרים, וסתם סקרנות אישית לגבי הפרויקטים, גיבשתי כמה מחשבות קצרות וראשוניות לגבי כל אחד מהם. המשך →

פסטיבל ירושלים – ״פרינסס שואו״: סיפור סינדרלה ביוטיוב

״פרינסס שואו״ ("Thru You Princess"), סרטו החדש של עידו הר (״מלון 9 כוכבים״ או ״ימי גיוס״), זכה הערב, ובצדק רב, בציון לשבח בקטגוריית פרס ון ליר לסרט תיעודי בפסטיבל ירושלים. זהו סיפור מרגש וכמעט לא ייאמן על תשוקה למוזיקה, על התמדה אינסופית ועל כשרון שמסרב להיכנע למציאות מדכאת. חלקו האחד של הסרט הוא תיעוד אינטימי ומתמשך של מטפלת סיעודית בשם סמנתה המתגוררת בשכונת עוני בניו אורלינס. סמנתה מתעדת עצמה באופן יומיומי בסרטוני סלפי קצרצרים אותם היא מעלה ליוטיוב, ובהם היא מבקשת לספר לקהל מעריצים מוגבל (אבל אדוק) לא רק על תלאות היומיום שלה ועל טראומות העבר שמציפות את חייה, אלא גם על ניסיונותיה הכושלים לפרוץ קדימה עם מוזיקה. סמנתה, המכנה עצמה בסרטונים ״פרינסס״, היא זמרת מוכשרת, מוחצנת, אבל גם פגיעה מאוד. היא מופיעה מדי פעם בפאבים מקומיים מול צופים בודדים ומנסה לקבל הכרה יותר רחבה ומפרגנת למוזיקה אותה היא יוצרת. הדלת, לרוע המזל, נטרקת בפניה בכל פעם מחדש. עידו הר מפליא ביכולתו לצייר את דיוקנה של סמנתה ברגישות רבה וללא הנחות, ולמקם אותה בתוך מציאות ה״אמריקנה״ האכזרית והמדכאת ביחסה כלפי מעוטי היכולת.

חלקו האחר של הסרט, אשר נשזר בחוכמה עם סיפורה של סמנתה, מתמקד מנגד בסיפור הצלחה מקומי. המוזיקאי המוכשר אופיר יקותיאל (קותימן) עוסק זה מספר שנים ביצירת מוזיקת mash up, אשר רכיבי היסוד שלה הם קטעי יוטיוב קצרצרים של מוזיקאים חובבים. אף אחד מהמוזיקאים הללו (נגן חצוצרה, פסנתרנית, מתופף וכו׳) אינו יודע כי הוא משמש כחומר גלם ביצירתו המוזיקלית של קותימן, אך כשהתוצאה הנפלאה נגלית בפניו כסרטון מוזיקלי, זכויות יוצרים זה בערך הדבר האחרון שמעניין אותו. אבל אל תטעו – קותימן הוא כבר מזמן סיפור הצלחה בקנה מידה בינלאומי. פרויקט ה-"ThruYOU" שלו זכה ללמעלה ממיליון צפיות תוך פחות משבוע ונבחר כ״אחת מ-50 ההמצאות של השנה״ על ידי טיים מגזין. מכיוון שקותימן מחפש כל הזמן סרטוני יוטיוב חדשים כדי ליצור מוזיקה, אלו של סמנתה שובים את ליבו בישירותם וביופיים. מסלולי חייהם של השניים, כך אנו מבינים, עומדים להצטלב.

64182_1

קותימן: סיפור הצלחה בינלאומי השזור עם ניסיונה הכושל והמתמשך של סמנתה לפרוץ קדימה.

כשעידו הר, שגם כתב את התסריט, ערך וצילם את הסרט, מגיע לתעד את פרינסס בניו אורלינס, הוא לא מספר לה דבר על היותה אחת המוזיקאיות הנבחרות בפרויקט החדש של קותימן ״Thru You Too״. כל מה שפרינסס יודעת הוא שבמאי תיעודי ישראלי הגיע להתלוות אליה בהתנהלותה היומיומית מכיוון שהוא מביים סרט על יוטיוברים. הגרסא הזו, אותה מספר הר לפרינסס, אינה שקרית כמובן, אך היא רק חלקית. בדיסקרטיות מוחלטת, שנשמרת בעזרת מערך הפקתי שלם, הר מצליח להסתיר מפרינסס את העובדה שהיא עומדת ״לפרוץ״ בקרוב החוצה אל עבר התודעה הציבורית. לא, זו לא תהיה חשיפה טלוויזיונית בפריים טיים בסגנון ״דה וויס״, והמלאך המושיע לא יהיה סיימון קאוול. בהתאם לרוח וסימן הזמן, המיקסים המוזיקליים לשירים שלה שיעלו לאתר יקבלו תוך שעות ספורות מאות אלפי לייקים, ואת מקומו של קאוול יתפוס קיבוצניק אחד, פשוט וצנוע, שיגרום לכל לקרות מתוך סלון ביתו. ככה זה קורה היום, וזוהי משמעותה של הצלחה בעידן הוירטואלי של ימינו, אבל זה אמיתי, וזה אדיר.

מבלי לפרט יותר מדי על הרגע הנפלא והמרגש שמצליח הר ללכוד במצלמתו כשסמנתה מתוודעת לקיומו של קותימן, אומר רק שצוות התיעוד בסרט הזה מבין כל כך טוב את הפוטנציאל של המטען התיעודי הנדיר הזה. החשיבה הקולנועית המתלווה לאופן בו מיוצג הרגע הזה היא פשוט מופת של עשייה תיעודית. מזמן לא ראיתי סרט שמצליח להבין טוב כל כך כיצד ניתן לתעד את התרבות הדיגיטלית מרובת המסכים בימינו (מזמן, זאת אומרת מאז ״קאטפיש״), ושמשכיל לנצל את הפוטנציאל הקולנועי הטמון באופן בו טכנולוגיות חדשות מאפשרות חיבור בין אנשים בעידן הדיגיטלי.

לכל אורך הצפייה ב״פרינסס שואו״ חשבתי על סרט תיעודי אחר, ״מחפשים את שוגרמן״, שזכה באוסקר בשנת 2013 והיה לאחת ההפתעות הגדולות של הקולנוע התיעודי בשנים האחרונות. ההשוואה עלתה במוחי לא רק כי שני הסרטים עוסקים בכוחה של מוזיקה לאחד בין אנשים ולפרוץ גבולות ומחסומים, ולא רק בגלל שבשניהם הניסיון של המוזיקאים בהם לכבוש את ליבו של הקהל מלווה בתסכול ארוך שנים, אלא כי כל אחד מהסרטים הללו הוא שיעור ענק בכתיבת תסריט לסרט תיעודי. אם באחד (״שוגרמן״) הצופים יודעים פחות ממה שיודעת הדמות התיעודית, הרי שבשני (״פרינסס״) המצב הוא הפוך, והצופה מבין ומכיר כיצד יתפתחו הארועים הרבה לפני שיודעת זו הדמות שעל המסך. פער הידע הזה, עליו ביסס אלפרד היצ׳קוק את המבנה לרוב המותחנים שלו, יכול לשמש בקולנוע התיעודי כאלמנט ראשי ליצירת דרמה גדולה ולהזדהות עמוקה עם הדמויות. וכמה שזה עובד טוב ב״פרינסס שואו״. כל מי שנכח בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל ירושלים הרגיש שמדובר היה בערב נדיר ומיוחד. מעבר לכך שבשורה שמולי, לדוגמא, ישבו סמנתה מצד ימין וקותימן מצד שמאל, ולאורך השירים זזו בקצב מתואם עם המוזיקה שברקע כאילו מדובר היה בהקרנת סרט אינטראקטיבי, הרי שרגעי השיא של הסרט היו מלווים במחיאות כפיים סוערות מצד קהל שנראה משולהב ומרוגש יותר משאי פעם ראיתי בסרט תיעודי. ״פרינסס שואו״ הוא יצירה תיעודית חכמה ומורכבת שאכתוב עליה עוד ואחשוב עליה לעומק יותר לכשתצא לאקרנים בחודש אוקטובר הקרוב. בשלב זה אסתפק במילים אלו, ואשאיר אתכם עם השיר הזה, שלהערכתי כל מי שצפה בסרט זמזם אותו לעצמו במהלך הלילה עם חיוך.

״פרינסס שואו״

בימוי, עריכה, תסריט וצילום: עידו הר.

הפקה: לירן עצמור

הפקה בפועל ותחקיר: שלי בן שחר.

מוזיקה: קותימן, פרינסס שואו.

עיצוב פס קול: רותם דרור.

חמשת הסרטים התיעודיים שלא כדאי לפספס בפסטיבל ירושלים

באמת שלא חסר מה לראות בפסטיבל הקולנוע בירושלים שייפתח היום בערב (9 ביולי) ויימשך עד ליום ראשון הבא (ה-19 ביולי). התוכניה שבו, כפי שרבים וטובים כבר ציינו לפניי, היא מהמשובחות בתולדותיו. תכלס, אני ממש לא אאשים אתכם אם תעדיפו לראות סרטים על הסולן של הביץ׳ בויז, ערפדים באיראן או אמנויות לחימה בסין לפני שתרצו לקבל חבטה של מציאות לפנים מקולנוע דוקומנטרי. יחד עם זאת, ההיצע התיעודי השנה גם הוא נפלא, וכולל כמה מהיצירות המדוברות והמעניינות של השנתיים האחרונות. הסרטים התיעודיים הבינלאומיים מתחבאים להם במספר קטגוריות. חלק מהם נמצאים תחת קטגוריה שנקראת ״דוקו בירושלים״, אחרים השתרבבו לקטגורית ״ברוח החופש״ או ״החוויה היהודית״, ויש גם כמה תחת ״מאסטרים״. יש בפסטיבל גם כמה מסגרות ייעודיות לקולנוע תיעודי שאני ממליץ מאוד לבדוק. המחווה הנפלאה שעושה הפסטיבל לבמאי הקולנוע הישיר אלברט מייזלס היא פנינה אמיתית (ומיד ארחיב עליה), ובמסגרת ״סינמאניה״ ניתן לצפות בכמה סרטים מרתקים על קולנוע ויוצרי קולנוע (אני ממליץ במיוחד על הסרט שעוסק בסידני לומט, ועל ״מקליגרי להיטלר״, עליו כתבתי בהרחבה כאן). במסגרת תחרות הסרט התיעודי הישראלי נמצאים כמה סרטים מעניינים במיוחד, אבל לא קיבלתי לאף אחד מהם סקרינרים, כך שלא צפיתי בהם עדיין. אני מקווה להמשיך ולעדכן בימי הפסטיבל עצמם. בכל אופן, בחרתי עבורכם חמישה סרטים תיעודיים שממש לא כדאי להחמיץ בפסטיבל. כל אחד מהם לא רק מרתק בזכות נושאו החשוב, אלא גם מספק חווייה אסתטית ייחודית שכדאי ואף רצוי לצפות בה על המסך הגדול.

״אייריס״ ("Iris")

הפסטיבל מקדיש השנה מיני רטרוספקטיבה מרשימה וראויה לפועלו של הבמאי האדיר אלברט מייזלס, שהלך לעולמו לפני כארבעה חודשים, והיה אחת מהדמויות המרכזיות והחשובות בהתפתחותו של הקולנוע התיעודי בעולם. זוהי הזדמנות מצוינת לצפות על מסך גדול ב״תנו לי מחסה״, הסרט אותו ביים עם אחיו דייויד על ההופעה הטראגית של להקת האבנים המתגלגלות באטאמאונט, או ב״גנים אפורים״, הדיוקן המקסים שעשו יחד לאדית בובייה וביתה, שתי נשות חברה שהתגוררו באחוזה ישנה בהאמפטונס וסירבו להתנתק מהעבר. הפסטיבל גם מקרין יצירות נשכחות של מייזלס כמו ״מורשת הכותנה״, בה הוא מתעד אם לשמונה ילדים המתגוררת בדלתה של המיסיסיפי, או ״מסע לירושלים״, סרט נדיר, שהקרנתו היא בגדר ארוע, במהלכו מתלווים אלברט ודייויד לליאונרד ברנשטיין במהלך ביקורו בארץ בתום מלחמת ששת הימים. סרט שכדאי מאוד לא לפספס הוא ״אייריס״, סרטו האחרון של מייזלס אותו ביים כ-45 שנים (!) לאחר ״תנו לי מחסה״, ובו הוא מייצר דיוקן מקסים ושובה לב של אייריס אפפל, אשת אופנה בת 93. אך בל תטעו — זה בפירוש לא עוד סרט בנאלי על איקונת אופנה וחיי המסלול המשמימים כמו ״גליון ספטמבר״ (שעסק בעורכת של מגזין ווג), אלא משהו אחר לגמרי. ״אייריס״ הוא סרט שאינו תחום בזמן מסוים, או ממוקד בפרויקט ספציפי עליו עבדה אפפל, אלא תיעוד מלא חיבה המטייל בחופשיות בתוך נבכי חייה הארוכים, וקופץ בזמנים ללא מחויבות לאיזושהי קשת נראטיבית. זהו גם אחד הפרויקטים היותר הומניים של מייזלס (למעשה, כולם כאלה).

המצלמה של מייזלס נמצאת, כרגיל אצלו, במקום הנכון ובזמן הנכון, במשך כל הסרט. היא נמצאת שם כדי לתעד רגעים אינטימיים ומקסימים בין אפפל לבעלה קארל (בן המאה!), או כדי לצלם אותה מלבישה מספר בובות ראווה לתצוגה בשדרה החמישית. יחד עם זאת, ״אייריס״ הוא השלב האחרון בהתפתחות הסגנון המתבונן של מייזלס, ובו הוא מסיים את התרחקותו ההדרגתית מהטהרנות של הקולנוע הישיר, ממנה התחמק לאורך כל הקריירה הקולנועית שלו. יש בסרט רגעים אותם לא נוכל למצוא כמעט באף סרט אחר של מייזלס, כמו קטעי אנימציה או ראיונות בסגנון ראשים מדברים. אני כלל לא בטוח שזה עובד, במיוחד לאור העובדה שאלו אסטרטגיות מהן נמנע מייזלס במשך שנים, אבל לכל הפחות זה מעיד על האבולוציה המשמעותית שהקולנוע שלו עבר עם השנים. הצפייה בסרט הזה, כמו בשאר הסרטים במיני-רטרוספקטיבה, ממחישה היטב מדוע יש לבחון את המורשת של אלברט מייזלס מעבר לשלושת הסרטים שבדרך כלל מתייחסים אליהם (״תנו לי מחסה״, ״גנים אפורים״ ו״איש מכירות״) ומדוע הדמויות אותן הוא מתעד נראות כה נינוחות ומשוחררות תמיד. האהבה שמגיעה אליהן מהאיש שמחזיק את המצלמה היא אהבה של חבר, ולא רק מתעד.

150430_EYE_IrisApfel2.jpg.CROP.original-original

"אייריס״: אחד מהפרויקטים היותר הומניים של אלברט מייזלס.

״אייריס״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, 11/7/2015, בשעה 20:30

יום רביעי, 15/7/2015, בשעה 22:15

יום שישי, 17/7/2015, בשעה 15:45

 

״הגלריה הלאומית״ ("National Gallery")

במאי הקולנוע התיעודי פרדריק ווייזמן, הידוע גם הוא כאחד מחלוצי הקולנוע הישיר באמריקה, והאיש ששכלל את המסורת הזו בשלל דרכים, מתמקד בסרטיו בדרך כלל במוסדות שונים ("institutions״). בין אם מדובר בבית חולים לחולי נפש, בית ספר תיכון או אוניברסיטת ברקלי, ווייזמן מתבונן כדי להבין את האופן בו המוסד מכיל בתוכו את הפרט ואוכף עליו דרכי התנהגות והתנהלות בהתאם לחוקים פרוצדורליים ובירוקרטיים. בסרטו החדש והמדהים, שאורכו כמעט שלוש שעות, הוא מתמקד בבירוקרטיה הסבוכה והמרתקת שעומדת סביב מוסד אמנות אחד, ״הגרליה הלאומית״ בלונדון, ובצורך (האוטופי והרומנטי אולי) לחתור תחתיה כדי להגיע לטיבה האיכותי והאמיתי של יצירת אמנות. עם הרבה מלל, ללא מוזיקה, והמון סבלנות, ווייזמן מצלם בעיקר בין כתלי המוזיאון ומתמקד במה שמתרחש שם. התורים הארוכים בכניסה למוזיאון בזמן התערוכה על ליאונרדו דה וינצ׳י או הקהל הרחב שמסתובב בין יצירות האמנות עם אוזניות הדרכה, הכל מעניין אותו במידה שווה. אבל לעיתים הוא גם יוצא מגבולות המוזיאון, ומשלב שיחות עם אוצרים, אנשים שממסגרים תמונות, אנשי אדמיניסטרציה, כאלו שמדברים ברצינות על רסטורציה, ועוד רבים. בסופו של דבר, ״הגלריה הלאומית״ הוא לא ממש סרט על הגלריה הלאומית, או אפילו על הרשמים שקיבל ווייזמן מביקורו בגלריה הלאומית. זמן קצר יחסית מוקדש ליצירות האמנות או לאוסף כשלעצמו. כמו בסרטו הקודם ״בברקלי״, ווייזמן אוהב להתבונן באנשים אחרים מתבוננים, והסרט הזה משופע ברגעים רפלקסיביים בהם ווייזמן עוסק בחוויית ההתבוננות עצמה. בסצנה אחת אחד מהמדריכים במוזיאון משווה בין צייר לבין במאי, ובסצנה אחרת קבוצה של עיוורים לוקחת שיעור בהערכת אמנות. זהו סרט חכם שעוסק באופנים בהם אנו צופים באמנות, וכיצד אלו גורמים לנו להבין ולהעריך אותה. הצפיה בו דורשת סבלנות, אבל מתגמלת בהנאה רבה.

Brody-National-Gallery-1200

״הגלריה הלאומית״: לא רק סרט על מוזיאון, אלא על חוויית ההתבוננות עצמה.

״הגלריה הלאומית״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום ראשון, 12/7/2015 בשעה 10:15.

יום חמישי, 16/7/2015 בשעה 14:15.

 

״על גברים ומלחמה״ (״Of Men and War״)

סרטו של הבמאי הצרפתי לורן בקו-רנאר עוסק בגברים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית שנים רבות לאחר שירותם במלחמות עירק ואפגניסטן. זה נשמע כבד, אולי אפילו קצת שחוק, אבל ״על גברים ומלחמה״ הוא סרט תיעודי מרגש ומרתק שמצליח להימנע מכל המלכודות הצפויות של סרטי ״יורים ובוכים״, ז׳אנר שנטחן לעייפה במחוזותינו המקומיים. בקו-רנאר בילה עם החיילים כמעט שנה במרכז טיפולים חדיש בקליפורניה, בו הם עברו תראפיה קבוצתית אשר מטרתה להעניק משמעות חדשה לחוויות הטראומטיות שרודפות אותם. לאחר מכן עקב אחרי תהליך קליטתם מחדש אצל משפחותיהם במשך ארבע השנים שלאחר מכן. בסגנון תיעודי אינטימי מסוג זבוב-על-הקיר, בקו-רנאר מתבונן בסשנים חושפניים בהם המצלמה נמצאת במרחק אפסי מכל אחד מהגברים. הסיפורים שלהם מטלטלים ומזעזים. אחרי שנה אחת בלבד של שירות בחזית, חייהם השתנו מקצה לקצה. אחד החיילים לשעבר מספר שהוא לא יכול לישון בלילה, כי הוא לא מפסיק לראות מולו את האיש בו ירה במהלך המלחמה. גבר אחר מתוודה שכשהוא תקוע בפקק בדרכים הוא מדמיין כיצד הוא שולף את הרובה שלו ויורה במכוניות לכל עבר, ממש כפי שעשה בזמן המלחמה בעירק. חלק מהגברים לא יכולים לראות את ילדיהם, כי בנות הזוג שלהם הוציאו כנגדם צוי ריחוק בגין התנהגות אלימה, וחלק מהם פשוט לא מצליחים לצלוח באופן סביר את משימות היומיום: לשחק עם ילדיהם, לעשות עימם שיעורי בית, או פשוט לנהל מערכת יחסים תקינה עם בת הזוג. הגברים, שעוטים על עצמם משקפי שמש שחורים במהלך הטיפולים, מצטיירים בתחילה כנרקיסיסטיים, א-סוציאליים, ואולי אפילו מצ׳ואיסטיים מרגיזים, אבל ככל שהסרט מתקדם ואנו מכירים אותם טוב יותר, אנו מבינים שמדובר בנכות רגשית, עוינות וכעסים עליהם אין להם ממש שליטה. ״על גברים ומלחמה״, שזיכה את יוצרו בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי באמסטרדם (IDFA), הוא מסמך תיעודי נוקב ומרשים על גבריות במשבר ועל שברי המלחמה שנאספים גם שנים לאחר סיומה.

of_men_and_war

״על גברים ומלחמה״: סרט תיעודי מרגש ומרתק שמצליח להימנע מכל המלכודות הצפויות של סרטי ״יורים ובוכים״

״על גברים ומלחמה״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, 11/7/2015 בשעה 21:00

יום שבת, 18/7/2015 בשעה 10:30

 

״כפתור הפנינה״ ("The Pearl Button")

זהו סרט ההמשך של הבמאי הצ׳ילאני פטרישיו גוזמן ל״נוסטלגיה לאור״ (יצירת מופת שנכנסה לאחרונה לפנתאון 50 הסרטים התיעודיים הטובים ביותר על פי מגזין ׳סייט אנד סאונד׳). גוזמן, שידוע בעיקר בזכות סרטו המונומנטלי ״הקרב על צ׳ילה״, זונח שוב את הרטוריקה הפוליטית הנוקבת לטובת מודוס פואטי בסגנון המסה הקולנועית ומייצר רפלקציה בה ניתן דרור מוחלט לזרם החשיבה שלו. אם המטאפורה הבסיסית לחקר ההיסטוריה של צ׳ילה בסרטו הקודם היתה אסטרונומיה (שוטים ארוכים של כוכבים במדבר), הרי שבסרט הזה הוא מנסה לפתח את הקשר שבין מים לבין זכרון מודחק וטראומה לאומית. כיצד נושאים עימם המים את הזכרונות ההיסטוריים המוקדמים של האומה הצ׳יליאנית? ערכי ההפקה בסרט הזה גבוהים למדי, והמימד הויזואלי בו לא פחות ממהמם. דימויים דיגיטליים בהיי-דפינישן מלווים את הקריינות האיטית וחסרת האירוניה של גוזמן, ויוצרים מימד פואטי בעל עומק פוליטי והיסטורי. כך, למשל, צילום כמעט מיקרוסקופי של טיפת מים קפואה הופך למטאפורה ויזואלית לזכרונות היסטוריים שנקברו ועליהם לא דיברו מעולם. או מנגד, דיוקנות ביזריים של תושבים מקומיים ערוכים במונטאז׳ כנגד דימויים עוצרי נשימה של גלקסיות בשמיים. העניין הוא שגוזמן מנסה לתפוס כאן לא מעט, ומשלב דיון היסטורי בשתי תופעות שונות בתולדות הקולוניאליזם בצ׳ילה: האחת היא מחיקת ההיסטוריה המקומית של התושבים המקומיים שגרו במערב פטגוניה, והשניה היא הטבח שהתבצע בצ׳ילה בזמן הדיקטטורה של פינושה בשנות השבעים, כשאלפי אסירים פוליטיים נעלמו, וגופותיהם הושלכו אל הים. שם הסרט, יש לציין, ניתן לו מתוך הסיפור המרכזי בו על ג׳רמי בוטון, ילד צ׳ילאני שנמכר במאה ה-19 לקפטן בריטי בעבור כפתור פנינה אחד (ובאחד המשפטים הטעונים בסרט מסביר לנו גוזמן: ״He traveled from the Stone Age to the Industrial Age, and back״. הקשרים כאן בין צירי ההיסטוריה השונים סבוכים ומורכבים, וכלל לא בטח שהמודוס הפואטי בו נוקט גוזמן מצליח לחבר ביניהם תמיד בהצלחה. יחד עם זאת, ולמרות חוסר השלמות שבו, ״כפתור הפנינה״ הוא הוכחה נוספת לכך שגוזמן הוא אחד מהבמאים התיעודיים המוכשרים והמעניינים שפועלים כיום בעולם.

201511107_5

״כפתור הפנינה״: מסה קולנועית מהפנטת בה ניתן דרור מוחלט לזרם החשיבה של גוזמן.

״כפתור הפנינה״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, 11/7/2015, בשעה 12:30.

יום שלישי, 14/7/2015, בשעה 10:15.

יום שישי, 17/7/2015, בשעה 17:30.

 

״פלישה״ ("Invasion")

סרטו של אבנר בן נאים, הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר בתולדות פנמה, הוא אחת ההפתעות הנעימות והמקוריות בפסטיבל לדעתי. זהו מעין מסמך היסטורי ״אוראלי״ על פלישת כוחות ארה״ב לפנמה בשנת 1989. הפלישה, שהוצגה כפעולה צבאית האמורה לסלק את הדיקטטור העריץ נורייגה מהשלטון, התרחשה רק לפני עשרים וחמש שנים, כך שתושבי המקום זוכרים אותה לפרטי פרטים.

בן נאים לא ממש מתעניין בעובדות היבשות של מה ארע בפלישה, אלא בזכרון האישי של כל אחד מהתושבים, גם אם הוא כולל שקרים או זכרונות מוטעים. מסיבות שונות מעולם לא דיברו על הארוע הזה בפנמה, ולכן המיקרופון העצום שמציב בן נאים בפני כארבעים תושבים שונים גורם להם לדבר על הפלישה בהתלהבות רבה. בין ראיון לראיון בן נאים מחלק הוראות בימוי לתושבי המקום, ומנסה ליצור עימם שחזורים שונים ומקוריים, כמו בקשה לשכב על האדמה כאנשים מתים או לכסות את עצמם בבוץ עד המותניים כדי לשחזר את תנאי השטח בהם היו צריכים לעמוד החיילים האמריקאיים (״אנחנו לא עושים את זה הוליווד-סטייל״, הוא מסביר לניצבים). לעיתים כל זה מזכיר את ההעמדות מחדש השערורייתיות של ג׳ושוע אופנהיימר ב״מעשה ההרג״, אם כי כאן זה מקבל נופך קליל ובעייתי הרבה פחות. בכלל, יש בסרט הזה, באופן מפתיע למדי, הרבה הומור, ובין כל הטראגיות הוא מנסה גם להציג כיצד הארועים של הפלישה היו סוג של פארסה עבור חלק מהתושבים (באופן אירוני, הביזה ברחובות איפשרה לכמה תושבים לערוך ארוחת חג מולד לראשונה בחייהם).

הרבה מהם מפחדים לדבר למצלמה, ומביעים את החשש הזה באופן מפורש. אחרי הכל, הנושא הזה היה טאבו מוחלט בפנמה במשך שנים. בן נאים, שלמד קולנוע בתל אביב וגדל בפנמה סיטי, יכול היה בקלות לנבור בארכיונים ולמצוא קטעי צילום או וידאו בנוגע לפלישה. אבל אז היה יוצא לו סרט אחר לגמרי. בבחירתו להקליט את וידוייהם של למעלה מארבעים תושבים בפנמה הוא ״מרפרף״ במודעות מוחלטת מעל פני השטח ויוצר סרט מיוחד במינו על זכרון מוטעה ומיתולוגיזציה של ההיסטוריה. איש רדיו אחד, למשל, מתוודה ששידר שקרים ברדיו במהלך הפלישה, והמסמכים שמתעדים את המספר המדויק של ההרוגים בה פשוט נעלמו באופן מסתורי. לקראת סוף הסרט מראה לנו בן נאים קטע ראיון קצר עם נורייגה, שיושב בכלא בפנמה, ומזכיר לנו עד כמה הפלישה ותוצאותיה נשכחו מהזכרון הציבורי לחלוטין. אין בגינה יום זכרון מוסדר, לא מלמדים עליה בבית הספר, ודור חדש גדל מבלי לדעת עליה דבר. ״פלישה״, באופן דומה מאוד ל״מעשה ההרג״ מלפני שלוש שנים, מטפל בטראומה מודחקת שמחכה לפרוץ החוצה. הקולנוע התיעודי מקדים את כולם ועושה את הצעד הראשון והחשוב כדי לדבר עליה.

Invasion-panama-featured

״פלישה״: סרט מיוחד ומהנה על זכרון מוטעה ועל המיתולוגיזציה של ההיסטוריה.

״פלישה״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, ה-11.7.2015, בשעה 17:00.

יום שישי, ה-17.7.2015, בשעה 22:00.

 

פסטיבל ירושלים – ״מקליגרי להיטלר״: מה יודע הקולנוע שאנחנו עדיין לא יודעים?

סרטו התיעודי של רודיגר זוכסלנד ״מקליגרי להיטלר" ("From Caligari to Hitler: Cinema in the Age of the Masses"), שיוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים בסוף השבוע הקרוב, סובב סביב שאלה מרכזית אחת שהעסיקה חוקרי קולנוע במשך שנים רבות: מה ״ידע״ הקולנוע הגרמני בשנות העשרים על הטרגדיה שעמדה להתרחש שנים ספורות לאחר פריחתו? האם הדימויים והדמויות שאכלסו את יצירות המופת הרבות בתקופה זו שיקפו הלך רוח לאומי שבמידה רבה הוביל לעלייתו של הרייך השלישי לשלטון? המשך →

הסרטים הכי טובים שראיתי בפסטיבל הקולנוע בקרקוב

לפני שבוע חזרתי מפסטיבל הסרטים בקרקוב, לשם נשלחתי כדי לכהן כ- jury (או שמא עדיף לומר בפולין jewry) במסגרת צוות השיפוט הבינלאומי של ארגון FIPRESCI. שני השופטים האחרים היו שני גברים נוספים, האחד מפולין והשני מגרמניה. כבר מתחיל טוב, לא? פסטיבל הסרטים בקראקוב הוא לא רק הפסטיבל הותיק ביותר בפולין, בהתקיימו מדי שנה מאז שנת 1961, אלא גם אחד מהארועים הותיקים והמרכזיים באירופה המוקדשים לקולנוע תיעודי, סרטי אנימציה וסרטים קצרים. בעשרים השנים האחרונות נוטה הפסטיבל להעדיף באופן מובהק סרטים תיעודיים, גם בקטגוריות האחרות שלו, ובמאים פולניים גדולים כמו קז׳ישטוף קישלובסקי, וויצ׳ק וישנייבסקי ומרסל לוזי׳נסקי החלו את הקריירה הקולנועית שלהם בפסטיבל הזה.

המשך →

"אני אליס״: מפגשים לגיל השלישי

החל מיום רביעי הקרוב יתקיים בסינמטק חולון, זו השנה החמישית ברציפות, פסטיבל ״פרינט סקרין״ (Print Screen) לתרבות דיגיטלית. במהלך הפסטיבל, בו היה לי העונג להשתתף מספר פעמים בעבר, יוקרנו מספר רב של סרטים, ייערכו כנסים וסדנאות, תוצגנה תערוכות ויתקיימו מפגשים עם אמנים פורצי דרך בכל הקשור ליחס שבין טכנולוגיות חדשות לאמנות. הנושא בו מתמקד הפסטיבל השנה הוא רגישות בעולם הדיגיטלי של ימינו. כלומר, כיצד ניתן להשתמש בטכנולוגיות אינטראקטיביות כדי להגדיל את הרגישות החברתית, הסביבתית, החושית והאישית של הצופה?

בהתאם לכך, יוקרן בפסטיבל ביום שבת (30/5) סרט תיעודי קטן ולא יומרני בשם ״אני אליס״ (Alice Cares), מה שהפך לאחת ההפתעות הנעימות במהלך פסטיבל הקולנוע ברוטרדם בחודש ינואר האחרון. המשך →