אמת מטרידה יותר (An Inconvenient Sequel: Truth to Power), סרטם של בוני כהן וג׳ון שנק, עוסק במשבר האקלים העולמי ובתוצאות ההרסניות של ההתחממות הגלובלית. הוא יוצא לאקרנים היום בזמן אקטואלי ורלוונטי מתמיד, עידן בו התחזיות הפסימיות של רוב מומחי האקלים כבר התגשמו מזמן, והפרוגנוזיס לעתידו של החולה, כוכב הלכת הקטן שלנו, הוא גרוע מאוד. יודעי דבר מדברים על כך שבסוף המאה הנוכחית חלקים נרחבים מכדור הארץ יהפכו לשטחים לא ראויים למחייה אנושית בסיסית. עד כך גרוע המצב. אבל ב-אמת מטרידה יותר צריך קודם כל לצפות בצמוד וביחס לסרט הראשון שיצא לאקרנים לפני אחת עשרה שנים ושינה את השיח הציבורי סביב התחממות גלובלית, אמת מטרידה (An Inconvenient Truth). כמה פשטות, ישירות ועוצמה היה לסרט הזה של דייויס גוגנהיים (שהפך מאז לבמאי תיעודי מוערך עם סרטים כמו אל תקרא לי מלאלה ו- מחכים לסופרמן). מעבר לכך ש-אמת מטרידה היה דיוקן של איש אחד, סגן נשיא ארה"ב לשעבר אל גור, במאבקו העיקש לחנך אנשים בדבר מצבו של כדור הארץ, היה לו מבנה כמעט בלתי נתפס עבור סרט תיעודי. הוא היה בנוי כולו כמצגת קינוט מהוקצעת ואפקטיבית, אותה העביר אל גור, על פי הערכתו, למעלה מאלף פעמים. אמת מטרידה הצליח לפצח את החידה – כיצד לגרום לאנשים להתעניין בנושא לא אטרקטיבי כאיכות הסביבה ולקדם שינוי מהותי במציאות עצמה? הסרט הכניס למעלה מ-25 מיליון דולר בקופות, קטף את האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, והיה גורם משמועתי בהחייאה מחדש של התנועה לאיכות הסביבה.

בשנת 2016, כעשור לאחר הצלחתו של הסרט הראשון, חוזר אל גור, קצת יותר שמן ועם הרבה יותר שיער לבן, לתעד את המאבק המתמשך שמעולם לא השלים. למעשה, אמת מטרידה יותר מתפקד כסוג של הוכחה תיעודית ויזואלית לאותן נבואות שלפני עשר שנים קיבלו ביטוי באנימציה בלבד בסרט הראשון. בעוד שב-2006 קשה היה למצוא אירועים אקלימיים שנגרמו באופן חד משמעי מהתחממות גלובלית, כיום המצב שונה לחלוטין. שיטפונות בפלורידה, קרחונים נמסים בגרינלנד, הצפות ענק בפיליפינים, כל אלו ועוד מקבלים בסרט זמן מסך נרחב ומהווים סוג של נבואה מטרידה שהגשימה את עצמה. אל גור, שנוכח בסרט בערך בכל פריים שני (ואני, בניגוד אולי למבקרים רבים אחרים, לא מוצא בכך שום דבר פסול), לוקח על הכל אחריות אישית. הוא לא הצליח להגיע מספיק רחוק ולשכנע מספיק אנשים, הוא מבהיר לנו. את התהליך הארוך הזה של פעילות ציבורית בנושא הוא החל ב-1992 עם אופטימיות זהירה, ומאז ספג כל כך הרבה מכות איומות בכנף שעצם העובדה שהוא בכלל ממשיך לעשות זאת היא בחזקת נס. כי למי בכלל אכפת בסנאט האמריקאי מקרחונים נמסים וגאות באוקיינוסים חוץ מאשר לאיש הזה? אל גור, שנחל הפסד כואב לג'ורג' בוש בבחירות של שנת 2000, מגדיר עצמו כ"פוליטיקאי בשיקום", ומסביר בחינניות ש״כדי לפתור את המשבר הסביבתי צריך לפתור את המשבר הדמוקרטי".

An Inconvenient Sequel: Truth To Power

אמת מטרידה יותר, ממש כמו קודמו, מבקש לגייס תמיכה ציבורית בנושא שנדחק לסופו של סדר היום, אבל עושה זאת הפעם לא על ידי הפחדה והרתעה. התחושה הכללית שעולה מתוך הסרט היא של עצב, כי שעון החול הולך ואוזל ומעט מאוד נעשה בנדון. עם זאת, יש בסרט גם לא מעט אופטימיות, משהו שהיה חסר לחלוטין בסרט הראשון. אל גור מתעכב על כך שחלקים נרחבים מהעולם המערבי עוברים לאנרגיה מתחדשת, כמו קולטנים סלולריים, והתופעה מתרחבת גם אל עבר המדינות המתפתחות. גם ועידת האקלים בפריז מצטיירת בסרט כהצלחה גדולה. יוצרי אמת מטרידה יותר בונים את הדרמה שהתחוללה בפריז בעקבות פיגוע הטרור שהפסיק את הועידה כסיפור דרמטי למדי. האם טרור ינצח את איכות הסביבה? האם ארה״ב תצליח לשכנע את הודו לחתום על ההסכם ולעבור לאנרגיה ירוקה יותר? עוד נקודה מעניינת היא שרוב הסרט צולם לפני עידן טראמפ, שהיה אז בחזקת מועמד הזוי וזניח. טראמפ מבליח מדי כמה סצנות למשך כמה שניות באמירות שמרניות ומטופשות: "מדהים אותי שהנשיא אובמה מבזבז את זמנו בועידת פריז", כך הוא נשמע אומר, "בעוד שיש לו דברים חשובים יותר לעשות בבית, כמו להילחם בדעאש". כלומר, גם אם התמונה שמשרטט גור בשנה שלפני עלייתו של טראמפ לשלטון קודרת למדי, הרי ממש עכשיו, כשהסרט יוצא לאקרנים, העתיד נראה אפור הרבה יותר. טראמפ, כידוע, כבר הודיע שארה״ב אינה רואה עצמה יותר כמחויבת להבנות באמנת פריז.

דווקא בגלל התכיפות שעימה מתמודד הסרט יש לו בעיני חסרון עיקרי. אמת מטרידה יותר לא מתפקד כלל כ-agit prop, כלומר כקריאה להתעוררות ולפעולה. למרות התוצאות החיוביות (יחסית) שהוא מציג עבור פעילי איכות הסביבה ב-11 השנים שחלפו מאז הסרט הראשון, רוב הפעילים מצטיירים בסרט כמועדון סגור ומצומצם שמהנהן בהסכמה בעיקר עם עצמו, ושעדיין לא מצא את הדרך הנכונה והאפקטיבית לפרוץ החוצה. בסצנה חזקה למדי בסרט, יושב אל גור עם השר לאיכות הסביבה בהודו כדי לשכנעו לעבור לאנרגיה מתחדשת. בהודו, כך מסביר לו השר, לשלושים אחוזים מהאוכלוסייה אין חיבור לחשמל, אז לפני שמבטיחים להם את הצורך הקיומי הבסיסי הזה, איך ניתן בכלל לדבר על אנרגיה אחרת? אל גור, שנראה כמאוכזב מהתשובה, גם אם משוכנע בצדקתה, עובר לרטוריקה אמוציונלית: "הייתי בחוץ קודם ולא ראיתי את השמש יוצאת החוצה". השיח הזה ביניהם מצביע לא רק על ההבנה שהולכת ומתגבשת בקרב פעילים לאיכות הסביבה, לפיה יש לשים את הדעת על האופן בו אנרגיה מתחדשת נראית מנקודת מבטן של המדינות המתפתחות, אלא גם על הדרך בו מסע השכנוע של פעילי איכות הסביבה חייב לגלוש לעיתים לפסים אמוציונליים כדי להיות אפקטיבי. אם ב-אמת מטרידה ניסה אל גור לפרוץ את המחסומים והדעות הקדומות בעזרת מבנה דוקומנטרי לא שגרתי של מצגת קינוט, בסרט ההמשך הסטנדרטי למדי הוא אפילו לא מנסה. זו בעיה לא קטנה לגבי הסרט, שכן המצב אותו הוא מתאר עגום למדי. את העצב הזה, הנלווה לחוסר היכולת של השיח הסביבתי להשפיע באמת על סדר היום הציבורי, אל גור אינו משרטט מעבר לתחושת הכישלון האישית אותה הוא מתאר. אבל ההפסד האישי של מי שהפך לנער הפוסטר האמריקאי של השיח הזה אינו מספק ברמת המאקרו, ומצריך הסתכלות רחבה ומטלטלת יותר שהסרט אינו מספק. אם אחת המטרות של אמת מטרידה יותר היא ליצור מה שהאמריקאים מכנים outreach, ולהגיע מחוץ לבית הקולנוע אל אלו שבידם המפתח והיכולת באמת לעורר שינוי, קשה לי לראות כיצד הוא יכול לעשות זאת דרך המבנה השבלוני למדי שלו.

צפו בטריילר של אמת מטרידה יותר: