עכשיו, אחרי הזכייה בפרס הגדול של חבר השופטים ובפרס הביקורת של פיפרסקי בפסטיבל הקולנוע בונציה, סרטו החדש של הבמאי האמריקאי ג׳ושוע אופנהיימר ״מבט הדממה״ (“The Look of Silence”) מסתמן כאחד מהסרטים התיעודיים המעניינים ביותר של השנה הקרובה. ורנר הרצוג וארול מוריס, שחתומים על הסרט הזה כמפיקים בפועל, כבר הספיקו לכנות אותו ״אחד מסרטי התעודה הגדולים והחזקים ביותר שנוצרו אי פעם״ (טוב, הם לא אובייקטיבים). אבל בהינתן שסרטו הקודם של אופנהיימר, ״מעשה ההרג" ("The Act of Killing"), אשר יצא לאקרנים בשנת 2012 ועשה את סבב הפסטיבלים המשמעותי שלו בשנה שלאחר מכן, הפך לאחד הסרטים התיעודיים המדוברים ביותר בזמן האחרון, הסקרנות שיש בי לגבי הסרט הזה רק גואה מיום ליום, גם אם עדיין לא ברור מתי יוקרן ״מבט הדממה״ בארץ.

אז אולי קצת רקע הכרחי כאן למי שלא מכיר את הסרט הראשון (״מעשה ההרג״ לא הופץ בישראל באופן רשמי, כך שהקהל המקומי יכל לצפות בו במהלך פסטיבל דוק אביב בשנה שעברה ובמספר מועט של הקרנות מיוחדות). קשה היה להישאר אדישים לאחרונה למבול ההתייחסויות הביקורתיות והאקדמיות ל״מעשה ההרג״, במהלכו הדביקו לו את כל הכינויים האפשריים: ״פורץ דרך״, ״חתרני״, ״שערורייתי״, ״פרובוקטיבי״, ״מעורר מחלוקת״, ״מטריד״, מה לא. הבאזז הזה קיבל חותם ״רשמי״ של איכות כאשר פרסם מגזין הקולנוע ״סייט אנד סאונד״ בחודש שעבר את רשימת הסרטים התיעודיים הטובים בכל הזמנים, ובה הגיע ״מעשה ההרג״ למקום ה-19 (הישג מכובד למדי, בהינתן שרק שני סרטים נוספים מהעשור הנוכחי התברגו לרשימה, ״נוסטלגיה של האור״ במקום ה-12, ו״לווייתן״ במקום ה-30).

אז על מה למעשה היתה כל המהומה? ”מעשה ההרג״ הוא סרט שעוסק ברציחות ההמוניות שהתרחשו באינדונזיה בזמן ההפיכה הצבאית ב-1965, במהלכה התקיים טיהור ״אנטי קומוניסטי״ אכזרי ומאסיבי. בין חצי מיליון לשני מיליון אנשים (המספר המדויק אינו ידוע) נרצחו בברוטליות וללא רחמים על ידי קבוצות מיליטנטיות שכונו ״הגנגסטרים״, על בסיס החשד המגוחך שהיו ״קומוניסטים״. הרוצחים עצמם מעולם לא הועמדו למשפט ולא נענשו בדרך כלשהיא, כך שעד עצם היום הזה הם לא נדרשו להכחיש את מעשיהם. למען האמת, אותם מעוולים של הטבח הנוראי הזה תפסו עמדות מפתח במדינה והפכו לאזרחים מכובדים ועשירים. הם רשמו את ״ניצחונם״ בדפי ההיסטוריה הרשמיים והפכו לגיבורים לאומיים ומודל לחיקוי עבור תנועות נוער מיליטנטיות באינדונזיה. מול לחץ מסיבי של שקרים, טרור והפחדה, איתו שיתפה פעולה התקשורת באינדונזיה, הציבור הרחב נשאר ברובו כואב ושותק.

כשג׳ושוע אופנהיימר החל לעבוד על ״מעשה בהרג״ בשנת 2005, היו באמתחתו כבר חומרים רבים ל”מבט הדממה״, שכן הוא החל לראיין ולצלם את משפחות הקורבנות והניצולים (למעשה ניתן לומר שסרט ההמשך הוא הוא הסרט המקורי שאופנהיימר רצה לעשות מלכתחילה). הבעיה החלה כשאופנהיימר ניסה לשוחח עם משפחותיהן של הקורבנות, והבין מהר מאוד שמרביתן פוחדות לדבר. מכיוון שהמעשים הללו קיבלו לגיטימציה באינדונזיה כאקטים הירואיים, לא ניתן היה להבטיח שאם הן ידברו, קולותיהן יישמעו או יובנו. ״לפני שאתה מוותר והולך הביתה״, אמרו לו הניצולים, ״אולי תלך ותצלם את הרוצחים. הם יוכלו לומר לך מדוע הרגו את קרובי המשפחה שלנו״. כך קרה שהעשייה התיעודית הקונבנציונלית של עריכת ראיונות עם ניצולים פינתה מקומה לאסטרטגיה הרפקתנית הרבה יותר: עריכת שיחות עם הרוצחים עצמם. בעוד שמעוולים רבים נוטים להכחיש את מעשיהם בעת ראיונות, המצב במקרה הזה היה הפוך. אופנהיימר נדהם לגלות את הפתיחות, הנכונות והרצון שהביעו הרוצחים לדבר בהתרברבות על מעשיהם הנוראיים. כך התגבש לו רעיון ייחודי ומוזר שהפך למרכז סרטו ״מעשה ההרג״: אופנהיימר יעזור להם לספר בפרטי פרטים ולהציג מחדש מול המצלמות את מעשי הרציחות שלהם. הסיפורים אותם יספרו לא יינתנו במתכונת של וידוי מילולי, אלא יהפכו באופן דרמטי וגרנדיוזי לסרטים אותם יביימו (מערבונים, סרטי גנגסטר, פילם נואר, וכו׳) על פי בחירתם. התוצר הסופי, שמרכיב למעשה את רוב רובו של הסרט ״מעשה ההרג״, הוא אקט של פרפורמנס מטורף לחלוטין, מהמחרידים והמזעזעים שנראו על מסך הקולנוע אי פעם.

מאמר מצוין שמנסה לענות על חלק מהשאלות המורכבות שהסרט הזה מעלה התפרסם בכתב העת ״תקריב״ ונכתב על ידי ידידתי לליב מלמד. תוכלו לקרוא אותו כאן.

״מבט הדממה״, שיוצא לאקרנים כשנתיים לאחר ״מעשה ההרג״, אינו סיקוול כפי שאנו מבינים את המושג מתחום הקולנוע הבדיוני, אלא סרט נוסף המציע תיעוד מתוך נקודת מבט אחרת. מעין יצירה נלווית. בעוד ש״מעשה ההרג״ התמקד ברוצחים עצמם, ״מבט הדממה״ מטיל את הפוקוס על הקורבנות ומשפחותיהם. מכיוון ששתיקת הקורבנות הידהדה כה חזק ב״מעשה ההרג״, סרט שכלא את הצופה לכל אורכו בתוך התודעה הפסיכוטית של הרוצחים שבו, הרי ש״מבט הדממה״ נותן לכך מענה. אופנהיימר מגדיר את הסרט כ״פואמה על שתיקה שנולדת מתוך טרור … פואמה על ההכרח בלשבור את השתיקה הזו, אבל גם על הטראומה הנוצרת כאשר השתיקה הזו נשברת״.

במרכז הסרט עומד עדי (Adi) רוקון, המתגורר עם אשתו וילדיו הקטנים בכפר קטן באינדונזיה, ואשר אחיו הצעיר היה אחד מהקורבנות שנרצחו בזמן הטבח. (עדי הוא גם הבמאי-שותף של הסרט, והוא מופיע בקרדיטים, באופן טבעי וכדי להגן על ביטחונו, כ״אנונימי״). עדי יוצא למשימה במהלכה הוא מנסה להגיע למספר רוצחים בדימוס תחת זהותו כאופטומטריסט. תוך כדי שהוא מעניק להם טיפול רפואי, עדי חוקר אותם ממושכות לגבי התנהגותם במהלך הטבח וחופר עמוק אל תוך העבר הטראומטי. זוהי כמובן המטאפורה הויזואלית המרכזית בסרט, אותה אנו רואים על הכרזה הרשמית שלו: עדי מרכיב על עיניהם של הרוצחים עדשות צבעוניות כדי לבחון את הראייה שלהם, אך גם מבקש מהם ״לראות״ דברים אחרת, באופן שאולי לא חשבו עליו במהלך התנהגותם בעבר. ככל שעדי פותח מחדש פצעים מדממים, כך גם הוא נתקל ביותר כעס והתנגדות מצד הרוצחים, והוא לא מצליח לשכנע אותם להודות ממש באשמתם. אופנהיימר מתעניין כאן בשאלה שהעסיקה אותו גם בסרטו הקודם: מה זה אומר להתגורר בחברה שבה אלו אשר רצחו את בני משפחתך ממשיכים להסתובב באופן חופשי, מתכחשים לאשמתם, ואף מקבלים מעמד מיתי של גיבורים?

הסיטואציה הזו מזכירה לי סרט דוקומנטרי אחר בשם ״צבא הקיסר הערום צועד קדימה״ (“The Emperor’s Naked Army Marches On”), קלאסיקה קולנועית מיפן אותה ביים קאזו הארה ב-1987.

בסרט עוקב הארה אחרי אוקוזאקי, איש בן 62 ששירת כחייל בצבא יפן בזמן מלחמת העולם השנייה, וכעת מבקש לחפש אנשים מהיחידה הצבאית שלו, אשר לפיו היו אחראים למותם הבלתי מוסבר של שני חיילים ביחידה. ככל שהוא מתקדם בחקירתו, אותה הוא מנהל בתקיפות ובנחישות כדי לשבור את מעגל השתיקה סביבו, הוא מגלה שמדובר במקרים מזעזעים של קניבליזם והוצאות להורג לא חוקיות בזמן המלחמה. בדומה ל״מבט הדממה״, אין בסרט הזה שום שימוש בחומרי ארכיון, העמדה מחדש או דרמטיזציה. אוקוזאקי מאמץ דמות של גיבור אקשן, מעין ״הארי המזוהם״ של הקולנוע התיעודי, ומנסה לחתור תחת מערכת מושחתת שמשתיקה עוולות ומטאטאת דברים מתחת לפני השטח. אחד הדברים המרתקים והמוזרים ביותר בסרטו של הארה הוא האופן בו אוקוזאקי מתנהג ממש כמו גיבור של סרטי בלש או פילם נואר ולוקח את החוק לידיים. הוא נוקט באלימות כלפי המרואיינים שלו כדי להוציא מהם את האמת ולהשיב את הסדר על כנו. המחוייבות שלו לאקטיביזם חברתי היא טוטאלית.

צפו בקטע מתוך הסרט ״צבא הקיסר הערום צועד קדימה״ (אל תשכחו להפעיל את הכתוביות באנגלית).

ב״במבט הדממה״ עדי אינו נוקט באלימות כלפי המעוולים עימם הוא מבקש לדבר, אך חיפושו העיקש והבלתי מתפשר אחר האמת בתוך מעגל השתיקה המאיים הוא דומה. “מבט הדממה״ מתאר מצב מזעזע: מנהיגי הרוצחים חיים יחד עם משפחות הקורבנות באותו מקום, אך אף אחד לא פוצה פה ולא מעז לשבור את מעגל השתיקה עקב משטר ארוך שנים של טרור והפחדה. כמו כן, בגלל שאותם רוצחים נמצאים בעמדות מפתח של שליטה וכח באינדונזיה, המפגש עימם מציב את עדי בסכנה מיידית לחייו, ובכך הופך את הסרט לטעון מאוד מבחינת הרלוונטיות והמיידיות שלו. ההחלטה של אופנהיימר להשאיר את שמו של עדי כ״חסוי״ בקרדיטים של הסרט כשותף-יוצר אינה מפתיעה, במיוחד לאחר שעשה זאת גם בסרטו הקודם עם שותף מקומי אחר. אופנהיימר אף הביע לא פעם את חששו לחזור לאינדונזיה, ובראיון ל- BBC התוודה כי ״אחד הדברים העצובים ביותר בשבילי בעשיית הסרט הזה הוא שאינני יכול בשום פנים ואופן לחזור לאזור הזה יותר״.

״מבט הדממה״, שנראה כסרט הממשיך לשפוך אור על הצדדים האפלים ביותר של המין האנושי, הוא אולי הדרך הפרקטית בה חשב אופנהיימר להתמודד עם הבנותיו מסרטו הקודם (מכיוון שאופנהיימר צילם את ״מעשה ההרג״ בין השנים 2005-2010, הוא יכול היה להראות קטעים ממנו לעדי ולצפות בתגובותיו). לאחר ההקרנה בפסטיבל ונציה הקהל נעמד על רגליו והריע ממושכות לאופנהיימר ולעדי, שנאלץ לכסות את עיניו בתדהמה ובמבוכה מתשומת הלב הנדירה שקיבל. גם הביקורות שהתפרסמו לאחר ההקרנות הראשונות בפסטיבלים לא הפסיקו לשבח ולהלל. הווילג׳ וויס תיאר את ״מבט הדממה״ כ״סרט טוב יותר ואולי אף כנה יותר מקודמו״. מסקרנת גם העובדה שרבים משבחים את סגנון הסרט כ״קולנועי״ יותר מ״מעשה ההרג״, בהינתן שהוא נשמע כסרט ממוקד יותר ובעל מימדים צנועים יותר ממנו. בכל אופן, תיאור של כל סרט תיעודי כסרט בעל סגנון ״קולנועי״ הוא אבחנה שמבטיחה רבות. בינתיים נודע כי דרפטהאוס פילמס יפיצו את הסרט ברחבי ארה״ב. כולי תקווה שאנשי ״סינפיל״, המפיצים הרשמיים של ״מעשה ההרג״ בארץ, ירימו את הכפפה ויאפשרו לנו לצפות בו בכל דרך שהיא בקרוב.