צדק עם בוניואל, פרידה מוורדה וחגיגת טרנטינו – שלוש המלצות דוקו לפסטיבל חיפה

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה, אשר יחל ביום שבת, ה-12/10 ויסתיים ביום שני, ה-21/10, כולל גם השנה מבחר לא מבוטל של סרטים תיעודיים משובחים. רבים מהם עוסקים באמנות הקולנוע עצמה, כמו סרט פרסי, מסע אל עבר הקולנוע האיראני של לפני המהפכה ב-1979, אתה לא מכיר אותי, ביקור מחודש בסרטו הידוע לשמצה של פול ורהובן נערות שעשועים, או פורמן נגד פורמן, דיוקן מרתק של מילוש פורמן, מגדולי במאי הגל החדש של הקולנוע הצ'כי. להלן שלוש המלצות לסרטים בולטים העוסקים בבמאים בולטים וביצירות נשכחות.

 

אדמה ללא לחם + בוניואל במבוך הצבים (BUÑUEL IN THE LABYRINTH OF THE TURTLES + LAND WITHOUT BREAD)

בשנת 1932 יצא הבמאי הספרדי לואיס בוניואל אל עבר אזור נידח במערב ספרד וצילם, בניסיון התיעוד היחיד שעשה במהלך הקריירה המפוארת שלו, את חיי הגיהנום של הקהילה המקומית. מתוך דימויים מטרידים של עוני, מחלות ומוות, זוועות שמתנהלות תחת עינה הפקוחה של הכנסייה וללא התערבותה, הרכיב בוניואל סרט דוקומנטרי סוריאליסטי בשם אדמה ללא לחם. את המראות הקשים של האוכלוסייה המסכנה שחיה במקום ליווה בוניואל במוזיקת רקע ניצחונית של בראמס וחיבר אליה קריינות מתנשאת, סרקסטית וישירה מאוד בתיאוריה הקליניים. במקום מבט סימפטי וחומל סיפק בוניואל אסתטיקה אכזרית של אבסורד. אדמה ללא לחם ספג ביקורת קשה כשיצא לאקרנים, ורבים ראו בו פריק-שואו חסר רחמים שמכוון באופן מתנשא לרגישויות של קהל אוונט-גארד צרפתי. כה תמוהות היו בחירותיו הסגנוניות של בוניואל עד שבאחת הביקורות שנכתבו על הסרט הניח הכותב כי הקריינות ופס הקול המוזיקלי שליוו את הסרט בטעות יסודם ולא בנקיטת אירוניה מכוונת מצד בוניואל. 

"אדמה ללא לחם": במקום מבט סימפטי וחומל סיפק בוניואל אסתטיקה אכזרית של אבסורד

אך השנים עשו רק טוב עם אדמה ללא לחם, והוא נחשב היום ליצירת מופת דוקומנטרית בה משתמש בוניואל במבנה של הקולנוע התיעודי כדי להגחיך אותו וליצור וליצור לגביו פארודיה ביקורתית. אדמה ללא לחם חותר תחת כל ההנחות שצופה מביא עימו לסרט תיעודי ומעמיד בסימן שאלה גדול האם ישנה בכלל דרך נכונה לתעד סבל נוראי שכזה. פסטיבל הקולנוע בחיפה לא רק מקרין השנה עותק משובח של 30 הדקות הסוריאליסטיות הללו, אלא גם מלווה אותן בסרט אנימציה מרהיב ומרתק על תהליך ההפקה של אדמה ללא לחם. סרטו של סלבדור סימו, בוניואל במבוך הצבים, מעניק לסיפור המייקינג-אוף המעניין שמאחורי הסרט הזה טיפול מושקע שבוניואל לא היה חולם עליו. קטעי הסרט המקורי משולבים עם קטעי הנפשה שמחדדים את הסוגיות האתיות והמוסריות עימן היה צריך בוניואל להתמודד. 

באחד הרגעים המטרידים באדמה ללא לחם, בוניואל וצוותו מוצאים ילדה קטנה שרועה על סלע. למרות שהילדה חולה עד מאוד וזקוקה לעזרתם, לצוות הצילום אין תרופות לספק לה, והוא נוטש אותה. למחרת בבוקר מגלה הצוות שהילדה כבר אינה בין החיים. את הסיטואציה הזו מתאר הסרט המקורי באופן קליני וקר, ואילו האנימציה מראה כיצד בוניואל עוטף את הילדה בשמיכה ומתייסר על אוזלת ידו. ברגע קשה אחר רוכש בוניואל מזוג עוברי אורח את החמור שלהם, קושר אותו כך שלא יוכל לזוז, וגורם לדבורים לאכול אותו בעודו בחיים. “המוות נמצא בכל פינה", מבהיר בוניואל לצוותו, "אבל הוא לא יגיע אם לא נכריח אותו לבוא”. היום אנו מבינים כי בוניואל ניסה לבחון את גבולותיה של האתנוגרפיה התיעודית ולחשוב דרך מסורת האוונט-גארד על מה מותר ומה אסור להראות בקולנוע. סרטו של סימו מוסיף לרובד האינטלקטואלי הזה נדבך אנושי והומני, ומציג את בוניואל כיוצר שרחש כבוד רב למושאי התיעוד שלו. הרעיונות הסוריאליסטים והמוזרים שלו לא רק עיכבו את ההפקה וגרמו לה לחרוג מתקציב, אלא אף גרמו לו להסתכסך עם כל חברי הצוות שלו. באופן אישי ומעט פשטני יותר, מאמציו המתריסים של בוניואל מוצגים כתוצאה של תסביך אב כפול, הן מתוך הפחד של בוניואל מאביו הביולוגי והן מתוך רצונו להשתוות לערכו הארטיסטי של סלבדור דאלי. הפסל רמון אסין, שמימן את ההפקה מתוך כרטיס זכיה שלו בלוטו, הוצא מהקרדיטים בגלל שהיה אנרכיסט ונורה בידי משטר פרנקו בזמן מלחמת האזרחים בספרד. בוניואל במבוך הצבים מחזיר לאסין את הכבוד הראוי לו, כמו גם לפרויקט כולו.

"בוניואל במבוך הצבים": מוסיף נדבך אנושי לכל הפרויקט

אדמה ללא לחם ובוניואל במבוך הצבים יוקרנו יחד בפסטיבל במועדים הבאים:

יום שני, 14/10, 10:00 (סינמטק)

יום חמישי, 17/10, 9:30 (סינמטק)

 

ורדה על אנייס (VARDA BY AGNÈS)

בחודש פברואר האחרון הציגה הבמאית והאמנית הבלגית אנייס ורדה את שירת הברבור שלה בפסטיבל הקולנוע בברלין. ורדה על אנייס, הרצאה קולנועית שובת לב באורך של שעתיים, מחברת בין חייה האישיים לבין האמנות של ורדה, ומתפוצצת באופן צפוי מכריזמה ואהבת אדם. ורדה הלכה לעולמה חודש בלבד לאחר הקרנת הבכורה של הסרט בברלין, ובכך הפכה אותו למתנה הנדיבה והמקסימה ביותר שניתן להעלות על הדעת עבור קהל מעריציה. אם תרצו, זוהי גם דלת הכניסה האולטימטיבית עבור צופים שלא ראו מעולם סרט של ורדה ורוצים לדעת איפה להתחיל. וחשוב מכל, זוהי גם דרכה החכמה של ורדה לומר את מילתה האחרונה על סרטיה. סביר להניח שבעתיד הקרוב לא ייעשה עוד סרט תיעודי על הפילמוגרפיה של ורדה, ולאחר שתצפו בסרט הזה, תבינו שגם אין כל סיבה מוצדקת לכך.

"ורדה על אנייס": ורדה רוצה לומר את המילה האחרונה על יצירתה הקולנועית

ורדה על אנייס מתרחש ברובו בבית אופרה מפואר שהופך לבית קולנוע למשך שעתיים. ורדה נמצאת על הבמה, ישובה על כסא במאי, ומספרת לקהל נלהב של סטודנטים לקולנוע על יצירתה, תוך שהיא מקרינה להם קטעים נרחבים מסרטיה. למרות שהסרט מתקדם כרונולוגית, החל מסרטה הארוך הראשון לה פואן קור (1954), ועד לשיתוף הפעולה שלה עם הצלם JR ב-אנשים ומקומות (2017), ורדה יוצרת הקשרים לא צפויים בין עבודותיה וממקמת אותן על התפר הדק שבין בדיה לתיעוד, צילום וקולנוע, יומן אישי ואנתרופולוגיה. מקסימים במיוחד הם הרגעים בהם ורדה מתמקדת באנקדוטות על אסתטיקה קולנועית אליהן לא היינו שמים לב ללא עזרתה. כך למשל היא מתוודה כיצד יצרה פייד-אאוט לפי צבעי הדגל הצרפתי ב”האושר”, או הזיזה את המצלמה בטרקינג שוטס מימין לשמאל בעוברת אורח כדי להתנגד לכיוון הכתיבה באנגלית, ועוד לא מעט סיפורים מרתקים אחרים. ורדה מסבירה כי שלושה אלמנטים מהווים את הבסיס ליצירת קולנוע מבחינתה: השראה, יצירה, והענקה. קשה באמת לחשוב על יוצרת קולנוע שהרעיפה כל כך הרבה אהבה וכבוד כלפי הדמויות שלה, וגילתה במשך שנים ארוכות של יצירה סקרנות כה רחבה לכל מה שעדיין לא הספיקה לצלם או לתעד. קטעים מסרטיה מוקרנים ללא כותרות או שנות הפקה, והרמזים היחידים למיקומנו על ציר הזמן בקריירה שלה ניתנים לנו דרך הופעותיה השונות. נותר לנו רק לנחש את גילה של מי שעד לפני מספר חודשים נדמה היה לנו שלא תעזוב אותנו לעולם. זוהי רק אחת מהדרכים החינניות בהן ורדה מהתלת בנו בסרט הזה. חבל שהיא כבר לא איתנו, אבל הצוואה הקולנועית שהשאירה אחריה היא לא מבוטלת.

ורדה על אנייס יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום שני, 14/10, 17:15 (אולם רפפורט)

יום ראשון, 20/10, 12:00 (אולם טיקוטין)

 

טרנטינו: שמונת הראשונים (QT8: THE FIRST EIGHT)

סרטה התיעודי של טארה ווד על במאי הקולנוע המהולל קוונטין טרנטינו היה בתהליך הפקה במשך שנים רבות. הוא היה אמור להיקרא בתחילה "21 השנים של קוונטין טרנטינו", אך יציאתו לאקרנים הוקפאה בעקבות סקנדל התקיפות המיניות של הארווי ויינשטיין. לאחר מאבק משפטי ממושך, יוצרת הסרט השיגה מחדש את הזכויות לקטעי הסרטים מחברת ההפצה של וויינשטיין, ושחררה אותו לאקרנים בתיזמון מושלם עם סרטו התשיעי והמעולה של טרנטינו היו זמנים באמריקה.

כל מי שמופיע בטרנטינו: שמונת הראשונים עבד עם טרנטינו בצורה כזו או אחרת או שמכיר אותו באופן אישי, ועל כן מדובר בשיר הלל ליכולותיו ולטעמו הקולנועי המשובח. בין המרואיינים אפשר למצוא את מייקל מדסן (שמספר כיצד התפקיד של ג'ון טרבולטה בספרות זולה אמור היה ללכת אליו), רוברט פורסטר (שמבהיר כיצד קיבל תפקיד אורח בסדרת הטלוויזיה שובר שורות בעקבות הופעתו בג'קי בראון), או כריסטוף וולץ (שמסביר באופן משכנע מה כל כך מבריק בסצנת הפתיחה של ממזרים חסרי כבוד). כולם חוגגים את טרנטינו ומביעים הערצה בלתי מסויגת כלפיו. אלי רות מספר שמעבר לשעות הצילומים טרנטינו תמיד דאג להזמין את צוות ההפקה אליו הביתה כדי לצפות יחד בסרט נדיר כלשהוא. בסיפור אחר שעולה מתואר כיצד הוא ביקש לצלם טייקים נוספים גם כאשר ידע שכבר השיג את הטייק המושלם, תוך שהוא מבקש מכולם לצעוק בהנאה רבה שהם עושים זאת "רק משום שהם אוהבים קולנוע כל כך". הסינפיליה של טרנטינו מדבקת, והצפייה בסרט ממחישה כיצד כל המעורבים בהפקת סרטים עימו בעיקר נהנים ללא גבול.

"טרנטינו: שמונת הראשונים": סינפיליה מדבקת

אבל זוהי גם נקודת החולשה של הסרט. נקודת המבט הבלתי מסויגת הזו אינה מאפשרת דיאלקטיקה מעניינת או דיון משמעותי ביצירתו של טרנטינו בהקשרים רחבים יותר. כך, למשל, מוזכרת ההאשמה המוכרת לפיה טרנטינו משתמש יתר על המידה במילה nigger מבלי לגלות רגישות כלפי ההקשרים הבעייתיים שלה. מבלי לדון בכך ברצינות, המילה האחרונה ניתנת לג׳יימי פוקס, שעושה חיקוי מעליב של ספייק לי. השאלה מדוע האלימות בסרטיו של טרנטינו הופכת למסוגננת ואטרקטיבית עולה גם היא באופן אנקדוטלי, אבל הדיון על כך לא מתפתח לשום מקום. לקראת סוף הסרט ישנה התייחסות ישירה לפרשת הארווי וויינשטיין, אבל ההתייחסות הצדקנית הזו נדמית כסוג של אילוץ או הכרח כי היא אינה מתאימה ברוחה לטון של הסרט. בכל מקרה, עמדתה של היוצרת משתמעת באופן חד וברור – למרות שטרנטינו ידע על מעלליו של ווינשטיין במשך שנים ושמר על שתיקה בנושא, אין בכך כדי להכתים את הקריירה הקולנועית שלו. הוא מעולם לא היה מעורב בשערוריות הללו, ואף דאג לנתק מגע עם וויינשטיין באופן מוחלט לאחר שהסיפורים התגלו. טרנטינו: שמונת הראשונים הוא סרט מהנה מאוד לצפייה המשרטט קווים לדמותו של אחד מבמאי הקולנוע החשובים היום בעולם. אין ספק שהוא יכול היה להיות מורכב יותר, אבל מצד שני הוא גם היה קרוב שלא לקרות כלל.

טרנטינו: שמונת הראשונים יוקרן בפסטיבל בימים הבאים:

יום שני, 14/10, 10:00 (רפפורט)

יום שבת, 19/10 9:30 (סינמטק)

 

נהניתם מהפוסט? רוצים להתעדכן? הזינו את כתובת המייל שלכם כדי להרשם ולקבל הודעות על פוסטים חדשים

כתיבת תגובה