הנה זה מתחיל שוב. בעוד כמה ימים ספורים אפשר יהיה להגיע למתחם הסינמטק כדי לקבל הזרקה מרוכזת של מציאות לפנים, כלומר על המסך, כלומר לא ממש מציאות, אלא יותר כמו עיבוד יצירתי למציאות. בקיצור, סרטים דוקומנטריים, מהטובים שניראו על המסכים בעולם בשנה האחרונה. עם כל הפייק ניוז, הפליק-פלאק והספינ-אוף, נדמה לי שהקולנוע התיעודי מעולם לא היה הכרחי וחשוב יותר. פסטיבל דוקאביב, שחוגג השנה 20 שנה, יתקיים כרגיל בסינמטק תל אביב ובאתרים שונים ברחבי העיר בין התאריכים 16-27 במאי. מעל 1000 סרטים נבחנו השנה על ידי ועדות הלקטורה הסלקטיביות של דוקאביב, ומתוכם נבחרו 125 סרטים, 12 מהם לתחרות הבינלאומית, 9 לתחרות עומק שדה ו-15 לתחרות הישראלית. בחרתי להמליץ על חמישה סרטים תיעודיים שיוקרנו בפסטיבל, כל אחד נפלא בדרכו שלו. כדאי להיערך בהתאם ולרכוש אליהם כרטיסים מראש, כי אחרי הכל, הכרטיסים לדוקאביב נגמרים מהר.

 

עבדו הנאמן של קובריק (Filmworker)

מאז מותו של סטנלי קובריק בשנת 1999 החלו להיחשף יותר ויותר פרטים על איש הסתרים הזה, על הגאון הפרפקציוניסט שהחזיק במהלך חייו את כל הקלפים שלו צמוד צמוד לחזה ולא גילה לעולם דבר על דרך פעולתו. עבדו הנאמן של קובריק, או בשמו המקורי והיפה "עובד קולנוע" ("filmworker"), מספר על איש שכבר היכרנו, אבל לא ממש מקרוב. ליאון ויטאלי, היום בשנות השישים לחייו, היה יד ימינו של קובריק במשך כשלושים שנה. חובבי הסרט בארי לינדון יזהו את ויטאלי מיד כשחקן הבריטי הבלתי נשכח שהופיע בדמותו של לורד בולינגטון, אויבו המושבע של גיבור הסרט. זהו הבחור הצעיר, בנה של ליידי בולינגטון, אשר לצידו אנו מתייצבים כעוגן להזדהות לאחר שבארי לינדון מחריב את כל מה שטוב בעולמו. מיד לאחר שהסתיימו צילומי הסרט, ניגש ויטאלי אל קובריק וביקש ממנו לעבוד אצלו. קובריק שלח אותו לאגור קצת ניסיון, ובסוף נתן לו משימה: לצאת וללהק את דני טורנס, הילד עם החוש השישי בהניצוץ. מכאן החל שיתוף פעולה ייחודי ומוטרף לחלוטין, במהלכו הפך ויטאלי לעוזר האישי של קובריק 24 שעות ביממה. 7 ימים בשבוע. ויטאלי עשה הכל כולל הכל. הוא תירגם טריילרים לשפות שונות; דאג לבדוק ביסודיות את הדיבוב של כל סרט וסרט לכל שפה אפשרית (קובריק היה ידוע כמי שטרח לשלוח הוראות טכניות מפורטות להקרנת סרטיו בכל מקום בעולם); צילם עבור קובריק אלפי תמונות סטילס של מלונות לפני ההפקה של הניצוץ; עבר על ערימות אינסופיות של גלילי פילם כדי לחפש ולו פריים אחד בלבד; וטרח לבצע בדייקנות עוד מאות משימות סיזיפיות שהיו גורמות לכל אדם אחר לנוס בבהלה. קובריק היה אמן אמיתי וגאון אובססיבי, ואת זה אנו כבר יודעים. אבל כאן הוא מצטייר גם כאדם הנוטה להתפרצויות זעם, דיקטטור משוגע שדרש מעוזרו כל דבר אפשרי, כולל טיפול מסור בחתול שלו. הוא נתן אמון מלא בויטאלי והאציל לו סמכויות באופן מפתיע למדי, זאת בהתחשב בכך שהיה "קונטרול פריק" לא קטן.

טוני זיירה, שכתב, ביים וערך את הסרט, מעניק לנו הצצה של ממש לעולם ייחודי ונפלא שכולו קובריק, ומענג אותנו באנקדוטות קולנועיות וברכילויות מרתקות (כמו התקפי הזעם של קובריק על שיירי ה-flare שנשארו בטעות על המסך, או ראיונות מעניינים עם מתיו מודין על ההפקה של פול מטאל ג'אקט). ויטאלי, כך אנו למדים, היה אחד משחקני המפתח ביצירתו האחרונה של קובריק, עיניים עצומות לרווחה. ויטאלי לא רק שיחק מספר דמויות שונות בסצנת נשף המסכות, אלא גם היה האישיות החשובה ביותר בעבודת השחזור המדויקת של הסרט לאחר מותו של קובריק. בזכותו הגרסה הסופית של הסרט נראית כפי שהיא נראית, בהתאם לחזון הארטיסטי המקורי של קובריק. ויטאלי הוא דמות כובשת בנוכחותה על המסך, מלאה בכריזמה ומרגשת עד דמעות. זוהי ללא ספק שוליית הקוסם הכי מוכשרת שניתן לדמיין, אבל המניע לפעולותיה נשאר תמוה. כיצד ניתן להבין מדוע אדם יקדיש את חייו באופן טוטאלי כל כך עבור בוס כל כך גרוע? זוהי כמעט עבודה דתית באופיה, עם דבקות עיקשת וחסרת כל הגיון ביחס לתגמול שהיא מעניקה. עבדו הנאמן של קובריק הוא סיפור על אובססיה אמיתית ועל התמכרות לעבודה שמכלה את חייו של אדם ומעניקה להם משמעות בו זמנית. ויטאלי מודה בפני המצלמה שלא היה משנה דבר בחייו, ושהעבודה אצל קובריק הייתה הדבר הטוב שאי פעם קרה לו, אבל התמונה שהסרט חושף בהדרגה גורמת לנו לתהות האם לא מדובר בהדחקה של חוויה עם מאפייני טראומה.  

עבדו הנאמן של קובריק יוקרן במסגרת תוכנית האמנות במועדים הבאים:

יום שבת 19.05 20:30  סינמטק 4

יום שני 21.05 22:00  סינמטק 1

יום רביעי 23.05 12:15  סינמטק 1

 

ממלא מקום (Standby Painter)

לפני שנה הוקרן בפסטיבל דוקאביב סרטו הקודם של האמן אמיר יציב פלנטה אחרת, מסה קולנועית מעוררת מחשבה על ייצוג וירטואלי של מרחבי זכרון וטראומה. השנה יציב מציג בפסטיבל את סרטו החדש, והאכסניה שלו, ממש באופן לא מפתיע, היא שוב קטגוריית "עומק שדה" הנפלאה. מדובר גם הפעם בסרט ייחודי, חכם ומורכב, העוסק במקרה אמיתי שארע לפני 18 שנה במוזיאון הלאומי בפוזנאן שבפולין. אדם פשוט בשם רוברט זוולינסקי ביקש וקיבל מהמוזיאון אישור מיוחד לשהות במשך שעות ארוכות מול ציור של קלוד מונה, וזאת כדי לעשות לעצמו איור פרטי משלו. הבקשה התמימה הזו הפכה לאירוע פלילי של החלפה וגנבה, ואת הסיפור המוזר הזה מגולל יציב בסרטו. הוא מדלג הלוך ושוב בין צילומי ארכיון של השחזור המשטרתי לבין ראיונות אינטימיים עם זוולינסקי. מצד אחד אנו מתוודעים לפרטים המדויקים והיבשים של המקרה: היכן עמד האיש? על מה הסתכל בכל רגע נתון? כמה זמן היה מבלה שם ביום? מצד שני, קטעי הארכיון ממסוגרים בפריים מוקטן ומצהירים על מוגבלותם לספק הסבר משמעותי למקרה התמוה הזה. יציב מתקרב אל זוולינסקי ומעניק לו מרחב לווידוי מרגש שמציף את הצופה בשאלות יותר מאשר מספק לו תשובות ברורות. מהי הסיבה האמיתית למעשה הגנבה אם לא תמורה כספית? האם זו הייתה פעולת הצלה אמנותית? אקט מחווה של אדם שהתאהב בציור? ממלא מקום הוא במובנים רבים הגרסה העכשווית והפולנית לסרטו המונומנטלי של עבאס קיארוסטמי קלוז אפ, שניסה אף הוא לבחון את הראציונל האמיתי מאחורי פעולה פלילית עם פן פסיכולוגי עמוק (במקרה של קיארוסטמי, היה זה אדם שהתחזה במשך זמן ממושך לבמאי האיראני מוחסן מחמלבף). יציב משלב כאן באופן אלגנטי ציורי אילוסטרציה של גאי סלאבינק, שאף שיתף פעולה עימו ביצירת הסרט, ומשתמש בפסקול עדין המורכב ברובו מקטעי פסנתר של פרדריק שופן. התוצאה היא סרט מעורר מחשבה על שכפול והעתקה, על היחס בין אמנות למציאות, ועל ההבדלים בין העתק למקור, שמעניק כבוד רב לדמות הראשית שנמצאת במרכזו.

ממלא מקום יוקרן במסגרת התוכנית ״עומק שדה״ במועדים הבאים:

יום שישי 18.05 12:30 סינמטק 4

יום שישי 25.05 18:30 סינמטק 2

 

שולה המוקשים (The Deminer)

זוכה הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל IDFA, שולה המוקשים, הוא חוויה קולנועית מורטת עצבים. סרטם של הוגיר הירורי ושינוואר קמל מתמקד בדמותו הבלתי נתפסת של קולונל פאח׳יר, אבא כורדי לשמונה שגם משרת במסירות בצבא העיראקי. פאח׳יר הוא שולה מוקשים אמיץ אשר מבקש לנקות את מוסול מהמוקשים אותם הטמינו בשטח אנשי דאע״ש. הוא נמצא בסכנת חיים מתמדת, כמו גם צוות הצילום שמתלווה אליו ומתעד את המתרחש ממרחק מינימלי, אבל נחוש בדעתו להפוך את מוסול למקום בטוח לאחר מלחמת עיראק ונפילת שלטונו של סדאם חוסיין. פאח׳יר עובד ללא ציוד הגנה כלל, מסתובב עם קאטר ביד (בחיי), ונכנס לתוך בתים נטושים עם אומץ בלתי נתפס וללא פחד. שולה המוקשים נערך מתוך עשרות שעות של צילומים אותם הוציאו היוצרים ממזוודה ביתית מלאה בהום מוביז שצולמו על ידי פאח׳יר וחבריו לעבודה. אלו הם קטעי סינמה וריטה קשוחים למדיי ולעיתים קשים מאוד לצפייה. בין לבין, מתארים היוצרים גם את האינטימיות המשפחתית של פאח׳יר, איש משפחה למופת, אבא מקסים ובעל אוהב שפשוט לא יכול להפסיק לנטרל פצצות.

שולה המוקשים אינו דומה לאף סרט אחר שתראו בפסטיבל, והוא מתנהל לפרקים כמו סרט אימה דוקומנטרי, בו כל מכשיר קשר שמזמזם או טלפון נייד שמצלצל יקפיץ אתכם מן הכיסא. התחושה בסרט בכל דקה של צפייה בו היא שהכול יכול לקרות. הכול פגיע וחשוף, ממש כמו הכבלים המאולתרים שמשתרכים אל לבנות החבלה, ובכל רגע יכול להתרחש הפיצוץ הנורא. אם חשבתם שמטען הכאב מרט את עצביכם, חכו עד שתראו את הסרט הזה. הצפייה בו נעשית בנשימה עצורה לא רק בגלל שמדובר באירועים אמיתיים, אלא גם כי דבר אינו ידוע מראש (ואזהר כאן במכוון מספוילרים). כשתיעוד המבצעים של פירוק מטעני החבלה הופך לדבר שבשגרה בסרט, אנו מבינים משהו מהותי מאוד שאינו שגרתי כלל בקולנוע תיעודי: העובדה שאנו צופים בחומרים מצולמים שהגיעו לידיהם של הבמאים אינה מעניקה לנו בטחון. ״אם אכשל, רק אני אמות״, מסביר למצלמה פאח׳יר; ״אבל אם אצליח אמנע את מותם של רבים אחרים״. הדמות של פאח׳יר נשארת חידתית ולא לחלוטין מובנת, גם אם לעיתים נדמה שהיוצרים מעדיפים למתוח את הציפייה הדרמטית על פני העמקה רצינית יותר בגיבור שלהם. האם פאח׳יר אכן מונע מתוך אלטרואיזם ורצון להציל חיים של אחרים בכל מחיר, או שמא התמכרותו האובססיבית לעבודה היא כה חמורה עד שהוא פשוט לא מבין באיזו סכנה יומיומית הוא מציב את עצמו ואת הסובבים אותו?

צפו בטריילר של שולה המוקשים:

שולה המוקשים יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום חמישי 17.05 17:15 סינמטק 1

יום רביעי 23.05 15:00 סינמטק 4

יום שישי 25.5 18:15 סינמטק 3.

 

הצד האחר של הכל (The Other Side of Everything)

סרטה של מילה טורג׳ליק, אשר זכה בפרס הגדול בתחרות הרשמית של פסטיבל אידפא בשנה שעברה, מספק מבט אישי ופוליטי בו זמנית על ההיסטוריה של סרביה מסוף המאה ה-20. טורג׳ליק, אשר יצרה לפני שמונה שנים את הסרט הנהדר סינמה קומוניסטו, משתמשת בחוכמה במרחב הביתי של דירת אימה כדי להמחיש לצופה את מערך הכוחות הפוליטיים שעיצבו את הקונפליקט במדינתה לאורך ההיסטוריה. לאורך שלטונו של טיטו, הקומוניסטים חילקו את דירת אימה והיא חלקה את השטח העצום עם דיירים נוספים. הדלת בין החללים לעולם לא נפתחה, ואילו השלטון האזין למתרחש בדירה באופן קבוע, שכן לאם היו דעות פוליטיות חתרניות. כשחברים הגיעו לבקר, לדוגמא, נאמר להם לצלצל שלוש פעמים כדי לא לפתוח את הדלת לאנשי השלטון. אימה של טורג׳ליק, סרביינקה, היא אקטיביסטית פוליטית ופרופסורית ידועה באוניברסיטת בלגרד. מילה מדלגת באלגנטיות בין קטעי ארכיון נוקבים לבין ראיונות שהיא מקיימת עם סרביינקה בהווה, ובכך מנסה להעניק לה את הכבוד וההכרה להם היא ראויה. סרביינקה היא אישה כריזמטית ובעלת לשון חדה, והיא מתארת את האכזבה הקשה שיש לה מגל הלאומנות ששוטף את ארצה לאחרונה. היא להוטה מבחינה פוליטית, בעוד שהבת שלה היא הניגוד המוחלט לכך, רגועה ופחות מוטרדת, כמעט א-פוליטית בהשקפותיה. יש משהו פשוט, יפה ואלגנטי בסרט של טורג׳ליק, שכמעט ואינו יוצא מגבולות הדירה אך מנצל אותה כמרחב היסטורי בעל חשיבות. בדירה, הממוקמת באמצע בלגרד, התקיימו מפגשים פוליטיים סוערים וממנה ניתן היה לצפות באירועים היסטוריים. המבט הפוליטי מתוך המרחב הפרטי מזכיר לעיתים את המהלך המבריק אותו מבצע דוד פרלוב ביומן, שם גם הוא מצלם את המאורעות המטלטלים של שנות השבעים מתוך חלון דירתו באבן גבירול. הצד האחר של הכל אינו מבריק מבחינה קולנועית, אך הוא מדויק ונכון, אינפורמטיבי וקומוניקטיבי בדיוק במינון הנכון, ממש כמו שאוהבים שם בפסטיבל אידפא. נראה לי שגם הקהל בדוקאביב יחבב מאוד את הסרט הזה.

הצד האחר של הכל יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום שלישי 22.05 18:30 סינמטק 1

יום שישי 25.05 18:15  סינמטק 1

 

הקללה (The Dread)

בכפר ארגנטינאי קטן בשם אלדוראדו, בו מתגוררים כמה עשרות תושבים מקומיים בלבד, המזור לכל מחלה רחוק מלהיות אנטיביוטיקה או אופטלגין. גם לא ניתוח או כימותרפיה למקרים קשים יותר. תחשבו על משהו שהוא יותר בכיוון של צפרדע קשורה בחוט, אותה משפשפים על הגוף, או מזמורים קבוצתיים שמרפאים כל מחלה. לכולם שם ממש סבבה עם זה, חוץ מזה שישנה מחלה מסתורית אחת שאף אחד לא מוכן לדבר עליה, והיא נקראת Espanto. היא תוקפת בכפר רק את הנשים, מעטים מוכנים לתאר מה היא באמת, ועוד פחות מהם מוכנים לספר על חורחה, האיש המסתורי שמרפא נשים עם אספנטו בביתו המבודד שבקצה הכפר. זוג היוצרים פבלו אפרו ומרטין בנסימול מראיינים את כל תושבי הכפר בשיטת הראשים המדברים, ומשרטטים תמונה של קהילה קטנה, מוזרה ותמוהה, מקום בו כולם מכירים את כולם, וללא יוצא מן הכלל מדברים בקול אחד. אלו סודות הם ממתיקים וממה הם בוחרים להתעלם? רב הנסתר על הגלוי בהקללה, אך מכאן גם קיסמו של הסרט המשעשע הזה. זהו סרט פשוט בישירותו, מלא בהומור ובמודעות עצמית, היוצר מתח מרתק בין ההכחשה וההשתקה שרוחשות על פני השטח ולבין האמת המוזרה שמבעבעת מבפנים, עליה אף אחד לא מוכן לדבר. מדוע מטפל חורחה רק בנשים? מדוע הוא מנסה לברוח מצוות הצילום? ומה היה הגורם האמיתי לתאונה המסתורית שהתרחשה בכפר? שיטת התיעוד, האופן בו דמויות מוצבות על רקע המאפיין אותן, והטון הסרקסטי שמאמצים היוצרים יזכירו לרבים את סרטיו המוקדמים של ארול מוריס, כמו ורנון, פלורידה או שערי גן עדן. יחד עם זאת, אין בסרט הזה טיפה של התנשאות או ביקורת, גם אם בהדרגה נחשפת בפנינו חברה קטנה ושמרנית המתנהלת על פי עקרונות שוביניסטיים והומופוביים. הכל, בסופו של דבר נאמר עם קריצה.

הקללה יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום שני 21.05 18:00  סינמטק 1

יום רביעי 23.05 17:30 סינמטק 4

יום שבת 26.05 22:00 סינמטק 4