״פתלתל״, סרטם היפהפה והמרתק של אבי בלקין ואבי לוי על נחל הירקון, נפתח בשוט ממושך המצולם באופן אבסטרקטי מתוך המים ובו משתקפים באופן מטושטש דימויי צמחיה ונוף. היכן נמצאת המצלמה, גורם לנו הצילום האניגמטי לתהות, האם ייתכן שהיא בתוך המים? האם היא מופעלת על ידי צלם שנמצא, אבוי לו ולנו, במימיו המעופשים והמקוללים של נחל הירקון? לאחר כדקה דוממת שכזו, מצטרפת אל הדימוי הקריינות. ראשון נשמע קולו של המשורר רוני סומק, המספר לנו על שיחה שהיתה לו פעם עם בחורה מהולנד, לה ביקש לספר על המקומות שהיוו חלק מתבנית ילדותו, הירקון ביניהם. אותה בחורה, כך מספר לנו סומק, התבוננה בו במבט מתנשא לאחר שביקרה במקום יחד איתו, ושאלה אותו מנגד: ״אתה רוצה לומר לי שלשלולית הזו קראת נהר?״ רגע זה, משעשע וכואב בו זמנית, מאפיין את הקו העקבי לפיו יתנהל ״פתלתל״ בהמשך. זהו סרט על נהר, על מקום, על מרחב גיאוגרפי ומשמעויותיו ההיסטוריות והתרבותיות השונות, אשר הופך כבר מהדקה הראשונה שלו לסרט המתעניין בעיקר בפער התהומי שנפער לאורך תולדותיו של נהר זה בין טבעו האמיתי כמקום פיזי לבין איכויותיו המדומיינות. כיצד הפך עם השנים אותו גן עדן מבטיח, פינת קסם גיאוגרפית מרובת חן והדר, לתהום שאול אפלה שביטאה עבורנו הישראלים את כל פחדינו וחרדותינו? כיצד נגוזו הציפיות והתרסקו החלומות אל עבר צוק המציאות של אותו מקום שהפך במהרה מסמל של אוטופיה והבטחה לדו קיום לשלולית של ביוב ומקור למוות?

״אתה רוצה לומר לי שלשלולית הזו קראת נהר?״

לאחר פתיח אנימציה מרהיב, אשר כמותו לא ראיתי זה זמן רב בקולנוע התיעודי כאן, מתחיל ״פתלתל״ לגולל את הסיפור של נחל הירקון בטון נוסטלגי. ימי הציונות המוקדמת של המאה ה-19 מתוארים כתקופה בה סימל נחל הירקון את החזון הציוני של האדם החדש, זה המתמזג עם הטבע ובכך מרפא את תחלואותיו של היהודי הגלותי. קטעי הארכיון המלווים את הקריינות מפעימים, וחלקם נלקחו מתוך סרטי הציונות המוקדמים של הלמר לרסקי ונתן גרוס. אך עד מהרה החלום הרומנטי על טבע אידילי של נחל שוצף עם כמויות ענקיות של מים והתאקלמות קלה להתיישבות הציונית הפך למשהו אחר לחלוטין, והירקון החל להיתפס כמלכודת של גיהנום. מבוסתן אלוהים שוקק מים וחיים הוא הפך למקום חרב של צחנה, טינופת ומחנק. למעשה, ככל שמתקדם הסרט בתיאוריו ובדימויו, המסע לאורך הנחל הופך להיות מסע קודר ומאיים אל לב המאפליה, מעין חתירה חד כיוונית אל הגיהנום המתוארת בסגנון ״מסע אל קצה הלילה״ של לואי פרדינאן סלין. עבודת המצלמה המרהיבה לה אחראים יחד בלקין ולוי, אשר מלווה את הירקון לכל אורכו במהלך שיט בסירה, מזכירה לא פעם את הצילום הפיוטי והנפלא של ריצ׳רד ליקוק בסרטו של במאי הקולנוע התיעודי רוברט פלאהרטי ״סיפור לואיזיאנה״ (1948). אך בעוד שמצלמתו של ליקוק ניסתה לדמות פנטזיה של טבע פראי מלאת יופי והדר, מצלמותיהם הדיגיטליות של בלקין ולוי משרטטות מסלול חד כיווני של גן עדן אבוד שהפך במהרה לשלולית של ביוב עם דגים מתים ולאחר מכן לאתר סינתטי וחסר חן.

מבוסתן אלוהים שוקק מים וחיים הירקון הפך למקום חרב של צחנה, טינופת ומחנק.

כולנו מכירים, לצערינו, את נקודות הציון הכואבות בחייו של נחל הירקון. ״פתלתל״ לא עושה לנו הנחות, ומבהיר לנו כיצד כל אחת ואחת מהן ציננה יותר ויותר את יחסינו אליו. יש כאן את אסון המכביה, אותה תאונה טראגית מ-1997 במהלכה התמוטט גשר חלטוריסטי מעל נחל הירקון בעת טקס הפתיחה של המכביה ה-15, ובעקבותיה נהרגו ארבעה ספורטאים לאחר שבאו במגע עם חומרים רעילים מקרקעית הנחל. אחריה גם אותה מזוודה אדומה נוראית, שנשמטה מתוך המים בשנת 2008 ובה גופתה של רוז פיזאם, הילדה בת ה-4 וחצי שנרצחה באכזריות על ידי סבה והושלכה אל מימיו המעופשים של הירקון. יש כאן גם שתי קפיצות הירואיות למים העכורים. האחת של אבי טויבין, אותו צדיק בסדום שזינק בתעוזה אל מי הירקון כדי להציל את יסמין פיינגולד, החותרת שנחבטה בראשה במהלך אימון בירקון, ובילתה במעמקים חסרת הכרה כארבע דקות תמימות עד לרגע המושיע. השניה, שנדמית קצת כרפליקה עלובה ונצלנית של האחרת, היא אותו רגע מכונן בו קפץ רון חולדאי אל תוך מימיו החדשים של הנחל, לאחר שזה עבר מבצע ארוך של שיפוץ וטיהור בניצוחו, כדי להוכיח לתושביו כי תעלת הביוב מנוהלת ומטוהרת. כפי שמציין עודד מנדה לוי במהלך קריינותו בסרט, מי הירקון הפכו עד מהרה למקור של מוות. זוהי שפה ציורית המתאימה לאופיו הפיוטי של הסרט, אך יש בה גם כדי ללמד על המהלך הרדיקלי האחר שמבצע בלקין בסרטו.

רון חולדאי קופץ ראש אל המים החדשים המטוהרים בירקון, יולי 2011

״פתלתל״ הוא סרט טבע אשר הדמות המרכזית בו אינה דמות אנושית כי אם הטבע עצמו. קשה לחשוב על סרטים רבים אחרים שעשו זאת לפני כן, הן בזירה המקומית והן מחוצה לה. לכאורה, הצפייה ב״פתלתל״ מזמינה השוואה ל״גן עדן״ (2012), סרטו התיעודי הנפלא של רן טל, המבקש לשרטט דיוקן של גן השלושה תוך התמקדות בפסיפס הדמויות שפוקד אותו מדי שבוע. סרטו של טל, כמו זה של בלקין, עוסק גם הוא באובדן תוך התמקדות במקום גיאוגרפי אחד במדינה, אך קשה לומר ש״הסחנה״ מתפקד בו כדמות ראשית. סרט אחר שחשבתי עליו תוך צפייה ב״פתלתל״ הוא ״סימני מים״ (2013), סרט תיעודי קנדי בבימויה של ג׳ניפר באכוול, הבוחן את האופן בו ניסה האדם עם השנים לרתום את המים לשימושיו השונים. ״סימני מים״ הוא סרט המשתמש בצילומי מקום עוצרי נשימה של הצלם הנפלא אדוארד בורטינסקי, אך קשה לומר שהגיאוגרפיה בו מאפילה על הסיפורים האנושיים שמאחוריה. נחל הירקון ב״פתלתל״, מנגד, אינו רק דמות, כי אם גם גיבור מרכזי אשר בשבחו ובגנותו כולם מדברים. הסרט מורכב מפסיפס של קולות של אנשים אשר רואים את חייהם כקשורים לנחל הירקון באיזשהו אופן ויודעים לספר עליו. בין הדוברים ניתן למנות את המשורר רוני סומק, הסופרת נאוה סמל, הצייר יאיר גרבוז, החוקר עודד מנדה לוי, האדריכל ישראל גודוביץ׳ ועוד רבים אחרים. הקולות מרכיבים את הקריינות שברקע, אך האנשים הדוברים אינם נראים. זוהי החלטה נועזת למדי המבקשת למקם את הירקון במרכז התמונה ולא כרקע לדמויות או לסיפורים. התוצאה מרגישה קצת כמו מפגש קולנועי של ״חיים שכאלה״, הומאז׳ מרגש לפרקים וכואב לעיתים לנחל אהוד שאת חייו מסכמים כרגע. בהתאם לכך גם ההתייחסות לירקון כישות אקטיבית. לא פעם נשמעים משפטים כמו ״הירקון מת״, הוא ״גמר את הקריירה״, הוא ״לקח חיים״ או ״הפך למקולל״. אך האם הירקון לקח חיים או שמא המהנדס הרשלן? ואם קולל הוא, מי הטיל עליו את הקללה? תשובות ברורות למה שקרה כאן בדרך, ומיהם האחראים הישירים לקריסתו ואובדנו של אחד מהפארקים המלאכותיים הגדולים והמרשימים בעולם לא נקבל כאן. אבל מצד שני, אולי נפסיק לקלל אותו.

קון, ירקון, ירקון – איי איי איי, הנה אני קופץ. פלופ.

״פתלתל״ מוקרן בהמשך חודש פברואר בסינמטקים הבאים:

סינמטק תל אביב: בימי רביעי (11.2, 18.2, 25.2) בשעה 22:00  ובימי שבת (14.2, 21.2, 28.2) בשעה 15:30.

סינמטק חולון: ב- 24.2 בשעה 19:30.

סינמטק שדרות: ב- 12.2 בשעה 19:30.