זה מכבר שפסטיבל הקולנוע בירושלים, שיימשך השבוע ויסתיים ב-23 ביולי, מקיים מסגרת מיוחדת בשם סינמאניה, ובה מוצגים סרטים תיעודיים על קולנוע. השנה, לטעמי, הבחירות בקטגוריה הזו יוצאות מן הכלל, ומאפשרות לכל חובב קולנוע באשר הוא לקבל שיעורים מרתקים בהיסטוריה קולנועית. כש״המרצים האורחים״ הם, בין היתר, מרטין סקורסזה, כריסטופר נולאן או פיטר בוגדנוביץ׳, וההרצאות מלווות בקטעי צפייה באיכות מרהיבה, מי צריך בית ספר לקולנוע? בואו לפסטיבל. בחרתי עבורכם שלושה שיעורי קולנוע כאלו שהרשימו אותי במיוחד השנה. האחד עוסק בשימור ובשחזור סרטים בעידן הדיגיטלי, האחר בסצנת המקלחת הידועה מתוך הסרט ״פסיכו״, והשלישי מביא לראשונה מבחר עצום של סרטים שנעשו בידי חלוצי הקולנוע האחים לומייר. כל אחד בומבה.

עתיד הקולנוע 

״הכל הופך להיות נגיש יותר בעידן הדיגיטלי, אבל בו זמנית הכל גם הולך לאיבוד״ (פרופ׳ טום גאנינג, אוניברסיטת שיקגו). זה המשפט אותו אקח איתי הלאה מתוך סרטו הפרובוקטיבי ומעורר המחשבה של מייקל פאלם עתיד הקולנוע, מאמר קולנועי מרתק העוסק באתגרים השונים העומדים בפני העוסקים במלאכת השימור והשחזור של קולנוע בעידן הדיגיטלי. זה לא שלא היו כבר היו סרטים תיעודיים שעסקו במהפכה הדיגיטלית בקולנוע. אולי הבולט ביניהם הוא זו לצד זו (Side by Side), במהלכו עוטה על עצמו לשעתיים השחקן קיאנו ריבס חזות רצינית של חוקר קולנוע ובוחן את שלל ההיבטים במעבר לדיגיטציה בקולנוע, החל מהצילום, דרך העריכה ועד לאפקטים המיוחדים. אבל סרטו של פאלם, שאינו חף מנוסטלגיה טהרנית לצלולויד, מתמקד בשאלה קשה וסבוכה שרק בשנים האחרונות מתחילים לדון בה ברצינות: מה ישתמר בעוד עשרות שנים מהיום מהחומרים הדיגיטליים, המגיעים בשלל פורמטים וקודים, ומה עלינו לעשות כדי להאריך את חייהם? האם הקוד הנומרי הנעלם של הדיגיטציה, בו אין יותר רצועות פילם דליקות ומתחמצנות, אינו רק אשליה של קיום על-זמני? האם העובדה שאיננו מרגישים כעת איום ממשי ומיידי לגורלם של קבצים רבים אותם ניתן לאחסן ולהעתיק ללא גבול לא צריכה להדליק עבורנו נורת אזהרה משמעותי לעתיד הנראה לעין?

פאלם מגייס לטובת הדיון המרתק הזה את טובי החוקרים האקדמיים (כמו דייויד בורדוול, טום גאנינג, ואפילו הפילוסוף ז׳אק רנסייר שמגיח לרגע), כמה מהיוצרים הבולטים בקולנוע (וביניהם הבמאי התאילנדי אפיצ׳טפונג ורסטקול, הבמאי האמריקאי מרטין סקורסזה, או טהרני פילם כמו כריסטופר נולאן ויוצרת הקולנוע הניסיוני טסיטה דין), ובמיוחד אנשי ארכיון ורסטורציות של קולנוע, שהאובססיביות שלהם ראויה להערצה. הטון של הסרט הוא דרמטי, אולי אפילו פאתוסי לעיתים, אך אין הוא מקונן בעצבות על מות הפילם. הרגע הזה, שכבר למעשה התרחש ואין ממנו חזרה (״כאן נולדתי״, מבהירה קים נובאק בסרט ורטיגו, ״וכאן מתתי״) הוא עובדה מוגמרת שמייצרת דחיפות משמעותית לגבי העתיד. ארכיונים של פילם הופכים למוזיאונים, אבל מה עם הארכאיות של הפורמט הדיגיטלי? מהן הדילמות העולות מתוך המהפכה הגדולה ביותר שחווה הקולנוע כיום, וכיצד ניתן לפתור אותן?

״עתיד הקולנוע״: מה ישתמר בעוד עשרות שנים מהיום מהחומרים הדיגיטליים?

כמה מהרגעים היפים ביותר בסרטו של פאלם מתרחשים דווקא בעקבות הפטישיזם חסר הבושה שהוא מגלה כלפי החומריות של הצלולויד. האם ישנה רגישות סינפילית מובהקת יותר מאשר סצנה שלמה בה הוא מצלם מכל זווית אפשרית את אופן ההקרנה של עותק 65 מ״מ נדיר של לורנס איש ערב? מומחים לשחזור מראים לנו כיצד חתכים בתוך הפילם המקורי היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהסרט, שצולם בתנאי שרב קשים. האם הסריטות והפגמים בעותק הפילם המקורי צריכים להשתמר כדי לשחזר את חוויית הצפייה המקורית בסרט, או שמא הגרסא המועדפת צריכה להיות דווקא זו המנקה אותם טוטאלית ברסטורציה דיגיטלית של 4K? זוהי שאלה אסתטית ואתית ממעלה ראשונה, והיא כלל אינה פשוטה. ״כל רסטורציה היא סוג של אינטרפטציה״, מבהיר מרטין סקורסזה, שנוכחותו דומיננטית בסרט אולי יותר מכל מרואיין אחר (ובצדק כנראה). ברגע מקסים אחר בסרט מוצגות לנו דוגמאות רבות של צלולויד פגום, בין אם כזה שנגוע בסינדרום החומץ או כזה שהשתמר בתנאים גרועים והפך לסוג של פנקייק. הפוטנציאל ההרסני הזה של הפילם מתנגש לחלוטין עם הפטישיזם לחומריות שלו, ומזכיר לנו כמה טראגית היא היסטוריית השימור של הקולנוע, במהלכה נשארו עימנו בקושי רבע מהסרטים האילמים שנוצרו.

הקרנה נוספת של עתיד הקולנוע תיערך ביום רביעי 19.07.17 בשעה 18:00 בסינמטק 2.

78/52

אולי הניתוח העשיר והמעמיק ביותר שאני מכיר לסרט פסיכו של אלפרד היצ׳קוק (1960) הוא של מבקר הקולנוע הקנדי רובין ווד. לפני שיצא מהארון ושינה את דעותיו במאה ושמונים מעלות, והרבה לפני עידן הוידאו הדיגיטלי שמאפשר כיום להריץ אחורה וקדימה את הסרט עליו אנו כותבים, ווד התיישב כשבועיים לאחר צפייתו הראשונה בסרט וכתב עשרה עמודים מלאים באבחנות מרתקות. אבל הביקורת הזו, כמו גם אינספור מאמרים אקדמיים וביקורתיים נוספים שנכתבו על הסרט ועל היצ׳קוק בכלל, לא מתקרבים לניתוח העשיר והיסודי שמתקיים בסרט 78/52, וזה בכלל סרט שעוסק בסצנה אחת בלבד מתוך הסרט. סצנת המקלחת, מן הסתם. אבל באמת, מה נותר כבר לומר על סצנת המקלחת, הרגע המכונן והמשמעותי ביותר בקולנוע האמריקאי של שנות השישים, ואולי ההתקפה האולטימטיבית והחזקה ביותר על הצופה בתולדות הקולנוע (רגע הקרנת סצנת המקלחת בתחילת שנות השישים, כפי שמציין פיטר בוגדנוביץ׳ בסרט, היה אולי אחד הרגעים היחידים בתולדות הקולנוע בהם היה באמת מסוכן להיות נוכח בתוך אולם קולנוע)? מסתבר שלא מעט. הסצנה הזו, שנותחה אינספור פעמים, וסודה בעריכת מונטאז׳ קצבית המאגדת 78 נקודות צילום שונות ו-52 שוטים במשך פחות משלוש דקות, נוטלת מאיתנו הצופים את הגיבורה הראשית שבסרט עוד לפני שהסתיימה מחציתו, ומשאירה אותנו עם וואקום שאותו אנו נאלצים למלא על ידי הזדהות כפויה ומחושבת עם נורמן הרוצח.

סצנת המקלחת ב״פסיכו״: הרגע המכונן והמשמעותי ביותר בקולנוע האמריקאי של שנות השישים.

זה שיעור במניפולציה קולנועית, במנגנון ההזדהות בקולנוע, בבניית נראטיב, בנקודת מבט, בעריכה מודרנית, בחיתוך בתנועה, ברפלקסיביות קולנועית, במה לא. אבל זוהי גם סצנה, כפי שסרטו המרתק של אלכסנדר פיליפ (מתים על הדוקו) מבהיר לנו, שמנקזת לתוכה את כל המטען התרבותי-היסטורי של אמריקה עד לשנת 1960, וממנה והלאה. זוהי מטאפורה על הנאיביות המדינית של ארה״ב בזמן מלחה״ע השנייה, שיקוף של חרדות לאומיות בעידן שלאחר הפצצה הגרעינית ביפן ולפני מהפכת זכויות האזרח באמריקה ושוויון הנשים, ובעיקר תגובה מפתיעה ומצמררת של היצ׳קוק להתגבשותו של המרחב הפרטי המוגן באמריקה שלאחר המלחמה, זמן התקבעותה של המשפחה הגרעינית והמבצר הביתי. הזוועה הכי גדולה, כך הסתבר לאמריקאים, יכולה להגיע מבפנים, מתוך חדר האמבטיה המוגן של ביתנו. כל המתחים והפחדים הלאומיים בארה״ב מתפוצצים יחד בסצנה הזו, שנדמה כי כל החלק הראשון של פסיכו הוא אך ורק תירוץ מקדים לקיומה. אין צורך ברקע אקדמי או בעבר סינפילי אובססיבי כדי ליהנות מ-78/52 (אבל כדאי לצפות בפסיכו לפני כן, כמובן). בעוד שהסרט של היצ׳קוק עצמו הפך עם השנים לדוגמא המושלמת של קולנוע טהור, בו לא ניתן לשנות אפילו פרט קטן (וסרטו המצוין של גאס ואן-סאנט מעיד על כך יותר מכל), הרי ש- 78/52 הוא הוידאו אסיי האולטימטיבי, מדיטציה קולנועית מבריקה מלאה באנקדוטות מרתקות על תהליך העשייה של הסרט ובאבחנות חדות לגבי חשיבותה של הסצנה. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את דני אלפמן, אלי רות, פיטר בוגדנוביץ׳, ג׳יימי לי קרטיס  אלייג׳ה וודס, או כל מי שמדבר בהתלהבות אין קץ על הסצנה הזו בסרט של פיליפ, כאילו לא עברו מאז כמעט שישים שנה.

הקרנות נוספות של 78/52 יתקיימו במועדים הבאים:

יום ראשון  16.07.17 17:45   לב סמדר

יום שלישי 18.07.17 10:30 סינמטק 1

לומייר!

אוגוסט ולואי לומייר, למי שלא מכיר, הם זוג אחים מצרפת שהצליחו להפוך את הקולנוע להיות מדיום מסחרי ולקיים בשלהי 1895 את מה שנהוג להכתיר כיום כהקרנת הקולנוע הראשונה בהיסטוריה בפני קהל. בבעלותם הייתה חברת ייצור ענקית ללוחיות צילום, והם הוקסמו לחלוטין מהמכונה של תומס אלוה אדיסון, לפני שהחליטו לבנות בעצמם מצלמה ניידת אותה ניתן יהיה להעביר ממקום למקום. הם כינו אותה ״הסינמטוגרף״ (שם שעדיין משתמשים בו כדי לכנות את עבודת הצלם בקולנוע), ובעזרתה צילמו מספר סרטים קצרים באורך של 50 שניות, ללא עריכה וכמעט ללא תנועות מצלמה. אחרי מספר הקרנות ספורות אותם קיימו לחברים ולמדענים, הם החליטו לקיים סדרת הקרנות של סרטיהם בפני קהל בורגני בבית קפה בפריז בדצמבר 1895. הרגע הזה, בו אנשים אופנתיים ואינטלגנטים התגודדו בבית קפה וצפו לראשונה בפלא הקולנועי של תמונות נעות, נחשב כיום על ידי רבים כיום הולדתה הרשמי של אמנות הקולנוע. סרטים קצרים כמו עובדים עוזבים את המפעל, בו קבוצה של עובדים במפעל של לומייר יוצאים דרך שער המפעל אל עבר ביתם; להאכיל תינוק, בו אוגוסט לומייר ואשתו מאכילים את התינוקת שלהם בעוד העצים ברקע מתנופפים ברוח; או רכבת נכנסת לתחנה, ובו רכבת המתקדמת אל עבר התחנה בתוך הפריים גרמה לצעקות ולבהלה בקהל, הוקרנו בפני כל מי ששילם פרנק צרפתי אחד כדי לחוות משהו שלא נראה עוד בעבר. הקולנוע.

עד כאן זוהי היסטוריה קולנועית ידועה. פלוס מינוס חמישה סרטים נוספים, זהו למעשה הקורפוס הקולנועי המוכר והידוע של האחים לומייר. אבל ב- לומייר!, סרטו החדש ומרומם הנפש (בחיי) של תיירי פרמון, המנהל האמנותי של פסטיבל קאן, למעלה ממאה סרטים של האחים לומייר נחשפים בפנינו (הם צילמו בסף הכל למעלה מ-1,400 סרטים במשך עשור שלם). אלו הם סרטים קצרים בני 50 שניות כל אחד, מסרטי אקטואליה דוקומנטריים ועד לקומדיות גאג בדיוניות ומועמדות, שצולמו מאז ההקרנה הפומבית הראשונה בדצמבר 1895. הם מלווים בקריינות משעשעת ומלאת אבחנות מרתקות של פרמון. אחד המוטיבים שחוזרים שוב ושוב במהלך הסרט הוא העובדה המרתקת שלמרות שהאחים לומייר ביימו בעיקר סרטי אקטואליה תיעודיים, הם דאגו להעמיד אירועים בקפדנות ולהציגם תוך חשיבה על אלמנטים רבים בקומפוזיציה. ידענו זאת, כמובן, עוד מאז שהבנו שעובדים עוזבים את המפעל הוא סרט מתוזמן בו ניתנו הוראות ברורות ומדויקות לעובדים, לאן ללכת ובאיזה קצב (מסתבר, כך מבהיר פרמון, שישנן שלוש גרסאות שונות לסרט הזה). אבל כשרואים זאת שוב ושוב בכל כך הרבה סרטים אחרים, מבינים בבירור שהאחים לומייר ידעו מה הם עושים, והבינו עוד הרבה לפני כולם שקולנוע תיעודי הוא תמיד שאלה של נקודת מבט. כשצילמו שיטפון בליון, הם ידעו בדיוק מאיזו פרספקטיבה צריך לצלם כדי לתפוס את תגובות הקהל, וכשצילמו ילדה משחקת עם חתול, הרעיון של להתקרב אל פניה בקלוז-אפ עלה במוחם שנים לפני שיעשה זאת רשמית ובאופן ראשוני גריפית. פעמים אחרות, האחים לומייר העמידו את המצלמה על רכבת נוסעת ויצרו את מה שמכונה כיום ה- ghost ride בטיולים האנתרופולוגיים שעשו לארצות רחוקות. פעם אחת הם אפילו עשו זאת בפלשתינה, ממש בסופה של המאה ה-19. מעבר לכך ולא פחות חשוב, הסרטים כולם מוצגים בגרסת 4K משופצת ומרהיבה, עם שוליים מעוגלים בקצוות. יחד עם המוזיקה הנעימה והטון ההומוריסטי, הצפייה בלומייר! היא חוויה שלא כדאי לפספס, גם אם אתם לא לומדים קולנוע באופן רשמי.

״לומייר!״: קולנוע תיעודי הוא תמיד שאלה של נקודת מבט.

הקרנה נוספת של לומייר! תתקיים ביום חמישי 20.07.17 בשעה 12:00בסינמטק 1.

סיקוונס הפתיחה של סוויטגראס, סרטם המשותף של איליסה ברבש ולוסיין קסטיינג-טיילור,  נפתח בדימוי ייחודי של כבשים על רקע פסטורלי בשלג. המצלמה הדיגיטלית, שמנסה להיות נוכחת כמה שפחות, לוכדת את הכבשים בפורמציה קבוצתית ואז מתמקדת לפתע בצילום תקריב של אחת הכבשים. הכבשה שמה לב למצלמה, ובאופן מפתיע מפנה אליה את עיניה בדממה. זהו רגע מרתק, מצחיק ודי לא טיפוסי בסרט שבו הסובייקטים נראים כלא מודעים, או לפחות לא מתייחסים, לנוכחותה של המצלמה. הפרה משועשעת שכזו של החוזה הלא רשמי בין דמות לבין מתעד, לפיו בקולנוע המתבונן לא מחזירים לעולם את המבט אל עבר המצלמה, היא מעין קריצה מודעת אל עבר הצופה. היא מסמנת עבורו כבר מן ההתחלה שהסרט שלפניו עומד לחתור תחת עקרונות האתנוגרפיה המתבוננת בקולנוע, אחת מהתהפוכות החשובות בתחום האתנוגרפיה הויזואלית אותה הוביל קסטיינג-טיילור בכתיבתו ובסרטיו. סוויטגראס הוא סרט שמנסה להציג בפני הצופה את התנהלותם היומיומית של מגדלי כבשים ממונטנה, אנשים אשר דרך חייהם הייחודית עומדת להיכחד מן העולם. הוא עושה זאת ללא וויס-אובר, מבלי לכבד עקרונות של דרמה וסיפור, וללא כל אינטראקציה בין המתעד לבין הסובייקטים. כסרט שבבסיסו הוא קולנוע אתנוגרפי העוסק בטבע, וממנו אנו אמורים ללמוד ולשאוב ידע, הוא חותר תחת כל שאיפות פדגוגיות ומנסה לייצר ערפול וחוסר מוחלטות בכל הנוגע לדרך הנכונה בה יש להבין אותו.

ברבש היא אוצרת של אנתרופולוגיה ויזואלית במוזיאון פיבודי שבאוניברסיטת הארוורד, וקסטיינג-טיילור הוא פרופסור לאנתרופולוגיה העומד בראש מעבדת האתנוגרפיה הסנסוריאלית בהארוורד, מהמקומות המרתקים ביותר כיום לעשייה תיעודית נסיונית. קסטיינג-טיילור יגיע השבוע לפסטיבל קולנוע דרום בשדרות, ובו יציג סרט זה בנוסף למספר פרויקטים נוספים בהם היה מעורב, כולם סרטים אתנוגרפים מאוד לא שגרתיים, אשר שמים דגש על יחסים מאתגרים בין דימוי לבין סאונד ומזמינים את הצופה לחווייה חושית מועצמת. בסוויטגראס ההתמקדות היא במשפחת אלסטד, משפחת מגדלי כבשים ממוצא נורווגי-אמריקאי, אולי האחרונה מסוגה בארה״ב. מגדלי הכבשים הללו חיים, מצד אחד, כמו בוקרים מהמערב הפרוע, אבל לחלוטין תלויים, מצד שני, במכשירי הווקי-טוקי שלהם, בטלפונים הניידים שברשותם ובמשקפות האלקטרוניות בהן הם משתמשים. בשנת 2001, לורנס אלסטד הבין כי הוא עומד לערוך את הטיול האחרון שלו במסלול הסלעי והקשה שבמונטנה, והציע שמישהו יצלם על כך סרט. ברבש וקסטיינג-טיילור ההרפתקנים החליטו להיחלץ למשימה, והגיעו למונטנה יחד עם משפחותיהם כדי לבלות בה שני קיצים בין השנים 2001-2003. סוויטגראס הוא התוצאה של המסע הארוך הזה: תיעוד סבלני, אסתטי מאוד, בסגנון מתבונן אשר משתמש באמצעים דיגיטליים חדשניים ומצליח ללכוד דרך חיים ייחודית רגע לפני שהיא נעלמת.

איליסה ברבש ולוסיין קסטיינג-טיילור: אנתרופולוגיה ויזואלית המשלבת חוויה חושית מועצמת

קסטיינג-טיילור וברבש מנסים לקדם בסוויטגראס מסורת של קולנוע אנתרופולוגי מתבונן המעניקה לצופה אוטונומיה מוחלטת בפרשנות הסרט ובהבנת המציאות המתועדת שלפניו. במהלך ראיונות רבים הם חזרו והדגישו כי הם מעדיפים שיכנו אותם ״מקליטים״ ("recordists") ולא ״במאים״ ("filmmakers"). בראיון אותו קיימו עם ג׳יי קונר, לדוגמא, קסטיינג טיילור אמר: ״הקולנוע התיעודי מנסה להשיג את היוקרה של הקולנוע הבדיוני על ידי כל העסק הזה עם directed by. זוהי סיבה נוספת בגינה כדאי לנטוש את המנהג הזה״. כשנשאל האם סוויטגראס הוא סרט שצריך להיחשב כעבודה של אנתרופולוגיה ויזואלית הוא השיב בראיון: ״עמימות היא משהו שחסר לאנתרופולוגים במסעם אחרי ׳משמעות תרבותית׳ כלשהיא, אותה הם מנסים למצוא בכל מחיר״. באופן כמעט מתבקש, ולאור חתרנותו הרבה של הסרט, כמעט כל פסטיבל קולנוע דחה את סוויטגראס בתחילת דרכו, שכן טבעו לא הובן ומטרתו פוספסה.

העמימות הפורמלית וההיברידיות בין תיעוד לבין בדיה מושגת בסרט גם על דרך שימושו החכם בסאונד. ברבש וקסטיינג-טיילור עובדים עם מיקרופונים אלחוטיים רגישים מאוד, המסוגלים להעביר סאונד מעל לחמישה קילומטרים ממקום הימצאותה של המצלמה. בכך הם משחקים עם ציפיותיו של הצופה להקלטת סאונד סינכרוני בקולנוע תיעודי. הם ממקמים את המיקרופונים שלהם על סובייקטים שונים בסרט, בין אם אלו אנשים, כלבים, סוסים או כבשים, המרוחקים מרחק מה מהמצלמה, ובכך מייצרים עמימות לגבי מקור הסאונד. במילים אחרות, הדימוי נשאר מסונכרן לסאונד, אבל הפרספקטיבה המרחבית מעוותת בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית חדישה. כך יוצא שהצופה שומע דברים מסוימים באופן בהיר למדי, אבל הדימוי מרמז על כך שמקור הסאונד רחוק יותר. הדבר יוצר אינטימיות מוגברת עם כל מה שאנו רואים.

סוויטגראס: פרספקטיבה מרחבית מעוותת ואירוניה הנוצרת על ידי פערים בין סאונד לתמונה.

הסרט לוקח צעד אחד רחוק יותר ומסבך את היחסים הללו בין סאונד ותמונה אף יותר. הוא מתנדנד בין מקורות שונים של סאונד ויוצר אפקט של דיסאוריינטציה אשר לא מאפשרת לצופה לדעת בוודאות היכן הוא נמצא. באחת הסצנות הנפלאות בסרט, לדוגמא, ג׳ון מרדים את הכבשים שלו בלילה בעזרת שיר ערש ואז חוצה את הפריים משמאל לימין בתנועה שלקוחה כביכול ממערבון. אנחנו שומעים את ג׳ון ממש כאילו היינו מוצבים כמטר ממנו, אך אז השירה הענוגה מתחלפת במהירות בצעקה על כלבו: ״תישאר מאחוריי! מאחוריי!״ הקונטרסט הפואטי בין דימוי לבין סאונד, בין פסטורליות שקטה לבין ציניות וכעס, מתרחשת גם בסצנות אחרות בסרט, וגורמת לצופה לתהות האם מדבר בהקלטה ישירה או בסופר-אימפוזיציה. כמובן שהכל מוקלט בסאונד סינכרוני, מה שהופך את המעבר מהמיתולוגי והקונבנציונאלי אל עבר הריאליסטי והמחוספס למשעשע עוד יותר. ברגע אחר בסרט, אותו אני נוהג להראות לסטודנטים בכל הזדמנות שיש לי, במיוחד בקורסים שאני מעביר על קולנוע תיעודי עכשווי, נוצר קונפליקט מכוון ומצחיק מאוד בין הטון הרוגז והמתלונן של רועי הצאן לבין היופי הכפרי הבלתי נתפס של המקום בו אנו נמצאים. ג׳ון מחייג לאימו כשהוא נמצא למעלה על ההר, ומתחיל במונולוג של בכי ועצבים, אותו אנו שומעים דרך הטלפון הנייד שלו תוך כדי שהמראה הפסטורלי והרגוע של ההרים נמצא כל הזמן ברקע. האופן בו מתאר ג׳ון כיצד דברם קורסים עבורו (הברך שלו פצועה, הכלב שלו לא יכול ללכת, ובכלל נמאס לו מכל ההליכה הזו בהרים) מפתיע ומצחיק, ומייצר דה-קונסטרוקציה מבריקה של מיתוס הבוקר הרגוע, המצ׳ואיסטי והבלתי מנוצח של המערב הפרוע.

קשה להציב את סוויטגראס בתוך קטגוריות והגדרות ברורות, ובסרט הזה נראטיב ומציאות מתערבבים זה בזה באופן שלא משאיר אחריו גבולות מדויקים. כדי להימנע מהשאלה האם זהו סרט תיעודי או לא, חלק מהביקורות שנכתבו עליו כשיצא לאקרנים כינו אותו ״סרט הכבשים״ (ממש כשם שסרט עכברוש, שהוקרן לאחרונה בפסטיבל דוקאביב, גם הוא מאתגר גבולות ברורים בין בדיה למציאות). אם בכל זאת חייבים למקמו, הייתי אומר שסוויטגראס הוא סרט שנמצא איפשהו בין סרט אתנוגרפי, סרט טבע, אוונט-גארד ומערבון הוליוודי. מה שבעיקר הסרט הזה מנסה לעשות זה להעביר ידע תיעודי דרך יצירת חוויה ייחודית וחושית לצופה והצפייה בו מהפנטת.

לווייתן, סרטו הבא של קסטיינג-טיילור אותו יצר עם בת זוגתו החדשה ורנה פרבל, שגם היא תגיע כאורחת לפסטיבל קולנוע דרום, הוא ניסוי רדיקלי הרבה יותר. הוא נפתח בעלטה מוחלטת, עם קריצה תנ״כית וסיקוונס אניגמטי שמזכיר קצת את האופן הרידקלי בו פותח אינגמר ברגמן את סרטו פרסונה. מתוך החשכה עולה האור, ובתוך מסך שחור מופיעות להן צורות אדומות אבסטרקטיות ולא מזוהות. במשך יותר מעשר דקות של צפייה קשה להבין מה אנו רואים או היכן אנו נמצאים. אנו נאחזים בסאונד לשם הצלה, אבל גם הוא לא עוזר לנו יותר מדי. מים סוערים, שרשראות נוקשות וחרחורי מנוע יוצרים קקופוניה של רעשים המלווה בזויות צילום תמוהות ולא שגרתיות. התמונה מתבהרת אך במעט לאחר כעשר דקות, ואז אנו מבינים שנזרקנו אל עבר הסיפון של ספינת דיג תעשייתית גדולה. אין לנו קריינות או שביב של נראטיב להיאחז בהם כמצפן לחוויית הצפייה שלנו. הסרט מכניס אותנו אל תוך הים הסוער והתחושה הנוצרת היא של דיסאוריינטציה מוחלטת, בחילה פיזית של ממש.

ורנה פרבל ולוסיין קסטיינג-טיילור: מסע אל תוך האוקיינוס הסוער.

מבקרי קולנוע רבים התייחסו לפוטנציאל של לווייתן ל״הטמיע״ את הצופה בתוך המציאות אותה הוא מתעד דרך האסתטיקה הקולנועית הייחודית שלו. שיח שכזה, בו קולנוע הוא סוג של חוויה פנמנולוגית, מתמקד באופן בו יוצר הסרט חוויה גופנית וחושית של המציאות אשר מפליגה מעבר לשימוש במילים, וגורמת לצופה לחוש ולחוות את ההרגשה של שהיה על אוניה כזו בים סוער. למרות שאני מסכים עם כך שקשה לרדד את הסרט למספר אמירות או טיעונים לגבי דייג תעשייתי, ואין כל ספק שהשפה האמנותית והאבסטרקטית שלו פונה אל חושינו לפני שהיא קוראת לפענוח ראציונלי כלשהו, אני עדיין מוצא את השיח הפנמנולוגי הזה מוגבל. כדי לטעון שסרט מבקש לגרום לצופה תחושות חווייתיות מסוימות, במיוחד בקולנוע תיעודי, המבט שלו צריך לשם כך לנבוע מדמות אנושית, אשר מרגישה תחושות אלו. במילים אחרות, כדי שנחוש את הרגשת הבחילה והסחרור הנגרמת משיט בים סוער, היינו מצפים שלווייתן יתמקד באופן בו חווים זאת הדייגים ויישר מבטנו עם מבטם. על פי השיח הפנמנולוגי בקולנוע, המבט הזה יתורגם לתחושות, וכך תיווצר התאמה בין הדמות על המסך לבינינו הצופים. אבל לווייתן הוא סרט מורכב יותר מכך. הוא אינו מציע מבט אנושי לכל אורכו ולא מבצע סימולציה המחקה את התצורה המוכרת של הראייה האנושית. למעשה, רוב הפוטאג׳ בו משתמשים קסטיינג-טיילור ופרבל מצולם מבלי שאף אחד מהם מתבונן אל תוך עינית מצלמה. בעוד שחלק מהצילומים נעשו על ידי מצלמות גו-פרו חובבניות שהוצמדו לקסדות הדייגים וכוסו בקונטיינרים מפלסטיק כדי למנוע כניסת מים אליהן, חלק אחר נעשה כדי לאמץ פרספקטיבה שאינה אנושית לחלוטין. ״על סיפון האונייה, כשהדגים יוצאים מהרשת״, מסבירה פרבל, ״אחד מאיתנו זוחל אל הדגים עצמם. כשהמצלמה צוללת אל תוך האוקיינוס, אחד מאיתנו מחזיק את האחר מעבר לסיפון ומצלם כשהמצלמה מחוברת למקל ארוך״. להסבר הזה אפשר גם להוסיף – כשהמצלמה יצאת מהמים ונכנסת אליהם חזרה, הסאונד אותו אנו שומעים הוא של המכונה עצמה, ופעילות הדיג עצמה מצולמת כמו מתוך המכונה אותה הם מפעילים. לווייתן מדלג באופן שרירותי בין פרספקטיבה אנושית לפרקים לבין דימויים שנקודת המבט שלהם היא של חפץ, של מכונה לא אנושית. תוך מאמץ כביר לצלם מנקודות מבט וזוויות צילום בלתי אפשריות, קסטיינג-טיילור ופרבל אינם מעוניינים לחקות את הראייה האנושית, אלא להרחיבה בעזרת אמצעים דיגיטליים. באילו דרכים, אם בכלל, ניתן אם כך לטעון שהמבט הלא אנושי מתוך המכונה עצמה יכול להיות סנסוריאלי או חווייתי? האם אנו יכולים לחוש מה שהמצלמה חשה?

לווייתן: מדלג בין פרספקטיבה אנושית לבין נקודת המבט של המכונה.

ממש כמו סוויטגראס, לווייתן הוא ניסיון אקספרימנטלי להרחיב את האפשרויות של הקולנוע המתבונן על ידי הגדרה מחדש של פרספקטיבה מרחבית ושינוי ההיררכיה הקיימת בין דימוי לסאונד בקולנוע. זהו סרט שמרחיק עצמו מהקורדינטות המוכרות של הראייה האנושית ויוצר שפה קולנועית שאינה קבועה, כזו הגובלת ממש באנרכיה אסתטית בה הכל מותר. במאמר אקדמי אותו כתבתי על הסרט במסגרת גיליון מיוחד של כתב העת Visual Anthropolgy Review, שהוקדש כולו באופן מפתיע לסרט הזה בלבד, ניסיתי לטעון שלווייתן אינו ניסוי אוונט-גארדי בלבד, כי אם הרחבה מעודכנת של הקולנוע המתבונן המרחיקה עצמה מכמה ממאפייניו המסורתיים.

האסטרטגיה המתבוננת שצמחה בקולנוע התיעודי בשנות השישים — ובה צוות קטן מסתובב עם מצלמת 16 מ״מ המנותקת מהחצובה ועוקב אחרי סובייקטים אנושיים מרתקים בסיטואציות דרמטיות — מקבלת כאן טיפול מחודש שמפשיט אותה עד להנחותיה הבסיסיות ביותר. אין כאן דרמה או סיפור שדורש מאיתנו אינטרפטציה או הגיון סיבתי, והמצלמה לא יוצרת נקודת מבט אנושית אותה אנו יכולים בעצמנו למלא. גישת ה״זבוב על הקיר״ בתיעוד המתבונן, על פיה במאי הקולנוע הישיר תיעדו מאורעות מבלי להתערב בהם וללא הפרעה כלשהי מצידם למתרחש, מקבלת כאן עדכון לעידן הדיגיטלי. אחרי הכל, זו מטאפורה בה השתמשו במשך שנים כדי לתאר עמדה אתית מסוימת כלפי מה שמתעדים, וכאן היא הופכת למטאפורה בעלת משמעויות קוגניטיביות גם כן. זבוב, כידוע, אינו רואה את העולם כפי שרואה אותו אדם אנושי. בגלל צורת העין העגולה, הרחבה והבולטת של הזבוב, היא מאפשרת לו לראות את העולם ב-360 מעלות. למעשה, זבוב רואה את העולם כמוזאיקה: אלפי דימויים קטנים מתחברים זה לזה ויוצרים עבורו את תמונת העולם. כך, לדעתי, פועלים שני הסרטים של קסטיינג-טיילור עליהם אנו מדברים כאן. הם מאפשרים לצופה מולטי-פרספקטיבה הניתנת לו מתוך נקודות מבט שלמעשה אינן קבועות והצופה נמצא בכל מקום אפשרי. תנועת המצלמה אינה נוצרת מתוך מוטיבציה אנושית כלשהיא או רצון לתמוך בסיפור, והיא אינה מונעת מתוך ניסיון לעקוב אחר דמות. המצלמה בלווייתן מתבוננת במציאות במבט נוקב אך אדיש שבאופן עקבי נחשף כלא אנושי.

זבוב על קיר של ספינה ב״לווייתן״: המצלמה נמצאת בכל מקום.

בעבודתם עם סאונד, היוצרים משתמשים בשילוב של ציוד מקצועי וחובבני כדי ללכוד את הרעשים הכבדים של הספינה יחד עם רחשי הים הסוער והגועש, אשר מימיו מתנפצים אל הספינה כל הזמן. קסטיינג-טיילור ופרבל עבדו עם מעצב הסאונד ארנסט קארל, שאחראי לסאונד בכמעט כל סרטי ה- SEL, ויצרו קומפוזיציית סאונד עשירה שמבקשת מהצופה לשים לב אליה עוד לפני הדימוי. החריקות, הנקישות והגלים המתנפצים יוצרים רשת מורכבת של סאונד שבאה להחליף את הדיאלוגים הנעדרים מן הסרט. מעניין לשים לב שסאונד בלווייתן אינו מבחין בין מרחבים, ואין בו ישירות ובהירות שמאפשרת לנו לדעת מהיכן הוא מגיע, כמו בסרט הוליוודי. האופן בו סאונד מתנתק בסרט מתוך המקור שלו קשור באופן בו מעוצב בסרט המתח בין האקטואלי למלאכותי, בין ההתבוננות לאסתטיזציה.

זה קשה, אם לא ממש בלתי אפשרי, להבין בדיוק מה ניסו להשיג היוצרים של לווייתן או לאיזו טענה תיעודית הם חתרו. האם זהו מאמץ לתעד אורח חיים אשר יחלוף במהרה מן העולם, ממש כמו זה של משפחת מגדלי הכבשים בסוויטגראס, או הקהילה התעשייתית של המוסכים אשר מיועדת להריסה בחלקים זרים (סרט נוסף שיוקרן במהלך הפסטיבל)? האם זהו סוג של קולנוע רדיקלי אשר מבקש למקם מחדש את האנושי בתוך הטבע, או להציב אותנו במקום שהוא חייתי מיסודו? אולי זהו מאמץ ורטוביאני להסיר את המחיצות בין האנושי למכונה? שמא האסתטיקה הייחודית בסרט היא טקטיקה של הלם המדגישה את הברוטליות של הדיג התעשייתי תוך כוונות אקטיביסטיות? קשה להחליט, אך נראה לי כי ההתבוננות שנמצאת בכל מקום, זו אשר מחליפה תדיר פרספקטיבות ומאתגרת כל ניסיון לאינטרפטציה קוהרנטית, מציעה לנו בשני הסרטים מסע מדיטטיבי ומהפנט אל תוך הטבע אשר צופה במציאות בדרכים חדשות וניסיוניות.

לווייתן יוקרן בפסטיבל ביום שלישי, ה-13/6/2017 בשעה 19:00.

סוויטגראס יוקרן בפסטיבל ביום רביעי, ה-14/6/2017 בשעה 16:30.

ביום רביעי תתקיים גם כיתת אמן עם קסטיינג-טיילור וורנה פרבל בין השעות 12:30-14:00.

הכניסה להקרנות ולכיתת האמן היא ללא תשלום.

עכשיו, כשעשן הגלואז התפזר כבר מעל שמי קאן, ועיננו נשואות לפסטיבל קולנוע דרום בשדרות ובעוד קצת יותר מחודש לירושלים, אני רוצה ברשותכם להאט קצת את הקצב ולקחת נשימה עמוקה. בואו נחזור אחורה לפסטיבל אחד קודם, ולחגיגת הקולנוע התיעודי שהיתה כאן לפני עשרה ימים בדוקאביב. הפסטיבל בתל אביב אולי הסתיים, אבל לי נשאר אליו חוב קטן. כתבתי המלצות בפוסטים קודמים על סרטים מכל התחרויות מלבד התחרות הישראלית, שבה הייתי שופט השנה מטעם ארגון המבקרים פיפרסקי. עכשיו השתחרר השסתום, ואני רוצה להעמיק ולהמליץ לכם על כמה מהסרטים הנבחרים בתחרות, שישה במספר ליתר דיוק, שכדאי לכם מאוד לשים לב אליהם כשייצאו לאקרנים ולערוצי הכבלים במשך השנה הקרובה. את הפרס השנה החלטנו להעניק לסאלח, פה זה ארץ ישראל, אליו אתייחס ראשון, אך ההחלטה הזו הייתה לא פשוטה כלל וכלל. הקושי בלהעניק פרס לסרט אחד בלבד מתוך שלושה עשר סרטים מרתקים היה עצום, והיו לפחות עוד חמישה סרטים שביניהם התלבטנו עד השעות הקטנות של הלילה. מבחינה תמטית, לא היה קשה למצוא את המשותף ביניהם. כל אחד מן הסרטים הציג התמודדות של פרט כזה או אחר מול מערכת אידאולוגית מדכאת: אפליה עדתית, אמונה ומסורת, ערכי משפחה נורמטיבים, שוביניזם ומיזוגניה, כיבוש ואנטישמיות. לפניכם התייחסותי הביקורתית לששת הסרטים שבעיניי היו המוצלחים ביותר בתחרות. בחלק מהסרטים קיר הדיכוי נשבר, ובחלק אחר העבודה עוד רבה, אבל כמה חשוב וטוב שיש לנו קולנוע כזה כדי להמשיך את המאמץ והמאבק.

סאלח, פה זה ארץ ישראל

את פרס ארגון המבקרים השנה החלטנו להעניק לסרט המטלטל והחשוב הזה של דורון גלעזר, דוד דרעי, ורות יובל. בחירה זו יכולה להיראות על פניה כתמוהה, כי במבט שטחי, סאלח, פה זה ארץ ישראל עלול להיתפס על ידי רבים ככתבה עיתונאית ארוכה שעיקר כוחה טמון בתחקיר הארכיוני המעמיק שנעשה בה. למרות שזהו נדבך חשוב ומרשים מעין כמוהו בסרט, שאף זיכה את יוצריו בפרס התחקיר בפסטיבל, סאלח הוא הרבה מעבר לכך. מדובר ביצירה מרגשת בעלת מבנה נראטיבי חכם ועמדה אתית מלאת ניואנסים, רגישות וכבוד לדמויות שבה.

תוך חשיפה הדרגתית של החומרים הארכיוניים שנגלים כאן לראשונה, תיקים ממשלתיים וסיכומי ישיבות משנותיה הראשונות של המדינה שהיו קבורים זמן רב במעטה של חסיון, מתגולל בפנינו הסיפור המזעזע שלא סופר עד כה על מדיניות גזענית מוצהרת כלפי העולים החדשים בארץ ישראל. פיזור האוכלוסייה מעבר לערים המרכזיות בארץ, כך מובהר לנו, היה צעד חשוב ש״נדרש״ כדי למנוע את השיבה של התושבים הערבים שגורשו מכפריהם. צעד אחר צעד, מסמך אחר מסמך, נחשפת בפנינו הזוועה, שהיא גם הטרגדיה האישית של כל אחד ואחת ממאות אלפי העולים מצפון אפריקה: הממשלה החליטה עבור המתיישבים החדשים היכן לגור ונקטה סנקציות שונות כלפי אלו שהעזו להתנגד או לברוח מהשממה אליה הובלו מבלי שנשאלו לרצונם. באם זה לא מטריד מספיק, חציו השני של הסרט מוציא החוצה באופן גלוי ומוצהר את השד העדתי שאליו התייחס אפרים קישון בסאלח שבתי, אך כאן, במציאות הנחשפת במלוא ערוותה, הוא מזעזע יותר מכל דמיון סאטירי. העולים ממדינות צפון אפריקה, אליהם התייחסו כנחותים מבחינה תרבותית וגופנית, היו לא יותר מאשר ברירת מחדל של כח אדם עבור ההנהגה הציונית, ונועדו אך ורק כדי לאכלס את הארץ לכל אורכה ורוחבה. קריינות הטקסטים של מקורות הארכיון הנחשפים מבוצעת על ידי ירון לונדון, החלטה בעלת מימד אירוני מובהק בהתחשב בעובדה שמדובר גם כאן בגבר אשכנזי לבן.

״סאלח, פה זה ארץ ישראל״: חשיפה הדרגתית של חומרים ארכיונים מטלטלים

המוטיבציה של דרעי ליצירת הסרט ולתחקיר המעמיק שעשה הגיעה מתוך ההיסטוריה של משפחתו, כך הוא מבהיר לנו. זו התפזרה זה מכבר מירוחם אל שאר קצוות הארץ, אך לא הצליחה להוציא את המעברה מתוכה. דרעי עוטה על עצמו כאן את מסכת התחקירן האקטיביסטי שוחר הצדק, אך בניגוד למקבילים ידוענים אחרים כמו מייקל מור או ניק ברומפילד, הוא מתייחס באתיקה ובכבוד גם לאלו בהם הוא מעוניין להצליף, ובמיוחד ל״נבל״ הראשי בסרט, פרופ׳ אלישע אפרת, גיאוגרף אשכנזי מזדקן שלא מוכן להתנצל או להצטדק. העימות בין שניהם הוא מטריד, ולא רק כי הוא חושף את פער הדורות העצום, בו הגיאוגרף נראה כשריד מתקופה אחרת לחלוטין, אלא כי דרכו מבוטאת באופן הצלול ביותר מדיניותה הגזענית והנוקשה של ההנהגה הציונית, עם כל התירוצים השונים שהעניקה לעוול שעשתה. בהחלטה מבריקה בסרט, דרעי מציג לקורבנות את העובדות המטרידות בדבר האפליה הסיסטמטית שהוא חושף. דור המתיישבים המוקדם, שבעוד שנים ספורות עומד לסיים את חייו בתחושת החמצה של החיים האלטרנטיביים שבקלות יכלו להיות שלו, צופה בסרט באופן רפלקסיבי ומביע את תחושותיו העזות למה שמתרחש על המסך. זהו רגע שמזכיר כמובן את סצנת הסיום מתוך סרטם המונומנטלי של ז׳אן רוש ואדגר מורן כרוניקה של קיץ, במהלכו צופות הדמויות הראשיות בסרט בראיונות שקוימו עימן ומתדיינות עם יוצרי הסרט לגבי מידת האמת והאמינות שעולה מתוך קטעי התיעוד. כאן, מן הסתם, מדובר באמת מטלטלת הרבה יותר, שמבהירה לדמויות את מקור האשם במסכת הכאב המתמשכת שלהם. השאלה מה ניתן, אם בכלל, לעשות מכאן הלאה, היא אולי הסוגיה המרכזית שנשארת ללא מענה בסרט הזה.

יוצר הסרט דוד דרעי: המוטיבציה לעשיית התחקיר מגיעה מתוך העבר של משפחתו

הקיר

סרטה התיעודי הייחודי של מורן איפרגן נפתח בשוט לא שגרתי, במהלכו דימוי פרגמנטרי של רגליים הפוסעות אל עבר רחבת הכותל. ברקע נשמע קול של אישה, כנראה חברתה של הצועדת, המביעה דאגה לשלומה. אנו לומדים לזהות במהרה כי האישה הצועדת היא איפרגן, והיא עומדת במרכז הסרט מבלי שנראה את פניה או את פניהם של הדוברים עימה ולו פעם אחת. מחזור של אישה, טבילה במקווה וניקיון הפות יעלו בהתרסה משועשעת כאלמנטים בשיחה שלאחר מכן בין יוצרת הסרט לרבנית, כשברקע הדוברות עצמן שוב תיעדרנה כליל מן המסך. המצלמה תתמקם לה ברחבת הכותל, או ב״קיר״ כפי שהלשון הסטרילית של שם הסרט מכנה אותו, ותציג נשים מתפללות המודרות באגף נפרד מהמין הגברי. השיחות האישיות להן נאזין במהלך הסרט, חלקן שיחות טלפוניות אמיתיות וחלקן הודעות וואטספ מוקלטות, יהדהדו בעקבות דימויי האמונה הלאומיים והאיקוניים שברקע משמעות אחרת, רחבה יותר, על ניסיונה של אישה, של כל אישה למעשה, לשבור את הקיר ולהתנגד למנהגים ולמסורת הפטריארכלית תחת מכבש הלחצים המופעל עליה. איפרגן מספרת לנו על עצמה, ועל קריסתו של הבית אליו השתייכה בשנים האחרונות מאז נישואיה לשף אסף גרניט. יחד עם זאת, היא מייצרת מהלך רטורי מורכב ומעניין, אשר מדלג מן האישי אל הלאומי באלגנטיות וללא דידקטיות. מצד אחד היא מספרת לנו, בעיקר דרך שיחותיה הטלפוניות עם דמויות אחרות, על משברים אישיים ולא פשוטים, כמו הגעתה של סבתה לבית החולים או גירושיה המתוקשרים מגרניט. מצד שני, הדימויים המצולמים של רחבת הכותל, מרחב של חורבן בית לאומי אחר המסמן תשוקות לאומיות וקנאות דתית, גורמים למילים הנאמרות להדהד אל עבר הקיום הישראלי בכללותו. רגעים רבים בסרט משעשעים ומרגשים, ונוצרים מתוך מילותיה הישירות והנוקבות של חברתה של איפרגן, המרגשות בחדותן. אימה הכריזמטית של איפרגן, שמבקשת להציב את ביתה בחזרה במוקד המשפחה והמסורת אך נתקלת בהתנגדות ובאדישות אחראית גם היא לכמה מהרגעים הספונטניים החזקים בסרט.

סרט על נסיונה של אישה, של כל אישה למעשה, לשבור את ״הקיר״

הקיר הוא סרט בעל אופי של יומן דוקומנטרי, שכן הוא מתמקד לכאורה באיפרגן ומשפחתה. ככזה, הוא עלול להשרות אי נוחות מסוימת אצל הצופה לאור העובדה שיוצרת הסרט אינה חושפת עצמה ואת חייה בכנות מוחלטת, ומחליפה את נטל החשיפה האישי בדמויות אשר עימן היא משוחחת ואשר מספרות עליה במקומה. קשה לחלץ ממנה תגובה גלויה, אך אין בכך כל פסול כאלמנט צורני המאפיין את היצירה המסאית והלא קונבנציונלית הזו, גם אם כאסטרטגיה של יומן אישי החלטה כזו מסתירה יותר מאשר חושפת. איפרגן, כך זה נראה, אינה מתמקדת בכנות אישית, אלא באופן בו סיפורה יכול להפוך ולהיות סיפורן של עוד נשים רבות בחברה הישראלית הנדרשות לנתב את דרכן בתוך שמרנות מסורתית. אין כל ספק שהאלמנט המרשים ביותר בסרטה של איפרגן הוא המבנה הצורני הרדיקלי שלו. בהנגדה מתמשכת בין דימויים מצולמים של מסורת, מנהגים וטקסים בירושלים לבין שיחות והודעות טלפוניות אשר בהן נחשף מרד נשי בועט כלפי שמרנות ומסורת, איפרגן יוצרת ביטוי מובהק ומקורי לרעיון המונטאז׳ הקולנועי. גם אם צורת ההנגשה בין דימוי לבין סאונד אינה מהודקת או מוצדקת לכל אורכה, הניסיון המתבקש של הצופה לחפש הצדקה כזו לכל אורך הסרט יש בו כדי לייצר חווית צפייה מאתגרת ומתגמלת. הקיר הוא אולי הסרט התיעודי הנועז ביותר בתחרות הישראלית, והפרס הראשון שניתן לו על ידי חבר השופטים הוא מוצדק עד מאוד.

״הקיר״: ביטוי מובהק ומקורי לרעיון המונטאז׳ הקולנועי

מוחי

קשה לחשוב על עוד הרבה סרטים תיעודיים שהצפייה בהם מלווה בתחושות כה עזות ובלתי נפרדות של כעס והתרגשות כמו מוחי. כעס, כי הכיבוש האכזר והסגר על עזה הוא זה שמייצר מצב כה טראגי ואבסורדי כפי שמתואר בסרט, והתרגשות, כי במהלך הצפייה קשה בכלל להאמין שילד בן שש מצליח בעזרת חוסן נפשי שלא יתואר להתמודד עם מצבו באופן הזה. יוצרי הסרט, רינה קסטלנובו-הולנדר ותמיר אלתרמן, מלווים את מוחי (מוחמד) במשך כמעט שלוש שנים בתוך מה שהפך מאז שנולד לביתו היחיד, בית החולים תל השומר. מוחי, ילד פלשתיני שנולד בעזה, סובל מכשל חיסוני נדיר ומגיל מוקדם הוא מקבל טיפול מסור בבית החולים הישראלי, כשהמלצת הרופאים היא ברורה – חזרתו לביתו בעזה עלולה להיות גזר דין מוות עבורו. מלבד הרופאים מטפל בו באופן צמוד סבו, אשר מהווה עבורו למעשה את כל עולמו. אימו של מוחי מצליחה לבקר את בנה בבית החולים לעיתים רחוקות ולתקופות קצרות, רק כשהמצב הפוליטי מאפשר זאת וכאשר אישור הכניסה מצליח להגיע. הטראגיות המגוחכת אף גוברת כשהסבא אינו יכול להתרחק מבית החולים כדי לחזור ולשהות עם שאר בני משפחתו בעזה משום שהוא בחזקת חשוד תמידי בעיני השלטון הישראלי. בסצנה שנדמה לרגע כי נלקחה מתוך תוכנית פארודיה, אך לרוע המזל היא אמיתית לחלוטין, מוחי וקרוביו נאלצים לחגוג את יום הולדתו ולעשות פיקניק ברחבת חניון בית החולים. מצלמתם של יוצרי הסרט נמצאת תמיד במקום ובזמן הנכון, גם כשהאירועים נהיים מורכבים עוד יותר בין שני מוקדי ההתרחשות – בית החולים והבית של מוחי בעזה. אופי האירועים, שאותם לא אפרט, דורש מן היוצרים החלטות אתיות ברורות לגבי אופי התיעוד, והם מצליחים להתמקד בכאבן של כל הדמויות מבלי להזניח אף אחת מהן.

״מוחי״: תחושות בלתי נפרדות של כעס והתרגשות.

מוחי, שמפזם לעצמו במהלך הסרט את השיר ״ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת״, גדל להיות ילד עם משבר זהות לא פשוט בעקבות הסיטואציה המוזרה איתה נאלץ להתמודד כל חייו הצעירים. כשנשאל אם הוא יהודי או ערבי — ולאור העובדה שבמשך שש השנים האחרונות מתגורר בבית החולים תל השומר ילד ערבי מעזה זו אינה שאלה מוזרה כלל וכלל  — מוחי עונה מיד: ״אני רוסי״. פרץ הצחוק העז שהתגלגל בקהל באותו רגע היה טבעי ומתבקש, אבל הוא גם היה מעין שסתום בטחון שהשתחרר, שבו ההומור הוא כל שנותר לצופה כדי להתמודד עם הטרגדיה בה הוא צופה ובתוכה חי הילד כובש הלבבות הזה. מה שבעיקר מדהים הוא עצם העובדה שכל רגעי ההומור בסרט, ויש לא מעט כאלו, מגיעים מכיוונו של מוחי בעצמו, ילד מקסים, טהור וחף מכל פשע, קורבן לציניות ולאכזריות של הכוחות הגדולים ממנו. כיצד ייתכן שילד בסיטואציה שכזו מצליח להרים את ראשו ללא הפסקה ולרצות לטרוף את החיים ללא מעצורים? דמותו הכריזמטית יוצאת הדופן של מוחי איננה רק פרס לכל יוצר תיעודי, אלא דמות כה נדירה באנושיותה שהיא כמעט ולא מגיעה לנו, הצופים הישראלים. אם נרצה או לא, אנו חלק מתוך המציאות שיצרה את מוחי, ומאפשרת את סבלו היומיומי. אנו חלק מהכיבוש האכזר שבגללו הוא סובל ומפירותיו אנו נהנים באופן ישיר, גם אם אנחנו ממש מתנגדים לו. ההתרגשות מכל מילה מצחיקה שמוחי אומר ומכל תנועה של גופו, או הדמעות שנזיל על כל רגע מרגש ועצוב בסרט חייבות להיות מלווות בתחושה לא נעימה ומתבקשת של אשמה. מוחי אינו יכול להיות רק הילד המקסים מבית החולים תל השומר עימו אנו מצטלמים ומתבדחים לאחר ההקרנה. את מוחי חייבים להציל ואת המציאות שלו חייבים לתקן. מוחי הוא התזכורת עבור כל צופה, בארץ ומחוצה לה, שהכיבוש הזה חייב להסתיים, ויפה שעה אחת קודם.

מוחי וסבו: סבל מתמשך, טראגי ואבסורדי בו זמנית.

איך מסמנים אהבה

סרטם של איריס בן משה ואל-עד כהן מתעד את המסלול העצמאי והלא שגרתי שלוקח על עצמו אדם חרש בחברה שומעת. זוכה פרס חביב הקהל בפסטיבל (ובאופן מוצדק למדי), זהו סרט שהצליח לרגש אותי עד מאוד, כמו גם לעורר בי השתאות לנוכח צורתו הקולנועית. כבר בתחילת הסרט מבהיר לנו אל-עד, אשר מספר את סיפורו בגוף ראשון ובאופן חושפני ואינטימי, שמותה של אימו בגיל צעיר היה אירוע מכונן וחשוב בהתפתחותו העצמית. בצל גישתו הנוקשה והשמרנית של אביו, אותה ממחיש אל-עד ללא פניות ופשרות על ידי נוכחותו של האב בסרט, אל-עד מבקש לפרוץ את גבולות החברה הנורמטיבית בה הוא חי, וליצור לעצמו חיים אלטרנטיביים של הגשמה עצמית. איך מסמנים אהבה מתמקד בהחלטה האמיצה שלו להביא ילד לעולם בהורות משותפת עם יעלי, חרשת אף היא, ולגדלו כפי שהוא היה רואה לנכון ולא כפי שהסובבים אותו מצפים ממנו לעשות. החלטה זו, שאת תוצאותיה מלווים היוצרים בסבלנות ובסקרנות תיעודית, מקפלת בתוכה שורה של שאלות מרתקות הקשורות לחירשות, אך גם להקשרים רבים אחרים. האם זוהי העדפה לגיטימית לקוות שבנם של חרשים יהיה חרש בעצמו? בהינתן שהילד נולד שומע, האם ישנה דרך ״נכונה״ ורצויה לגדלו על ידי זוג הורים חרשים? האם הורים חרשים, לדוגמא, צריכים להשמיע לילדם השומע מוזיקה או לא לחרוג באופן מאולץ מעולם הדממה בו הם נמצאים? כמו כן, אל-עד הוא הומוסקסואל אשר מחליט להיכנס לחוויית הורות משותפת עם מישהי שאינה בת הזוג הרשמית שלו, ועל כן חייהם אינם משותפים במלוא מובן המילה. כיצד מייצרים תחושת שותפות מלאה במצב כזה, בו אל-עד מרגיש מקופח וחסר כל תכלית ״ביולוגית״ בדאגה לתינוק בחודשי חייו הראשונים? האם כל זה שונה בכלל מהורות קונבנציונאלית והטרוסקסואלית? ככל שאל-עד ויעלי מתקדמים בחווייתם המשותפת והלא סטנדרטית, הסרט גורם לנו כצופים לתהות יותר ויותר מה מתוך הבעיות איתן מתמודדים בני הזוג ייחודיות למצבם הלא-נורמטיבי ומה מתוכן דומות לבעיות ״רגילות״ יותר, עימן מתמודד כמעט כל זוג אשר מביא ילדים לעולם?

״איך מסמנים אהבה״: לפרוץ את גבולות החברה הנורמטיבית וליצור חיים אלטרנטיביים של הגשמה עצמית.

גם מבחינה צורנית-קולנועית הסרט מבליט את ההתרסה של אלעד כנגד הנורמות החברתיות המבקשות ממנו להסתיר את ליקוי השמיעה שלו. מי אמר שחרשים חייבים לשים מכשיר שמיעה וללמוד לדבר כמו כולם? אחד האלמנטים המרגשים ביותר בסרט איך מסמנים אהבה הוא האופן בו אל-עד מדבר בגאווה וללא בושה את שפת האדם השומע, גם אם יש באופן הביטוי הווקאלי הזה ליקויים וטעויות בהגייה. בסרט המקדש את הדיאלוג והשיחה, יש בכך אקט מתריס וראוי לשבח אשר אינו מתפשר אך ורק כדי ליישר קו עם המתווה של סרט עם פסקול מילולי סטנדרטי. שיחות אינטנסיביות רבות בין הדמויות, בעיקר בין אלעד ויעלי המתווכחים ביניהם בנוגע להחלטות על הורות, מתרחשות בדממה כמעט מוחלטת, ללא דיאלוג נשמע ועם רחשי רקע בלבד. חבל לי מעט שיוצרי הסרט לא בחרו ללכת עם הקו החתרני הזה עד הסוף ולהימנע מליווי סרטם בפסקול מוזיקלי. החלטה שכזו יכולה הייתה להיות נאמנה באופן מוצדק למתווה העלילתי של הסרט, אך מצד שני אני יכול להבין את ההצדקה המסחרית להפנות את סרטם גם לקהל שומע. יחד עם זאת, איך מסמנים אהבה הוא סרט המתעד ברגישות ובעדינות את מסעה של דמות לקראת הכרה חברתית במצבה ובבחירותיה הייחודיות, ועצם קיומו מסמן מהלך חשוב והתקדמות משמעותית בייצוגים קולנועיים של נכויות ואורח חיים לא נורמטיבי.

שיחות אינטנסיביות המתרחשות בדממה כמעט מוחלטת

מקווה שאני בפריים

נדמה לי שהדבר היחיד שניתן לומר בגנותה של המחווה היפה והמרגשת של נטעלי בראון לבמאית מיכל בת אדם היא שהיא קצרה מדי. ב-58 דקות יצירתיות שוברת נטעלי בראון את המוסכמות של הביוגרפיה הקולנועית ומצליחה לייצר שיר הלל לכשרון נשכח ולקולנוע הנשי בכלל. בת אדם, שאת גילה המדויק היא מסרבת לגלות, היא מבוגרת מדי לתעשיית קולנוע הסוגדת לנעורים וליופי צעיר, מתעסקת באופן מתמיד בנשיות דרך הפריזמה האישית של הסרטים שלה, והיא הדוגמא המרכזית לשחקנית נודעת שהפכה לבמאית, שלושה מאפיינים שבמסגרת הקולנוע הישראלי נוטים להתייחס אליהם בדרך כלל בחוסר הערכה. חלק מהקטעים מתוך הסרטים בהם השתתפה בת אדם, או אלו שאותם ביימה, מופיעים בסרטה של בראון ללא סאונד ועם מוזיקת רקע בלבד. זוהי החלטה צורנית מרתקת השונה באופיה מסרטי ביוגרפיה סטנדרטיים אחרים שמשתמשים בקטעי סרטים באופן אינסטרומנטלי כדי להעריך את חייו ופועלו של היוצר. כשאלו ערוכים לצד קטעי ראיונות ישנים ולצד תיעוד אינטימי של ההתנהלות העכשווית של בת אדם בביתה ובמהלך צילומי סרטים, התוצאה מרגישה שונה מהמקובל. אין אלו הסרטים עצמם, תוכנם או הערכתם הביקורתית שעל פיהם מסודרת הביוגרפיה של בת אדם, כי אם סירובה המתמשך להפסיק ולהמשיך ליצור, כנגד כל ביקורת שלילית, חוסר פרגון או סתם שמרנות מעצבנת. ברגע יפה ומיוחד בסרט, המתרחש על שפת הים, בת אדם מביימת מחדש סצנה שכבר ביימה בסרט מוקדם יותר. העבר הנוסטלגי נשזר עם הווה מתמשך, והיצירה ממשיכה להתרחש, גם כנגד כל הסיכויים.

״מקווה שאני בפריים״: שיר הלל לכשרון נשכח ולקולנוע הנשי בכלל

ב-מקווה שאני בפריים ישנם גם רגעים מטרידים, שמזכירים לצופה את מידת נחיצותו של סרט כזה, כמו הפגישה של בת אדם עם מפיק העל לאון אדרי, אשר מסמן בגישתו אליה את התפיסה הגברית והמיזוגנית של הדור הישן בארץ. ״את נראית טוב, בטח יש לך מאהב״, הוא מתריס לעברה, והצופה זוכה לתמצית מזוקקת של השוביניזם עימו נאלצת להתמודד בת אדם במשך כל חייה. בראון מציגה בפנינו דוגמאות שונות לביקורות מזלזלות שקיבלה בת אדם כבמאית, ומבלי להזכיר שמות או תאריכים היא משרטטת את נוף הביקורת הישראלי מאז ומתמיד: שמרני להחריד ושוביניסטי במופגן. אחת מנקודות החוזקה של הסרט הזה היא יכולתו להציג לצופה מחווה כפולה, עצובה ומרגשת, לא רק לבת אדם, אלא גם לבעלה, הבמאי זוכה האוסקר משה מזרחי. את הביוגרפיה של מזרחי אנו שומעים בעקיפין וברקע בלבד דרך דיווח חדשותי בטלוויזיה על המחווה שנעשתה לו בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות. הדיווח נקטע באמצע. מזרחי, כמו בת אדם, מעולם לא היה מוערך כראוי בזירת הקולנוע המקומי. את השאלה המשמעותית הראשונה זורקת בראון לחלל האוויר רק באמצע הסרט, כשאת קולה אנו לפתע שומעים: ״לא הייתה ביניכם בכל השנים הללו כל תחרות?״ לא זו בלבד שהדינמיקה אינה תחרותית, אלא שלעיתים נדמה כי בת אדם ממשיכה לביים כדי להמשיך באופן מסוים את דרכו של בעלה, שזה שנים רבות לא מצליח למצוא מימון לסרטיו. ברגעים בהם היא מביימת אותו, ונתקלת בפאסיביות מלאת חן, התחושה היא שאנו חווים דינמיקה אינטימית מלאת רוך, אהבה וכבוד הדדי. היו רגעים במהלך הצפייה בהם חשבתי על דינמיקה דומה של זוג אחר ונודע בקולנוע, הבמאית הצרפתייה אנייס ורדה ובעלה ז׳אק דמי, שמת ממחלת האיידס ב-1990 וזכה למחוות רבות מצד אישתו. תמונות סטילס וקטעי פוטאג׳ ב- מקווה שאני בפריים מזכירים לנו כמה יפים היו השניים בצעירותם. בהתרפקות הנוסטלגית הזו של בראון יש משהו חמקמק ויפה. מצד אחד, זו אולי מקדשת בפטישיזם את יופיים של שני היוצרים הללו, ממש כחטאה של הביקורת המיזוגנית והשמרנית בארץ בהתייחסותה השטחית לעבודתה של בת אדם. מצד שני, העבר המפואר של בת אדם ומזרחי, התקופה הקצרה בה זכו לכבוד ולהדר, הוא זה שאל לנו לשכוח בבואנו להעריכם מחדש גם היום. השכחה, ההתעלמות וחוסר הכבוד הם אלו שסרטה של בראון מנסה לסלק החוצה.

לה פרומיז

סרטה של ענת שוורץ עוסק בחלומות אוטופיים על ארץ מובטחת, הלא היא מדינת ישראל, ובאופן הבלתי נמנע בו האשליות הללו מתנפצות אל צוק המציאות. לה פרומיז מתמקד בשלושה סיפורים נפרדים של הגירה מצרפת לישראל, המובאים ברצף בזה אחר זה, ובכולם הופכת מדינתנו ממקום אידילי שבו הכל נדמה כמרוצף בזהב למקור בלתי נדלה לאכזבות. הסיפור הראשון הוא של צעיר בשם מרוואן, שאימו יהודיה ואביו מוסלמי, המשתוקק להגיע לארץ בעקבות יהדותו אך נתקל בקשיים בירוקרטיים בשל היותו מעורער נפשית. הסיפור השני מתמקד בזוג נשוי, ובאופן בו חיי האהבה של בני הזוג איזבל וז׳אן עולים על שרטון בעקבות החלטתם לעלות לארץ ומשום שבנם אינו מצטרף אליהם. הסיפור השלישי מתמקד בואלרי, כתבת טלוויזיה, אשר מגיעה לארץ בעקבות אהבה אך נשארת פה בעיקר בגלל עבודתה בערוץ i24. שוורץ מאמצת את אסטרטגיית ההתבוננות הישירה, מסורת תיעודית ארוכת שנים שהחלה עוד בשנות השישים עם עלייתו של זרם הקולנוע הישיר בארה״ב. המצלמה שלה מלווה את הדמויות לכל מקום, מנסה להעלים את נוכחותה ככל שניתן, ומקווה לתפוס במשך שהות של תקופה ארוכה רגעים ייחודיים ונדירים. שיטת ההתבוננות הזו אינה נפוצה יחסית בשמי הקולנוע התיעודי העכשווי, וכאשר היא מופיעה היא לא תמיד מוכיחה עצמה כמוצלחת, בעיקר בגלל האתגר הגדול בניסיון להיות זבוב על הקיר מבלי להפריע את התנהלותן של הדמויות או לגרום להן להיות מודעות למצלמה.

״לה פרומיז״: חלומות אוטופיים על ארץ מובטחת המתנפצים אל צוק המציאות.

שוורץ מצליחה כאן ליצור תיעוד ארוך ואמין המתרחש במשך חמש שנים בצרפת ובישראל, ובמהלכו היא לוכדת לא רק תמורות משמעותיות בחייהן של הדמויות הראשיות אלא גם רגעים נדירים ובלתי צפויים. רגע תיעודי כזה מתרחש למשל כאשר ואלרי מקיימת ראיון עם הסופר השערורייתי מישל וולבק בערוץ i24, ומקריאה לו ציטוט שלו על המציאות הפוליטית בצרפת אותו הוא כלל אינו מזהה. דקה לאחר המבוכה המשעשעת, וולבק חוזר ומדגיש את עמדתו המוכרת לפיה צרפת היא מקום נוראי, ומלחמת האזרחים שתתרחש בו היא בלתי נמנעת. רגעים אחרים, לא בהכרח נוחים או נעימים לצפייה, מתרחשים כאשר מרוואן מאבד את שלוותו כאשר בסוכנות היהודית בצרפת מבשרים לו שיהיה לו קשה להשיג אשרת עלייה, או כאשר ז׳אן מתייחס בגסות ובדרך לא נעימה לאשתו במסעדה. הדמויות בהן מתמקדת שוורץ הן חזקות, דעתניות למדי, והן לא מבקשות להתחבב על הצופה, בטח לא דרך עמדותיהן הפוליטיות או הבחירות האישיות הבלתי מתפשרות שהן עושות. עם זאת, סיפוריהן מתגבשים יחד כדי להעניק לנו תמונת מצב עכשווית ומדויקת על הרקע שמתוכו יהודים תושבי צרפת נאלצים לעזוב את בתיהם, פעמים רבות בעקבות גילויים קשים של אנטישמיות, ולנסות את מזלם בישראל, גם אם זו מוכיחה עצמה כמקום שאינו מרוצף בזהב כלל וכלל.

זו השנה הרביעית ברציפות בה אוצרת ועדת הלקטורה בדוקאביב תוכנית מיוחדת, קטנה ואיכותית, של קולנוע תיעודי מובחר בשם ״עומק שדה״ (Depth of Field). מדובר בסרטים דוקומנטריים ייחודיים המטשטשים בדרכים מגוונות גבולות בין בדיה לתיעוד, בין אם על ידי פרפורמנס, תפיסה ויזואלית שונה, שימוש באנימציה או כל טקטיקה אחרת שמאפשרת להם לטעון טענה מרתקת על העולם האמיתי בו הם עוסקים. אם מישהו רוצה להשתמש בצירוף המילים ״קולנוע היברידי״, זה די מתאים כאן, אם כי המונח הזה הפך לאחרונה לרחב מדי, וכדאי לדייק קצת יותר. במשך שנתיים הייתי שופט בקטגוריה הזו מטעם פורום המבקרים ולא יכולתי לכתוב על הסרטים הללו מראש. השנה אכהן כשופט מטעם ארגון פיפרסקי בתחרות הישראלית בפסטיבל, ולכן מצאתי את הזמן כדי לצפות בכל שמונת סרטי הקטגוריה ולבחור עבורכם חמישה סרטים מומלצים. הכל פה מפתיע, מאתגר ושובר ציפיות. המשפחה המושלמת בתרמית היא בכלל לא מה שחשבתם; סרט עכברוש הוא קצת על חולדות והרבה על דברים אחרים; פלנטה אחרת הוא באמת על אושוויץ, אבל המקום האמיתי לא ממש מעניין אותו; זר בגן עדן הוא הסרט האולטימטיבי על גל ההגירה לאירופה, אבל לא ממש אכפת לו ממה שיש למהגרים להגיד; והאתגר מציע מבט מוקסם על גברים עשירים שמשחקים בציפורים דורסות ובמכוניות מרוץ, ולא מתבייש בזה. אם אתם שואלים אותי, כדאי לכם לשריין לעצמכם כרטיסים לכל החמישה וגם זמן לבירה שאחרי כדי להתווכח על כל מה שראיתם. הסרטים הללו לא ישאירו אתכם אדישים. אם אתם חייבים לבחור, תוכלו למצוא מה שיותר מתאים לכם מתוך הביקורות שכאן.

סרט עכברוש (Rat Film)

״מעולם לא היתה בעיית עכברושים בבלטימור״, מבהיר לנו אחד מהמדבירים הוותיקים בתחילת הסרט המדובר של תיאו אנתוני. ״זו בעיה של אנשים״. אז מה באמת משותף, בין היתר, לבריונים המסתובבים בשכונה עם אלות בייסבול כדי לחבוט בעכברושים, לבעיית האבטלה והפשע בבלטימור ולשחזורים של התאבדויות קולקטיביות? סרט עכברוש הוא סרט העוסק בבעיית העכברושים רק על פני השטח. לאחר שחולפות מספר דקות הוא מתגלה כמסה קולנועית מבריקה וייחודית, פרובוקטיבית ומלאת אבחנות מרתקות, אשר מתגלגלת מעניין לעניין באופן אסוציאטיבי ואינטלקטואלי. בעיית העכברושים בבלטימור, המטופלת בסרט בדיוק מדעי קליני, נשזרת באלגנטיות עם דיונים דמוגרפיים וכלכליים על האוכלוסייה המעורבת ובעיית הגזענות באזור. כיצד שכונות יוקרה נבנו על חשבון הגטו השחור בבלטימור, ואיך כל זה קשור לגובה פחי האשפה בעיר? את סרט עכברוש, כמו מסות קולנועיות רבות אחרות, קשה להגדיר והוא אינו משתייך באופן ברור לאף קטגוריה. בחלקו האחד הוא עיתונאות חוקרת, בחלקו האחר הוא דיון אקדמי, ובחלקו הנוסף הוא פואטיקה קולנועית. לי הוא הזכיר מאוד את הסרטים של הבמאי הצרפתי כריס מרקר (במיוחד דרך הקריינות הנשית הרגועה שמלווה את הדימויים, ממש כמו בסרטו הנפלא של מרקר ללא שמש). החיבורים בין המקטעים, שמצליחים להפתיע כל פעם מחדש, אינם ברורים באופן אינטואיטיבי וידרשו מכם מחשבה עמוקה כדי להבין את הראציונל שמאחוריהם. מדוע זוג המתגורר עם עכברושים כחיות מחמד קשור בהכרח לאנשים הבונים בתי בובות כראיות פליליות, לסימולציית מציאות מדומה מנקודת מבט של עכברוש או לחוקר העורך ניסויים בעכברושים כדי לבחון התנהגויות אנושיות ודמוגרפיה אורבנית? לא הכל מתקשר בבהירות ובטבעיות, אבל ההנאה במהלך הצפייה מתרחשת בזמן הניסיון לגלות את ההיגיון שבמונטאז׳. סרט חכם ומפתיע שמספק חווית צפייה מתגמלת ועשירה.

למועדי הקרנה של סרט עכברוש ורכישת כרטיסים

״סרט עכברוש״: מסה קולנועית מבריקה וייחודית, פרובוקטיבית ומלאת אבחנות מרתקות

תרמית (Fraud)

חשבתם שהסרט הביתי כבר חתר תחת עצמו לעייפה ואין לו יותר לאן ללכת? ראיתם את טרניישן או את לתפוס את הפרידמנים, ואתם בטוחים שמיציתם את הרעיון של סרטוני משפחה אשר אידיליה ואהבה הן הדבר האחרון שעולה מהם? אז הנה עוד סיבוב, אבל כזה אני בטוח שעוד לא ראיתם. הבמאי דין פליישר-קאמפ ערך את סרטו מקטעי יוטיוב בלבד, סרטוני משפחה ביתיים שהעלה גבר בשם גארי בין השנים 2008-2015, ובהם הוא מתעד את רגעי האושר והאידיליה שלו עם משפחתו היפה, אשתו ושני ילדיו. המשפחה הזו, מושלמת ככל שתיראה, חיה את החיים הקפיטליסטיים באמריקה בהקצנה ובתאווה רבה. כל רגע שנתפס במצלמתו הדיגיטלית של האב כרוך בהוצאת כספים: טיולים משפחתיים, קניות בגדים, ארוחות שחיתות במסעדות (שהופכות למוגזמות יותר ויותר ככל שהסרט נמשך), ואפילו פתיחה איטית ומלאת הדר (unpacking קוראים לזה) למכשיר אייפון חדש. פליישר-קמפ נתקל בחשבון היוטיוב הזה, כי הרי ככה מתחילים לעשות סרט תיעודי משובח היום, ושבר את הראש איך לייצר ממנו נראטיב בדיוני שמתפתח באופן טבעי ואלגנטי. הוא הצליח לפרוץ את גבולות הז׳אנר בדרך מקורית, ובנה סיפור חתרני שמשמש משל ביקורתי על תרבות הצריכה האמריקאית. עם סגנון עריכה קופצני, תזזיתי ונוירוטי, שמעורר בחילה ככל שהסרט מתקדם, הן בגלל אורח החיים של המשפחה והן בגלל העובדה שסרטוני היוטיוב הללו מוקרנים על מסך גדול, העלילה הבדיונית שטווה הבמאי נחשפת בהדרגה. אט אט אנו מתחילים להבין שהמשפחה הזו, שחיה בלייף סטייל שמקורו בפרסומות הרבות בהן היא צופה, שקועה בחובות ועוסקת ברכישות הרבה מעבר ליכולותיה הפיננסיות. הפתרון המעוות בו היא בוחרת כדי לצאת מהחובות, תוצר ישיר של עריכה מפוברקת ומתוחכמת של הבמאי, יגרום לכם להרהר בעד כמה רחוק אפשר ללכת כדי לשמר את החלום האמריקאי הקלוקל. כדי ליצור את הרגעים הדרמטיים בסיפור המפוברק, פליישר-קמפ השתמש במעט סרטונים שנלקחו מחשבונות יוטיוב אחרים, אבל הקפיד שלא לצלם בעצמו אפילו פריים אחד מהסרט. ממש הקוטימן של סרטי המשפחה. באופן טכני הסרט הזה עובד נפלא, והחיבורים של מקטעי הסיפור מרגישים אורגניים לחלוטין. לקהל שצפה בסרט הזה בהקרנות הבכורה שלו היה קשה לעכל את זה ולקבל את התרמית כלגיטימית. פליישר-קמפ כונה בשמות גנאי כמו ״שקרן״ או ״רמאי״. אחרי הכל, סרטו מדיף ניחוח עז של אותנטיות ולא חושף את התפרים באף רגע נתון. אם אי פעם שאבתם הנאה פטישיסטית מפתיחה של מכשיר אייפון, או שעמדתם בתור לקנות מוצר של אפל אי שם באמריקה, סיום הסרט יעורר בכם בחילה עזה. אולי אפילו תעברו לאנדרואיד, מי יודע.

למועדי הקרנה של תרמית ורכישת כרטיסים

״תרמית״: סרט משפחה כזה עוד לא ראיתם

פלנטה אחרת (Another Planet)

בפסטיבל דוקאביב הקרוב יוקרנו מספר סרטים שעוסקים בשאלה כיצד מייצגים ומתעדים מחנות השמדה, ועל שניים מהם (״אוסטרליץ״ ו״#מחנה_משותף״) כתבתי בפוסט ההמלצות הקודם. פלנטה אחרת, סרטו הייחודי ומעורר המחשבה של האמן אמיר יציב, הוא דוגמא נוספת שמאפשרת לחשוב על הסוגיה מכיוון אחר לגמרי. מיהם אותם אנשים שישבו ליצור באובססיביות ובדייקנות מודלים ממוחשבים של מחנות השמדה, משחק מחשב מפוקסל ומזוויע על מרד הזונדרקומנדו, או מבט וירטואלי ממעוף הציפור המדמה מטס של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ? האם הם מציעים לנו דרכים חדשות ומקוריות לייצוג אלטרנטיבי של זכרון ולהתמודדות מחודשת עם טראומה? הנציג הישראלי בתחרות עומק שדה מעז לשאול האם הוירטואלי יכול להחליף את הממשי ולחדור את מעגל האש שבנה לנצמן סביב השואה ואפשרות ייצוגה. אותם אנשים שיצרו את המרחבים הוירטואליים הללו ממוקמים על ידי יציב כדמויות הנעות בתוך תנאי המרחב שלהן עצמן ומשוחחות עם היוצר על הראציונל ביצירתם. ההיסטוריונים גדעון גרייף ופיטר סיברס, למשל, בנו מודל מדויק של אושוויץ עם כל השבילים, המגדלים, הגדרות והשוחות. הכל נמדד והוערך בדיוק יסודי. ״אנחנו מכוסים מבחינת הדיוק ההיסטורי״, הם מסבירים.

המצלמה הוירטואלית במודלים הללו מאמצת לרוב את אפקט מעוף הציפור, עם תנועות מדודות המשקיפות מלמעלה למטה על המחנה כולו. יש כאן ללא ספק ניסיון ייחודי לייצר זכרון של מקום, והצילומים הוירטואליים ממעוף הציפור גרמו לי להיזכר דווקא בסרטו של הארון פארוקי Images of the World and the Inscriptin of War, אשר ניתח בדייקנות תצלומי אויר של אושוויץ ודן באופן בו ניתן ללמוד מהם על הדרך בה זכרון מעוצב על ידי מה שאנו בוחרים לזכור. מודל וירטואלי אחר של מחנות השמדה נבנה כאמצעי להשבת הזיכרון של פושע נאצי במשפט כנגדו, ראציונל אשר ממשיך באופן טבעי את מה שניסה לעשות ארי פולמן בואלס עם באשיר. אבל נדמה לי שהיצירה המטרידה ביותר בסרטו של יציב היא משחק מחשב שערורייתי על מרד הזונדרקומנדו, בו דמויות מפוקסלות בגסות וזוועות מדממות מעניקות משמעות חדשה לפורנוגרפיה של השואה. יוצר המשחק מסביר לנו שיצר אותו כי האמין שבגלגול נשמות קודם היה אסיר באושוויץ, והוא מבקש תיקון בעזרתו. ״הדבר שהכי מפחיד במשחק זה השקט״, הוא מסביר, ״אז אני ממליץ לשחק אותו ללא מוזיקה״. מסתבר שיוצר המשחק, שהיה חשוף לביקורת קשה לאחר פיתוחו ובעיקר מכיוונה של הליגה נגד השמצה, מעולם לא ביקר במחנה עצמו! לאחר שהקדיש שנים כה רבות לפיתוח העתק ממוחשב שלו, הסימולציה החליפה מבחינתו את המקור. פלנטה אחרת הוא סרט אנימציה תיעודית לא שגרתי, אשר מנסה לשרטט קוים לדמותה של אובססיה מוזרה לתיעוד ולזיכרון. לא חייבים להסכים עם האובססיה הזו, אבל קשה שלא להיות מוקסמים מאופן ייצוגה.

למועדי הקרנה של פלנטה אחרת ורכישת כרטיסים

״פלנטה אחרת״: סרט אנימציה תיעודית לא שגרתי, אשר מנסה לשרטט קוים לדמותה של אובססיה מוזרה לתיעוד ולזיכרון

זר בגן עדן (Stranger in Paradise)

לדעתי זהו הסרט הנגיש והקומוניקטיבי ביותר בקטגוריית עומק שדה, והוא מתפקד היטב כשיעור מבואי 101 על בעיית הפליטים הלא חוקיים באירופה. אך בל תטעו – לא מדובר כלל בסרט פדגוגי או קונבנציונאלי, אלא בפרויקט מקורי, מרתק ומטריד בו זמנית, אשר פתח את פסטיבל IDFA לאחרונה וסיפק שעות ארוכות של ויכוחים לאחר מכן. מדובר בסוג של ניסוי כיתתי בקולנוע, במהלכו שחקן הולנדי אוסף שלוש קבוצות שונות של מהגרים אפריקאים ומעניק לכל אחת מהן שיעור פרונטלי, ישר לפנים ובלי שום הנחות, על הפוליטיקה של ההגירה ועל גורלם העתידי של המהגרים. המבנה הופך להיות למרתק לא רק משום שמדובר בשחקן ובסיטואציה פרפורמטיבית, אלא בגלל שבכל אחת משלוש הפעמים מאמץ השחקן רטוריקה שונה לחלוטין ביחס למהגרים: בראשונה הוא מאמץ את המבט האירופאי המתנשא אשר רואה במהגרים מטרד כלכלי, ומסביר להם מדוע כדאי להם לחזור למקום ממנו הגיעו; בשנייה הוא עוטה על עצמו את מסכת הבושה והחרטה, מכה על החטא הקולוניאליסטי באירופה, ומסביר למהגרים מדוע בעצם הגעתם טמון פוטנציאל תיקון לכובש האירופאי; ובשלישית הוא הופך למעין פקיד הגירה שמסביר לכל אחד ואחד מהם כיצד עובד ההליך הפרוצדורלי ומה עליו או עליה לומר כדי לזכות באישור השהייה הנכסף. התוצאה, שלבטח תגרום ללא מעט הרמות גבה בקרב צופים, אפקטיבית למדי ומציירת עבור הצופה את גבולות השיח העכשווי בנושא ולמהגרים האומללים מבהירה את גורלם האכזרי. קשה להישאר אדישים לאופן המתנשא של הרטוריקה הזו, ולא רק מצידו של השחקן, אלא גם בעשייה הקולנועית. התחושה שנוצרת במכוון היא של הרצאה דידקטית, אשר במהלכה מצייר המורה על הלוח, מדביק מדבקות על גופם של המהגרים ובעיקר משתמש בהם כעזרים טקטיים כדי לבנות את מהלך הטיעון שלו עצמו. עם זאת, זר בגן עדן הוא סרט חכם ומתוחכם מעין כמוהו, שמודע לבעיות העולות ממנו ומבקש לחסן עצמו כלפי ביקורת בדרכים שונות, ובעיקר בעזרת שימוש מבריק באפילוג שלא תשכחו במהרה. באקט שנראה ספונטני יותר מההרצאות בהן צפינו, אם כי לא אופתע לגלות שאף הוא מועמד בדייקנות, פוגש המורה מספר מהגרים מחוץ לכיתה, ומסביר להם על עצם עשיית הסרט בו אנו צופים. זהו אקט רפלקסיבי נפלא, שאת פרטיו לא אמסור כדי לאפשר לכם ליהנות ממנו מבלי לדעת דבר, והוא מקפל בתוכו, בפשטות רבה, את הבעיות העולות מתוך כל מה שראינו עד כה. פתיחת הסרט, לעומת זאת, נראתה לי כאקט יומרני ומנייריסטי, כשבמונטאז׳ תזזיתי מבהיר לנו הבמאי גווידו הנדריקס את מקור בעיית הפליטים באירופה. כל מה שבא אחר כך שווה את הצפייה, וגם את העמידה מחוץ לסינמטק כדי להתווכח.

למועדי הקרנה של זר בגן עדן ורכישת כרטיסים

״זר בגן עדן״: משרטט את גבולות השיח העכשווי בנוגע להגירה הלא חוקית לאירופה

האתגר (The Challenge)

סרטו התיעודי הראשון של יורי אנקרני, אמן ויזואלי מאיטליה, מציע לנו התבוננות ממושכת על תחרויות ספורטיביות במדבר בהן משתתפים שייחים עשירים מקאטאר. זהו. לא יותר מזה. הסרט לא מספק הסברים, מוגש לצופה ללא קריינות או כותרות ביניים, ולא מעניק לנו שום הקשר בתוכו אנו אמורים למקם את הדימויים המרהיבים בהם אנו צופים. אחד מסתובב במכונית למבורגיני מפוארת עם הצ׳יטה שלו במושב הקדמי, בעוד שאחר מוביל את ציפור הבז שלו למכירה פומבית עם קסדה על ראשה. מכירה ממוצעת של בז תיסגר בכ-25 אלף דולר. ואז, באמצע הלילה, מכוניות שטח עם גלגלי ענק וניצוצות שיוצאים מהמנוע חגות במעגלים בחול המדברי. זה הזוי, חלומי, לא ברור ובעיקר מהפנט. זוכה הפרס המיוחד מטעם השופטים בפסטיבל לוקרנו, האתגר הוא סרט ייחודי שמציע ספקטקל ויזואלי על אנשים, חיות ואובייקטים שהופכים לאקזוטים. העושר הויזואלי מורכב גם מהפטישיזם של הגברים המיליארדרים הללו לחפצי קישוט ואמנות. הצילום כמעט תמיד סימטרי, עם גבולות פריים מוקפדים של מסך רחב, ופילטרים חזקים. הסרט מסתיר כמובן מה שהוא בוחר להסתיר, כמו את כוח העבודה העצום שמאפשר את העינוג הזה עבור יחידי הסגולה בקאטאר. מה גם שמדובר בתחרות גברית לחלוטין, בה אין שום זכר לנוכחות נשית. אנקרני מודע כמובן ללאקונות הללו, דווקא משום שהן כה מובלטות בסרטו, אבל דבר אינו מפצה על כך בדרך כלשהיא. אני מעט השתעממתי מהסרט לאחר זמן מה, כי כאשר מבינים שזה מה שיש ולא מעבר לכך קיסמו מתחיל קצת להתפוגג. יחד עם זאת, לא הייתי מחמיץ בשום אופן צפייה בו על מסך גדול. אל תפתחו ציפיות שהסוף האבסורדי יהדק לכם קצוות פתוחים בנראטיב (אם בכלל אפשר לדבר על כזה), אחרת תדהרו אל עבר אכזבה מובטחת. הסרט מציע מבט מרוחק, מוקסם באופן שיטחי לחלוטין מהספקטקל שהוא עוזר לייצר, ועם אפס תובנות ביקורתיות. אם תוכלו להסתפק בזה, תקבלו ככל הנראה את הסרט המרהיב ביותר שתראו בפסטיבל השנה.

למועדי הקרנה של האתגר ורכישת כרטיסים

״האתגר״: מבט מרוחק ומוקסם באופן שיטחי לחלוטין מהספקטקל שהוא עוזר לייצר

הנה מגיע שוב הזמן החביב עלי בשנה, בו אני מזריק לווריד מציאות במשך עשרה ימים ומקווה לטוב. 117 סרטי תעודה חדשים יוקרנו בפסטיבל דוקאביב 2017, אשר יתקיים בסינמטק תל אביב ובאתרים שונים ברחבי העיר בתאריכים 20-11 במאי. בין הסרטים ניתן למצוא כמה מהסרטים התיעודיים המדוברים ביותר בשנה האחרונה, כמו אין לאן לברוח (זוכה הפרס הראשון בפסטיבל IDFA), אוסטרליץ (זוכה הפרס הראשון בפסטיבל דוק לייפציג) ואני לא הכושי שלכם (שהיה מועמד לאוסקר התיעודי השנה). יש תוכנית מוזיקה עשירה במיוחד, הכוללת ניסיונות תיעוד ייחודיים של במאים ידועים, כמו ניק ברומפילד על וויטני יוסטון, מייקל ווינטרבוטום על וולף אליס, ג׳ים ג׳רמוש על איגי פופ ורון הווארד על הביטלס; תחרות עומק שדה, שכרגיל מזקקת לתוכה סרטים פורצי גבולות, מהמעניינים בפסטיבל השנה; רצועה חדשה על סרטי true-crime, שהפכו לטרנד של 2016 בעקבות סדרות כמו הג׳ינקס בארה״ב או צל של אמת בישראל; סרטי אמנות מגוונים, תחרות בינלאומית חזקה במיוחד, ותחרות ישראלית מרתקת, שאליה אני מנוע מלהתייחס בינתיים. אכתוב בהרחבה עוד המלצות בהמשך, אך בינתיים אני רוצה להתייחס לחמישה סרטים נבחרים שיוקרנו בפסטיבל, כל אחד מקטגוריה אחרת, ובהם צפיתי כבר בפסטיבלי קולנוע אחרים בעולם. כדאי להיערך בהתאם ולרכוש אליהם כרטיסים מראש, כי אחרי הכל, הכרטיסים לדוקאביב נגמרים מהר.

אוסטרליץ (Austerlitz)

קבוצה של אנשים מתקבצת סביב השלט “Arbeit macht frei” (״העבודה משחררת״) בכניסה למחנה השמדה בגרמניה. כולם מצלמים תמונות, כל אחד עם המצלמה או הטלפון הנייד שלו, חלק אפילו משתמשים במקל סלפי. על מה הם מסתכלים? איננו יכולים לראות, כי גבולות הפריים מסתירים זאת. מה הם מנסים לתפוס בצילום? איננו יכולים להבין, משום שהמצלמים עצמם נראים אבודים. האם יש כאן באמת משהו לראות או לצלם? סרטו החדש של הבמאי האוקראיני המוכשר סרגיי לוזניצה הוא אחד הסרטים החכמים והיפים שתראו בפסטיבל השנה. אם בשנה הקודמת היה לנו את הומוסאפיינס המאתגר של ניקולאוס גיירהאלטר בקטגוריה של ״סרט מרהיב שדורש סבלנות״, הרי שאוסטרליץ הוא ללא ספק סרט שדורך באותה משבצת. אוסטרליץ, שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה, המשיך משם לטורונטו, ואז קטף את הפרס הראשון והיוקרתי בדוק-לייפציג, הוא סרט המתבונן על האופן בו אנשים אחרים מתבוננים, תיירים הפוקדים את שרידי מחנות ההשמדה בגרמניה בעיצומה של עונת תיירות חמימה. המצלמה של לוזניצה נשארת סטטית, ממוקמת בגובה העיניים ובמקומות אסטרטגיים כדי להתבונן מבלי למשוך תשומת לב על אלפי תיירים הפוקדים את האתרים הללו ומצלמים אותם ללא הרף. השוטים נמשכים דקות ארוכות, אינם מלווים בקריינות או בראשים מדברים, ואת הפענוח או הקריאה הביקורתית של התיעוד אנו נדרשים לעשות בעצמנו. קשה כמובן שלא לחשוב באופן ביקורתי על מה שאנו רואים. אנשים מסתובבים במחנות השמדה במכנסי ברמודה ובטי-שירטס, נושאים על צווארם מצלמות כאילו היו מבקרים בתערוכת מוזיאון או בפארק שעשועים. האם זה יהיה צדקני ומתנשא מצידנו לחשוב שהתיירים הללו לוקחים את מה שהם רואים במקומות הזוועה הללו בקלילות רבה מדי, אולי אפילו בהומור? (״חמש דקות הפסקה לשירותים ולסנדוויץ׳״, מכריז אחד ממדריכי התיירות ברגע מסוים). חוויית הסרט תשאיר אתכם חסרי מנוחה, תציף סימני שאלה רבים ותהיות פילוסופיות, ובעיקר תימשך הרבה לאחר שהסרט יסתיים. לדעתי הסרט הזה גם הולך מצוין עם סרטם של שגיא בורנשטיין ואודי ניר #מחנה_משותף (ראו המלצה נפרדת), העוסק בתופעה מטרידה אחרת בנוגע לשואה, והיא המסעות המאורגנים והפסוודו-ציוניים של בני נוער לפולין. הסרטים הללו כה קשורים זה לזה בתמה שלהם שכמעט בא לי להציע שהם יוקרנו כדאבל פיצ׳ר. כך או כך, סרטו החדש של לוזניצה הוא מדיטציה מבריקה על האופן בו אנו חווים מקום אשר צרוב על ידי טראומה, ועל היכולת (או אי היכולת) של צילום וקולנוע להעביר נוכחות שכזו. כדאי מאוד.

״אוסטרליץ״: על מה הם מסתכלים? מה הם מנסים לתפוס בצילום?

אוסטרליץ יוקרן במסגרת התוכנית ״מאסטרים״ במועדים הבאים:

שבת 13.05 15:30 סינמטק 2; יום ג' 16.05 15:00 סינמטק 4

יוסטון, יש לנו בעיה! (Houston, imamo problem)

הסרט הזה, שהוצג לראשונה בפסטיבל טרייבקה ומשם המשיך לקארלובי וארי (ושם צפיתי בו) הוא דוקו-פיקשן פר-אקסלנס שמציב יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה לגבי הסיפור המרתק והמופרך שהוא מציג. הוא נראה כאילו נתפר מראש למימדי התוכנית הייחודית בה הוא מוקרן, תחרות ״עומק שדה״. לפי הבסיס ההיסטורי המוצג לנו בסרט — כזה שאינו מבוסס באופן משכנע על עובדות אך גם לא נשלל באופן גורף בעמדה סקפטית — בשנות השישים המאוחרות גילה ה- CIA שליוגוסלביה יש טכנולוגיית חלל רצינית ביותר. כמה חודשים לאחר מכן מכרה יוגוסלביה את כל ציוד החלל שברשותה לארה״ב והעתיקה את מיקום הניסויים לשם (או שאולי לא). הבמאי הסלובני ז׳יגה וירק מתמודד באופן יצירתי עם מיתוס תוכנית החלל היוגוסלבית הזו ושומר אותנו כצופים מבולבלים ותמהים מתחילת הסרט ועד סופו. האם ייתכן שתשתית כזו, ששווייה מוערך כפי שלושה מהתקציב השנתי של נאסא, התקיימה בשנות השלטון של טיטו? האם היא אכן נמכרה לאמריקאים, כשכספי המכירה היו אלו שהפכו את יוגוסלביה למדינה הקומוניסטית המשגשגת ביותר במזרח אירופה? יוסטון, יש לנו בעיה! הוא סרט היברידי ששומר על קו מתמשך של ערפול בין האמיתי למפוברק, ובו כל פיסת ארכיון או עדות מימי המלחמה הקרה נחשדת על ידינו כמפוברקת במניפולציה דיגיטלית. זה סרט שתצפו בו סקפטים לחלוטין, אך למרות שהוא לכאורה מעניק לנו את כל הסיבות בעולם לחשוב שמה שאנו רואים בו הוא שקר אלגנטי, אנחנו עדיין נאחזים לכל אורכו בהדהודים של הסרט עם האמיתי והמציאותי. בהופעת אורח מיוחדת כאן תמצאו את התיאורטיקן הסלובני סלבוי ז׳יזק, שלא מפסיק לברבר על הטשטוש בין בדיון לאמת בתרבות העכשווית ועל תיאוריות קונספירציה. ״גם אם זה לא קרה, זה אמיתי״, הוא מסביר לנו באופן פרדוקסלי, ובכך מאשרר את הערך של תיאוריות כאלו מעבר להיותן פתרון פשטני להבין את העולם. בין אם מה שתראו בסרט הזה אמיתי או לא, הסיפור בו מתפקד כמשל חכם ומרתק על עלייתה ונפילתה של יוגוסלביה, מסוף מלחמת העולם השניה עד לקריסת הקומוניזם בתחילת שנות התשעים. ממליץ לא להחמיץ.

״יוסטון, יש לנו בעיה!״: התמודדות יצירתית עם מיתוס תוכנית החלל היוגוסלבית

יוסטון, יש לנו בעיה! יוקרן במסגרת תחרות ״עומק שדה״ במועדים הבאים:

שבת 13.05 17:15 סינמטק 4; יום ה' 18.05 12:30 סינמטק 1

#מחנה_משותף (#uploading_holocaust)

את סרטם של אודי ניר ושגיא בורנשטיין, המורכב כולו מסרטוני יוטיוב שהועלו על ידי תלמידי תיכון ומוריהם שיצאו למסעות מאורגנים לפולין, ראיתי כשהוקרן בסוף השנה שעברה בפסטיבל דוק לייפציג. את הבעייתיות האינהרנטית בפסטיבל הבכי המתמשך הזה, בו מדי שנה 30,000 ילדים נוסעים לפולין כדי ״להרגיש״ משהו ולבכות על פי הוראה, כולנו מכירים. את הדיונים המייגעים בנוגע לנחיצותם של המסעות הללו משאירים היוצרים בצד, ונותנים לחומרים הטעונים שמצלמים בעיקר הילדים לדבר בעד עצמם, ללא קריינות, ועם עריכה חכמה המעבירה את הצופה במסע דומה המלווה בריחוק ביקורתי ומנוכר ממה שמתרחש על המסך. לצפות בסרט הזה בבית קולנוע גרמני עם צופים מקומיים שנשארים פעורי פה ממה שהם רואים אך שוקלים בזהירות כל שאלה בדיון שלאחר הסרט היה חוויה ייחודית כשלעצמה. אבל גם אם לצופה הישראלי בדוק אביב הסרטונים ייראו מוכרים יותר, הם עדיין יגרמו לו לזוע בחוסר נוחות על כיסאו בבית הקולנוע. #מחנה_משותף הוא סרט מרתק וחכם, אשר מעלה שאלות רבות על אבל לאומי, תיירות שואה, ותיעוד במאה ה-21. בדומה לאוסטרליץ, סרטו של סרגיי לוזניצה (ראה המלצה נפרדת) גם סרטם של ניר ובורנשטיין מנסה להתחקות אחר הניסיון המתסכל ״להרגיש משהו״ בתוך שרידי מקום הספוג בהיסטוריה של סבל וכאב. אבל הביקורת המרומזת כאן פחות מכוונת למבקרים עצמם, אלא למערכת החינוך המייצרת אינדוקטרינציה באמצעות מסעות שכאלו, ומשקפת את ההתמודדות הקלוקלת של החברה הישראלית עם המצב הפוסט-טראומטי ממנו אינה מסוגלת להשתחרר.

״#מחנה_משותף״: מעלה תהיות על אבל לאומי, תיירות שואה ותיעוד במאה ה-21

#מחנה_משותף יוקרן במסגרת ״פנורמה״ במועדים הבאים:

יום ג' 16.05 21:30 סינמטק 4; יום ד' 17.05 10:30 סינמטק 1

קומיוניון (Communion)

סרט הבכורה של הבמאית הפולניה אנה זאמקה הוצג לראשונה בלוקרנו ומאז קצר שבחים ופרסים בכל רחבי אירופה, כולל בפסטיבל דוק לייפציג, בו צפיתי לראשונה. קומיוניון עוסק בילדה מתבגרת בת 14 בשם אולה אשר מטפלת באחיה הצעיר והאוטיסט ניקודם ובאביה השתיין גם יחד בעיירה קטנה ונידחת המרוחקת כשעה מוורשה. אולה מבקשת נואשות לאחד את המשפחה, לאחר שזו התפרקה כשהאם נטשה, ובמקביל להכין את אחיה לטקס החניכה הקתולי שלו שהולך ומתקרב. כילדה צעירה וקשוחה היא נושאת על גבה את כל המשפחה, ובמיוחד את ניקודם, ילד אינטליגנטי ומקסים, שמצליח לרגש ולספק רגעים הומוריסטיים לא מעטים. בעזרת הסיפור הקטן הזה מבטאת זאמקה בצורה מזוקקת ובעשייה תיעודית נפלאה את מאבקה של משפחה קשת יום ממעמד הפועלים. זאמקה, בוגרת בית הספר לקולנוע ע״ש ויידה היוקרתי ובעלת רקע בעיתונאות, אנתרופולוגיה וצילום, מצליחה ללכוד באינטימיות מרשימה רגעים נדירים המייצרים מתח וקליימקס רגשי. קשה להאמין במהלך הצפייה כי הדמויות שאנו רואים הן אמיתיות ושמדובר בתיעוד של אירועים המתרחשים בפני המצלמה. עם עין רגישה ליונאנסים ומיומנויות קולנועיות מרשימות מצליחה היוצרת לטשטש ממש בעדינות את הגבול בין תיעוד לבדיה ולתאר מעבר הדרגתי ומרגש בין ילדות לבגרות.

״קומיוניון״: עשייה תיעודית אינטימית ומרגשת

קומיוניון יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

שבת 13.05 19:15 סינמטק 1 בנוכחות היוצרת; יום ד' 17.05 14:00 סינמטק 3; שבת 20.05 17:30 סינמטק 2

קרובי משפחה (Rodnye)

סרטו החדש של ויטאלי מנסקי (היוצר של ״מתחת לשמש״, הסרט התיעודי על צפון קוריאה שהוצג בדוק אביב בשנה שעברה) הוא סוג של יומן אפל וקודר על משפחתו המורחבת ועל אוקראינה החצויה. מנסקי, שגם יגיע להקרנת הסרט ב-20/5, מתאר אותו כך בכותרת המשנה: ״המשבר האוקראיני, משפחתי ואני״. קרובי משפחה צולם על פני שנה אחת, בין מאי 2014 למאי 2015, תקופה בה אוקראינה מצאה עצמה במלחמה על קיומה עם המורדים של רוסיה לאחר שזו סיפחה באופן חד צדדי את חצי האי קרים. מנסקי, שנולד באוקראינה אך התגורר ברוסיה רוב חייו, חצוי בין הסנטימנטים הפרו-רוסיים שלו לבין התיעוב שלו כלפי הלאומנות הדורסנית של ולדימיר פוטין. הוא מסתובב ברחבי אוקראינה ומבקר את קרוביו, כלומר את אימו, דודיו, דודותיו, ובנות דודותיו. לרוב אנו שומעים אותו מקריין על רקע מוזיקת פסנתר מלנכולית, או רואים אותו נוכח כפרובוקטור אשר מנסה להוציא החוצה סיפורים אישיים שיטילו אור על הסערה הפוליטית והצבאית באוקראינה. הוא מאפשר לבני המשפחה שלו להתווכח זה עם זה מול המצלמה ולא בהכרח להגיע להסכמה. ברגע מסוים שיחת סקייפ נוקבת ומתנצחת בין שתי נשים, קרובות משפחה של מנסקי, הופכת למטאפורה נפלאה למאבק המתמשך בין שני המחנות הפוליטיים.

קרובי משפחה הוא סרט פסטיבלים קלאסי. הוא יותר קונבנציונלי בפורמט שלו מסרטו הקודם, והטון שלו רציני, אם כי מתובל במעט הומור שחור. נקודת החולשה העיקרית של הסרט היא שהוא מניח ידע בסיסי מוקדם לגבי הקונפליקט בין רוסיה לאוקראינה, ולא מנסה לעשות לצופה חיים קלים בהקשר הזה. למרות ציר זמן גרפי שמוגש לצופה במהלך הצפייה, זהו סרט פחות ויזואלי מסרטיו הקודמים של מנסקי והוא נסמך בעיקר על שיחות ארוכות בין בני משפחה. הוא דורש מאיתנו עירנות וסבלנות במהלך הצפייה, אבל זו ללא ספק מתגמלת. מנסקי מעניק לנו מבט פנימי על משבר בינלאומי שהסעיר את העולם לאחרונה ומנסה לבחון בעזרתו מהי זהות לאומית וכיצד היא נוצרת. האם על ידי שפה, קשר דם או גיאוגרפיה? חלק מהמשפחה שלו נולדה בכלל בליטואניה, הפכה לאוקראינית, ועכשיו מה? יום אחד הם מגלים שהם בכלל רוסים? באחת הסצנות הראשונות בסרט מבקר מנסקי את אימו המזדקנת ומנסה לשכנע אותה להצביע. התור הוא ארוך ואין סיכוי שהיא תעמוד בקור בשביל זה, אז היא מוותרת. בסוף הסרט, מנסקי מודה בעצמו: ״אני לא מתגורר יותר ברוסיה, כך שהאירועים שם אינם יותר הטרגדיה האישית שלי.״ אבל האם יש רגע כזה באמת בו המולדת שלנו חדלה מלעניין אותנו?

״קרובי משפחה״: יומן אפל וקודר על משפחתו המורחבת של מנסקי

קרובי משפחה יוקרן במסגרת התוכנית ״מאסטרים״ במועדים הבאים:

יום א' 14.05 12:45 סינמטק 1; שבת 20.05 17:45 סינמטק 4 (הקרנה בנוכחות הבמאי)

לה לה לנד או אור ירח? נטלי פורטמן או אמה סטון? אני מתחיל לנחור עוד לפני שהתיישבתי על הספה ביום שני ב-3 בבוקר. זו הייתה שנה טובה לקולנוע, אין ספק בכך, ואני אהבתי (מאוד אפילו) את כל שלושת הסרטים המרכזיים במועמדות לסרט הטוב ביותר (השניים שציינתי, ומנצ׳סטר ליד הים, כמובן). אבל הקטגוריה הזו, כמו רבות אחרות, מרגישה צפויה ומשעממת. מה, זה לא ברור? החבורה של דמיאן שאזל צריכה להגיע עם שקית איקאה גדולה כדי לקחת את כל הפסלונים הביתה. אז הנה אני זורק משהו שאולי אתחרט עליו אחר כך, אבל נראה לי שהסרטים המועמדים השנה לקטגוריה התיעודית (סרט באורך מלא) טובים יותר מהסרטים המועמדים בקטגוריה של הסרט הטוב ביותר. כל אחד מתוך החמישה מעניין קולנועית, עוסק בשאלות מרתקות וחשובות, ולא הייתי מצטער על אף בחירה של חברי האקדמיה. אבל דבר אחר כולם כבר הספיקו לציין. ארבעה מתוך הסרטים המתמודדים נעשו על ידי במאים או במאיות שאינם לבנים, וזו הפעם הראשונה בתולדות האוסקר שזה קורה, בכל קטגוריה שהיא. יתרה מזאת, שלושה מהם עוסקים בנושא הגזענות בארה״ב. מעולם לא היה האדם הלבן בכזו עמדת מיעוט בקטגוריית האוסקר התיעודי. חשבתם שמנצ׳סטר ליד הים מתמקד יותר מדי בבעיות של הוואספ הלבן? מצאתם וחיפשתם התנשאות של הלבן הפריבילגי על מוזיקה שחורה בדמות חובבת הג׳אז של ריאן גוסלינג בלה לה לנד? אז הנה בא האוסקר התיעודי ומבטיח לתקן את הכל.

אז נתחיל בסרטו של הבמאי הלבן היחיד בקטגוריה הזו, ג'יאפרנקו רוסי, שהוא גם הסרט החביב עלי מכל החמישה. אש על המים (Fire at Sea), זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין הקודם, הוא סרט מטלטל וחשוב העוסק בגל ההגירה הלא חוקית לאירופה. רוסי נטל את מצלמתו וטייל סביב האי האיטלקי למפדוסה, הקרוב לחופי אפריקה, שם במשך שנים רבות מוצאים את מותם אלפי מהגרים לא חוקיים המגיעים בסירות עמוסות מצפון אפריקה. רוסי צילם, מתוך מחויבות אתית אמיתית, גם את הסירה שהגיעה עם מתים בתוכה. זה סרט נפלא, אבל החיסרון הגדול בו, מבחינת נקודת המבט של חברי האקדמיה, הוא שאין לו שלד קונבנציונלי של סיפור או קו מנחה של קריינות. הוא נשאר בבחינת סרט פואטי ארטיסטי שעוסק בנושא חשוב מעין כמוהו, ועל זה לא מקבלים אוסקר, אני חושב.

״אש על המים״: סרט פואטי ארטיסטי על גל ההגירה הלא חוקית לאירופה

לעומת זאת, החיים, סרט מצויר (Life, Animated) הוא יותר "אוסקר-מאטרייל". זהו הסרט היחיד מתוך החמישה שנעשה על ידי במאי שחור (רו׳גר רוס וויליאמס) ואינו עוסק כלל בנושא הגזענות. מדובר בסיפור מרגש ולא ייאמן על ילד אוטיסט (אוון סוסקינד) שמשפחתו לומדת במהרה כיצד לתקשר עימו בעזרת סרטי וולט דיסני שהוא כה אוהב. וויליאמס מצליח להשתמש באנימציה בחוכמה וברגישות כדי לתאר באופן אינטימי את עולמו הפנימי והשברירי של סוסקינד, וגורם לו להיפתח בטבעיות מול מצלמתו. אם יש סרט השנה שמבליט היטב את כוחו התראפויטי של הקולנוע ויכולתו לתקשר בין אנשים הרי שסרטו של וויליאמס הוא כזה. הוליווד מתה על סרטים שעוסקים ב- disabilities מכל סוג שהוא, ולכן לא הייתי מזלזל בסיכויים של וויליאמס לזכות בפרס. עם זאת, יש כמה סרטים "חשובים" יותר השנה, שגם משרטטים תמונה רחבה ועכשווית יותר.

העובדה ששלושה מתוך חמשת הסרטים המועמדים עוסקים באופן ישיר בנושא הגזענות בארה״ב (כשאחד מהם, אליו אגיע מיד, הוא אף הפייבוריט לזכייה) מצביעה על שינוי מהותי שהתחולל באקדמיה לאחר הביקורת העזה שהופנתה אליה בשנה שעברה, ובכלל על הסערה התרבותית והפוליטית שמתרחשת באמריקה כעת. במשך עשרים השנים האחרונות, רק שני סרטי תעודה שעסקו בנושא היחסים בין שחורים ולבנים זכו בפרס האוסקר התיעודי (״הבלתי מנוצחים״ ו״רצח ביום ראשון בבוקר״). אחד המקרים המפורסמים בתולדותיו של האוסקר הוא המקרה של Hoop Dreams, סרטו של סטיב ג׳יימס שהתמקד ב-1994 בקבוצה של נערים שחורים המשחקים בכדורסל כדי לצאת מהגטו של שכונות העוני בשיקגו. האקדמיה התעלמה מהסרט החשוב הזה, לא העניקה לו מועמדות, ומאז שינתה דרכיה בהתאם.

הבחירה בשלושה סרטים שעוסקים ביחסי גזענות בארה"ב בולטת בייחודה גם לאור העובדה שכל כך הרבה סרטים אחרים, העוסקים גם הם בסוגיות בוערות וחשובות אחרות, נשארו בחוץ. בין שאר הסרטים התיעודיים שלא קיבלו מועמדות השנה אפשר לציין את ווינר, סרט מבריק על סקנדל מסע הבחירות לעיריית ניו יורק של אנתוני ווינר; מגדל, סרט האנימציה התיעודי על מקרה הירי באוניברסיטת טקסס ב-1966, או קמרה-פרסון, סרטה הנפלא של קירסטן ג׳ונסון שנוצר כולו מקטעים שצילמה במהלך עבודתה כצלמת לסרטי תעודה. הדחיפות הפוליטית הזו שעולה מתוך תהליך הסלקציה הייחודי של חברי האקדמיה אינה תוצר של רגשות האשם על הטקס של שנה שעברה בלבד, אלא תגובה טבעית לבחירתו של טראמפ לנשיאות. ארה״ב התעוררה לעידן חדש ומבעית בו נושא זכויות האדם והשוויון בפני החוק של אוכלוסיות חלשות נמצאים בסכנה מוחשית ודבר אינו מובן מאליו יותר. האופן הגס והבוטה בו השתמש טראמפ בסוגיית הגזענות במהלך הקמפיין שלו יצר אקלים שבו הרלוונטיות של הסרטים המתמודדים ברורה יותר מאי פעם. באחד הראיונות עימו, הבהיר ראול פק, הבמאי של אני לא הכושי שלך (I Am Not Your Negro), מועמד נוסף בקטגוריה, ש״במאים שחורים הגיעו לשלב בו אין להם יותר ברירה והם חייבים לשחרר את מה שיש להם לומר, להתעמת עם האמת ולא לקחת שבויים. אנחנו לא הולכים לבקש יותר רשות מאף אחד.״

פק בן ה-62 ביסס את סרטו על ספר לא גמור של הסופר ג׳יימס בולדווין בשם ״זכור את הבית הזה״ ("Remember This House"). הספר מתמקד בדור שלם של מנהיגים שחורים שפעילותם נגדעה באמצע תהילתם, כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, ונראה כרלוונטי עד מאוד למצב הפוליטי כיום. פק משלב בחוכמה קטעי ארכיון עם דימויים של אמריקה המודרנית, ונותן לשחקן סמואל ג׳קסון לקריין את אמירותיו של בולדווין ולתאר את הפגישות בינו לבין המנהיגים הללו. מצד אחד, אני לא הכושי שלך מסכם בבהירות ובאומץ רב כמה מעט השתנה בשנים האחרונות ביחסה של אמריקה לשחורים, והוא עשוי לדבר לליבם של מצביעי האקדמיה הזקנים. מצד שני, יש בו לא מעט ביקורת על דימויים הוליוודים פייסניים משנות השישים, וזה יכול להיות לרועץ עבורו, כסרט שפונה לקבוצה פסודו-ליברלית של חברי אקדמיה לקולנוע.

״אני לא הכושי שלך״: ביקורת על דימויים הוליוודים פייסניים – לא בטוח שיעבוד לו.

מועמד אחר שעוסק בנושא מכיוון מעט שונה הוא 13, סרטה של אווה דוברניי, שהיה לסרט התיעודי הראשון בהיסטוריה שפתח את פסטיבל הקולנוע של ניו יורק. זהו מחקר מעמיק ואפקטיבי מאוד על האופן בו התייחסה ארה״ב לשחורים מאז תקופת העבדות ועל הדרך בה מערכת המשפט האמריקאית הענישה שחורים באופן לא שוויוני. זהו סרט שחשוב לצפות בו, שכן הוא חושף כיצד גזענות היא סוג של מימד תודעתי דרכו אנו רגילים לתפוס את העולם סביבנו. אפילו דונלד טראמפ זוכה כאן להתייחסות. דוברניי, שעבדה על הסרט באופן צמוד עם נטפליקס, נסמכת על שיטת הראשים המדברים, אך גם משתמשת בלא מעט גרפיקה ובקליפים מתוך הולדת אומה של ד.וו. גריפית. החולשה העיקרית של הסרט הוא המבנה המעט קונבנציונאלי שלו, שנשען בעיקר על ראיונות עם מומחים, ולדעתי זה מרחיק אותו מהפסלון הנכסף.

אין ספק שהמועמד הפייבוריט לזכיה הוא או ג׳יי סימפסון: תוצרת אמריקה (O.J. Simpson: Made in America), סדרת טלוויזיה מקיפה בת חמישה פרקים ובאורך של כמעט שמונה שעות, הבוחנת את המקרה של סימפסון על רקע הגזענות באמריקה מאז שנות השישים ועד למשפט המאה. O.J, שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בפסטיבל סאנדנס בשנה שעברה, הוא פרויקט מאיר עיניים, מסמך תיעודי מרתק שקשה להפסיק לצפות בו. אבל, זה הפרויקט התיעודי הארוך ביותר שאי פעם התמודד על האוסקר בקטגוריה הזו, עובדה שגרמה ללא מעט הרמות גבה בהוליווד. על פי החוזה המקורי שלו עם ESPN מ-2015, יוצר הסדרה עזרא אלדמן היה אמור לתת להם ארבע שעות. אבל הרשת נתנה לאדלמן קארט בלאנש כדי לספק למשפט של סימפסון את הרקע ההיסטורי הדרוש ואת ההקשרים הנכונים. מכיוון שהיא לא הגבילה אותו באף דרך שהיא, כשהוא הגיע עם כמעט שמונה שעות של פיינל-קאט, אף אחד לא ממש התלונן.

השאלה שמעלה המועמדות התקדימית של O.J. היא חשובה ומרכזית לזמננו: כיצד ניתן להגדיר תוכנית טלוויזיה כיום, כשהאיכות והסטנדרטים של תוצרי המדיום הזה גבוהים מאי פעם והאסתטיקה של התוכניות מוגדרת פעמים רבות כקולנועית? האם זוהי שאלה של האופן בו היוצר תופס את יצירתו? הדרך בה צופים מבינים אותה? המקום בו היא משודרת? כיצד היא מופצת? אורכה? באופן פורמלי, קצת קשה לכנות את O.J. כסרט תיעודי. אחרי הכל, הוא מומן על ידי רשת טלוויזיה (ESPN, שיצרה לא מעט סרטי תעודה טלוויזיונים מצוינים, אך אף פעם לא שלחה מועמדות לאוסקר), נעשה על ידי אדם שעבד באופן אקסקלוסיבי בטלוויזיה (זכה בפרסי אמי ופיבודי רבים), ותוכנן עבור הפורמט הטלוויזיוני (חמש אפיזודות של 90 דקות כל אחת). מצד שני, נוצר מצב כיום שבו יותר ויותר סרטים תיעודיים נעשים למעשה עבור הטלוויזיה, והמועמדות של O.J. מצביעה על האופן בו חברי האקדמיה מכירים בעידן החדש הזה, בו הולכים ומיטשטשים הגבולות בין קולנוע לבין טלוויזיה. אדלמן בעצמו הודה שלא ממש היה לו עניין לעשות מיני-סדרה, אלא רצון לעשות ״סרט אחד ארוך שמספר את הסיפור השלם מההתחלה ועד הסוף״.

״או ג׳יי סימפסון: תוצרת אמריקה״: סרט קולנוע או סדרת טלוויזיה?

תכלס, לפי חוקי האקדמיה, O.J. אכן נחשב לסרט תיעודי שיכול להתמודד בקטגוריה הזו, ולו בשל העובדה שהוא הוקרן במשך שבוע אחד בבית קולנוע בלוס אנג׳לס ובניו יורק לפני שעלה לטלוויזיה. לאחר שהורד מהמסכים, רשת הטלוויזיה ABC הקרינה את אחד הפרקים, בו בזמן ש- ESPN הקרינה את כל החמישה. אבל הבעיה של גורמים בתעשייה (אלו עם אינטרס, כמובן) אינה עם העמידה בדרישות. הפחד שלהם, ובמיוחד של יוצרי הקולנוע התיעודי, הוא מיצירת תקדים. מה ימנע כעת מרשתות טלוויזיה אחרות, או משירותי סטרימינג כמו נטפליקס או אמזון, להקרין סדרות טלוויזיוניות תיעודיות בבית קולנוע במשך זמן קצר לפני מועד עלייתן לשידור, ובכך להפוך אותן למועמדות חוקיות לאותה קטגוריה? כיום, אמזון ונטפליקס שולטים למעשה ברוב התוכן התיעודי, והקרנות של סרטים תיעודיים מחוץ לערים הגדולות ניו יורק ולוס אנג׳לס הן ספורות בלבד. בעידן שבו סדרות true-crime רבות הן כה פופולריות, כמו הג׳ינקס או לעשות רוצח, האופציה הזו קורצת ורלוונטית יותר מתמיד. אחת מאלו שהתלוננו, אגב, היתה שילה אווינס, מי שעומדת בראש מחלקת התעודה של HBO. ״O.J. הוא סרט תעודה טלוויזיוני נהדר," היא הודתה, ״אבל חבל שלא ידעתי שאפשר להכניס את הסדרות הללו כמועמדות לקטגוריה הזו. מה עם הג׳ינקס לדוג׳? אופס, מאוחר מדי״. יש כאלו שאף חושבים על עומס העבודה של חברי האקדמיה המסכנים. מה יהיה כעת על תהליך הצפייה והבחירה בסרטים המועמדים, כשחברי האקדמיה יוצפו לא רק בלמעלה ממאה סקרינרים בשנה, אלא גם בעוד עשרות סדרות טלוויזיוניות ארוכות? אוי ואבוי. רוסי, שמועמד גם הוא כאמור בעבור אש על המים, דווקא פירגן לאדלמן. ״אני שונא כל סוג של קטגוריה באשר היא. לסרט הזה (O.J.) יש את היכולת להביא אותך כצופה לרגעים בהם המקרה התרחש. זה מאוד קולנועי. אם תיתן לי משהו אמיתי, זה מה שחשוב עבורי. והסרט הזה אמיתי.״

שאריות, סרטם התיעודי של ורד ירוחם ואורן רייך, שהוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל חיפה האחרון, מתחיל בתנועת מצלמה אופקית הסוקרת פחי אשפה ומיחזור שונים לאורך רחוב. יחייא, אדם בן 85 שעובד באוטו עלטזאכן השכונתי, מרים מן האשפה פסנתר צעצוע, תקין לחלוטין, ותוהה בינו לבינינו מיהו האיש שיזרוק דבר כזה לרחוב. בהמשך הסרט נפגוש את אותו פסנתר בהגיעו לסלון של משפחה בדואית, כשקבוצה רועשת של ילדים קטנים תנגן בו ותפיק ממנו הנאה. שאריות, המאורגן סביב סיפוריהן של מספר דמויות מרתקות כמו יחייא, ערביות ברובן, המתפרנסות מאיסוף גרוטאות, שיפוצן ומכירתן, הוא סרט על מיחזור ושינוע המהדהד משמעויות פוליטיות. החפצים הללו, שמגיעים בזמן יחסית קצר על גבי משאיות ממדינת ישראל אל עבר השטחים, הופכים במהרה מאשפה חסרת תוחלת של אחד לבעלי ערך של ממש עבור האחר. ירוחם ורייך מתעדים כאן את התהליך הבלתי נראה, הנעלם מעיננו, שמקיים אוכלוסיות שלמות מבלי שאפילו נדע על כך. ״חצי עזה חיה על הזבל פה״, מסביר לנו אחד הסוחרים.

סוחר אחר בשם עמאר מספר שהישראלים לא נתנו לו אישור עבודה, ושבשב״כ ביקשו ממנו שיתוף פעולה בתמורה לאישור כזה. המצב הקיומי האבסורדי של עמאר ושל תושבים אחרים מהשטחים מייצר טריטוריות דמדומים כפתרון מסחרי, הלא הם שווקי הגרוטאות שסואנים בעיקר בלילות. שוק העלטזאכן ברמלה הוא כזה, מקום בו ניתן להשיג הכל ובזול, כלכלה של שוק חופשי המתאפשרת מהפסולת של כולנו ומתרחשת בעלטה ובמסתור. בכלל, יש לא מעט אירוניה בעובדה שהסוחרים הערבים נוהגים במכוניות העלטזאכן המיתולוגיות ומנגנים את הג׳ינגל הקבוע (״קונים הכל… מכונת תפירה, מכונת כביסה…״), שמסתיים בשפת אידיש במילים ״עלטזאכן״. מה שלא מצליחים למכור בשווקים נכנס לשקיות אשפה במשקל ונמכר לסוחרים המגיעים מהשטחים. יחייא מתלונן על כך שפעם המכירות של שקיות מלאות בחפצי אשפה על פי משקל היו טובות יותר. על שקית מלאה, ולא ממש משנה במה, היה ניתן בקלות לקבל 50 ש״ח, ואילו כעת צריך לומר תודה גם על 10 ש״ח בלבד. מסתבר שעולם העסקים של הזבל ידע גם הוא ימים יפים יותר.

שווקי גרוטאות שסואנים בלילות: טריטוריות דמדומים כפתרון מסחרי

ירוחם ורייך מיטיבים ליצור דיאלקטיקה מרומזת בין המתרחש בשתי הגאוגרפיות. הקניון ברעננה מסודר, מצוחצח ונקי, כזה העומד בראש שרשרת המיחזור ומציע את הסחורה במחיר מופרז לקונה הישראלי האמיד, יד ראשונה. ברגע אחר בסרט אנו מתלווים לשני מתקינים של מסכי טלוויזיה, שמדווחים לנו על הפטישיזם הנלווה להתקנה של המסכים הללו בבתיהם של הישראלים. ״האנשים שקונים אוהבים לראות כיצד אנחנו מוציאים את המכשיר מהארגז״, מסבירים לנו המתקינים, ״ומבקשים להיות נוכחים בהתקנה שלו״. מוקדם יותר בסרט, באישון לילה, ראינו עשרות מסכי מחשב זרוקים על משאית בשוק ברמלה, כל אחד מהם יימכר כנראה בפחות ממאה שקלים ליחידה; וכתמונת נגטיב של חלונות הראווה ברעננה, יוצרי הסרט מגיעים גם למחסנים בחלחול, שם מנקים את המסכים ועוטפים אותם בניילונים נצמדים, כמו חדשים.

יש כל כך הרבה סרטים תיעודיים על אשפה ועל מסעותיהם הארוכים של חפצים ומוצרי צריכה שהסרט גרם לי להיזכר בהם. בין הטובים שבהם יש לציין את אננס של עמוס גיתאי (1984), אודיסאה הומוריסטית העוסקת בגלובליזציה וביחסים בין מדינות העולם הראשון למדינות העולם השלישי תוך מעקב אחרי קופסת שימורי אננס (ועל הסרט כתבתי בהרחבה כאן). דוגמא נוספת היא סרט ברזילאי קצר ומעולה מ-1989 הנקרא אי הפרחים (Ilha sad Flores), אשר בוחן באופן אירוני את המסע הארוך שעוברת עגבנייה, מהגינה בה נקטפה ועד לפח האשפה אליו נזרקה. הבמאי, ז׳ורז׳ פורטאדו, קיבל השראה לסרטו מכתביהם של קורט וונגוט ואלן רנה, ויצר סרט חכם ומעניין הנחשב לאחד הסרטים הקצרים הטובים בכל הזמנים. אפשר לצפות בו, בדיבוב לאנגלית, כאן: 

ההיזכרות בסרטים אלו גרמה לי להבין כי החולשה העיקרית של שאריות קשורה לכך שהוא לא מצליח למקם באופן ממוקד יותר את התופעה אותה הוא בוחן בהקשריה הרחבים, כמו למשל מערכת היחסים הכלכלית בין ישראל והרשות הפלשתינאית. ההתמקדות בסיפור האנושי מאחורי שינוע הסחורות הללו בגאוגרפיה רוויה במתחים פוליטיים וחברתיים היא החלטה נבונה, שכן כל דמות בסרט הופכת לרבת פנים ולמעניינת בפני עצמה. מיקוד אנושי כזה הזכיר לי גם את אגורות, סרטו התיעודי המצוין של בדראן בדראן, המתמקד בשני אחים מכפר קטן ליד טול כרם, אשר נאלצים לעבוד מדי יום בקיבוץ נדבות בצמתי כבישים בישראל. גם כאן מדובר בתופעה שנעלמת מעיננו, תוצר של מערכת היחסים הכלכלית והפוליטית הלא שוויונית בין ישראל והרשות, ובדראן מעניק לה פנים ספציפיות דרך סיפור קורע לב על שני ילדים המתמודדים עם המציאות הטראגית בה הם חיים. עם זאת, יש להחלטה כזו מחיר, שכן שאריות אינו מתאר את הפן הרחב יותר של המסחר באשפה, ואינו בוחן כיצד הוא אך חלק אחד מתוך מגוון רחב של שיתופי פעולה כלכליים אחרים בין ישראל לרשות, כאלו שנעשים מתחת לרדאר של השלטונות ומבלי שנבחין בכך.

״שאריות״: התמקדות בסיפור האנושי שמאחורי שינוע הסחורות – החלטה קולנועית שיש לה מחיר.

אסוציאציה אחרונה עליה חשבתי בעקבות הסרט היא תיעוד אחר שעסק באשפה בהקשרים רחבים יותר – המלקטים והמלקטות, סרטה של אנייס ורדה משנת 2000. ורדה, בשנותיו הראשונות של העידן הדיגיטלי בקולנוע, גילתה את היופי הנשגב בקצוות של צילומים אותם אספה ממש כמו שאריות המזון שגיבוריה ליקטו. אשפת המזון בה התמקדה נדונה בהקשרים שונים, כמו גלובליזציה, איכות הסביבה, אמנות ואף קולנוע. ובחזרה לשאריות – על רקע כתוביות הסיום של הסרט אנו שומעים ביצוע מקורי ומיוחד של אבי בללי ל״עידן האני״, שירו היפה של המוזיקאי הבריטי רוברט וואייט. השיר, שנכתב במקור ב-1982 כתמיכה בקהילת הכורים בבריטניה בתקופת התאצ׳ריזם, נפתח כך: ״אומרים שמעמד הפועלים כבר לא בין החיים, ועל קברו צמחה קידמה, נהיינו צרכנים.״ הרלוונטיות של השיר למחוזותינו, 35 שנה לאחר שהוקלט, נראית על פניה ברורה מאליה. עם זאת, קשה להתחמק מהתחושה שכותרות הסיום הללו פותחות הקשרים נוספים לדיון ולהתייחסות שמוטב היה לו היו מועלים קודם לכן במהלך הסרט. למרות שאינו מספק, שאריות הוא סרט חשוב ומעניין שיגרום לכם לחשוב אחרת על גורלם של החפצים אותם אתם משליכים מעליכם באופן יומיומי.

צפו בשיר ״עידן האני״ בביצוע של אבי בללי וגליה חי:

ההקרנות הבאות של שאריות במהלך חודש פברואר יתקיימו ב:

סינמטק תל אביב: ב- 4.2, 11.2, 18.2 בשעה  11:30.

סינמטק ירושלים: ב- 13.2 בשעה 21:00.

סינמטק שדרות: ב- 14.2 בשעה 19:15 (הקרנה + שיחה).

ובהזדמנות זו, אי אפשר שלא לציין את ההישג המרשים של תומר וברק היימן עם סרטם מיסטר גאגא, שדורג לאחר סוף השבוע הראשון להקרנתו בארה״ב כסרט הדוקומנטרי השלישי הכי נצפה בניו יורק באותו סוף שבוע. התגובות הביקורתיות גם הן נלהבות, עם סיקורים נרחבים הן בניו יורק טיימס והן במגזין ניו יורקר. הסרט מוקרן במקביל בשני בתי קולנוע חשובים בניו יורק המתמקדים בסרטי איכות – פילם פורום ולינקולן סנטר – ומציג בהם כחמש פעמים במהלך כל יום, כשלמרבית ההקרנות נמכרו כל הכרטיסים. בהמשך, כך דווח, הפצת הסרט תתרחב לכמאה ערים שונות בארה״ב. באופן די נדיר עבור קולנוע תיעודי בישראל, סרטם של האחים היימן עדיין מוקרן בארץ, זה החודש ה-16 ברציפות, לאחר שצפו בו כבר 120 אלף איש, מספר מרשים לכל דבר ועניין. על עומק הקשר האינטימי שנוצר בין תומר היימן לאוהד נהרין בסרט כתבתי כבר כאן, כמו גם על הבעייתיות העולה מתוך תהליך התיעוד המרוסן והנשלט של היימן. יחד עם זאת, צריך להסיר את הכובע כאן בפני היוצרים, ולהודות שמיסטר גאגא הוא תופעה דוקומנטרית, מהמרשימות שידע הקולנוע התיעודי כאן.

״הקרב האחרון של פפה״, סרטו התיעודי החדש של מיכאל אללו, נפתח במאי 2013, חצי שנה לפני הבחירות לראשות עיריית ירושלים. אנו צופים במשחק כדורגל, דרבי ירושלמי ליתר דיוק, והמאבק בו הוא בין כוחות האור לכוחות החושך, הפועל נגד בית״ר ירושלים (או שתהפכו את הסדר בהתאם לעמדותיכן הפוליטיות). במובנים רבים המלחמה הזו במגרש מהווה מיקרוקוסמוס למאבק הפוליטי הרחב שמעצב את דמותה של מדינת ישראל בשנים האחרונות, אקלים חברתי מוכר שבתוכו ממקם אללו את סרטו. הוא שוזר את ההפסד של הפועל ירושלים לבית״ר לאירועים מכוננים בתולדות קריסתו של השמאל הישראלי, כמו רצח רבין או עליית ביבי לשלטון, ומצייר כבר מתחילת הסרט את גבולות הגזרה בה תתחולל תבוסה אחרת, מקומית ומשפחתית יותר, במסגרת הבחירות לראשות עיריית ירושלים. את תוצאות הבחירות הללו אנו מכירים היטב. ניר ברקת יהפוך לראש העיר ומשה לאון יצטרף למירוץ בשלב מאוחר כדי לסכן את נצחונו ולו לכמה רגעים בודדים. אבל סביר להניח שאת פפה אללו, אביו של מיכאל והמועמד השלישי מטעם מרצ, רובינו אולי לא מכירים. פפה הוא חבר מועצת ירושלים, אופוזיציונר לוחם שנולד בפרו והשתתף במרד הסטודנטים בצרפת, עוף מעט מוזר כאן בארץ. יש לו שער ארוך, מבטא זר ועברית קלוקלת, והוא גם, רחמנא ליצלן, שמאלן אמיתי. חבר מרצ. למי יש זמן וסבלנות לכאלה היום, תכלס. פפה הוא גם סגן ראש העיר ומי שאחראי על תיק התרבות והאמנויות, אבל הוא בעיקר איש של עקרונות. ליבו ופיו כאחד, והוא רחוק שנות אור מביצת הפוליטיקה המושחתת במחוזותינו. למרות שההצעות שהוא מגיש במועצה יורדות מהר מאוד מסדר היום, הוא לא מוותר בקלות. הוא פייטר אמיתי מהסוג שלא פוגשים כל יום. אללו, במאי קולנוע שבאמתחתו מספר סרטים קצרים מוצלחים למדי, מחליט ללוות אותו במסע הבחירות האחרונות שלו, מירוץ חסר סיכוי מלכתחילה לראשות עיר הבירה.

פפה אללו: רחוק שנות אור מביצת הפוליטיקה המושחתת במחוזותינו

המאבק הזה ייגמר בהפסד, ואת זה אנו יודעים מראש, אך אללו מצליח להשתמש בסוף הזה כיריית פתיחה מוצלחת למסע מרתק, מרגש ואף משעשע. הכרוניקה הבלתי נמנעת של כישלון ידוע מראש הזכירה לי מעט את ״ווינר״, הסרט התיעודי הנפלא מהשנה שעברה על אנתוני ווינר, חבר קונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית שהתמודד במירוץ לראשות העיר ניו יורק. בשני הסרטים הללו אנו צופים במאבק שסופו ברור, אך בעוד שב״ווינר״ היו אלה קווי אישיותו הטראגיים וההרסניים של ווינר שהביאו להפסדו, הרי שבמקרה של פפה המציאות הפוליטית ואופי העיר עצמה הם האויבים הגדולים שלו. ירושלים הפכה זה מכבר לעיר חרדית וימנית, ופפה מייצג אלטרנטיבה בלתי רלוונטית, שפויה ונכונה ככל שתהיה. האם יש הגיון בהחלטה של פפה לרוץ לראשות העיר? רוב חברי הסיעה לא מאמינים בסיכויי הצלחתו ומתנגדים נחרצות להריץ אותו. אבל פפה הוא אדם עם עקרונות, שפועל לחלוטין בניגוד לחוקי המשחק ומתעלם מהשעון המעורר שמתקתק ברקע. במהלך המירוץ הוא מגיע לבקר את ערביי מזרח ירושלים, גם כשהוא יודע שאין הרבה סיכוי שהם ייצאו להצביע. למה? כי זה הדבר הראוי לעשות. המרוץ של פפה לראשות העיר הוא מאבק ברמה המוניציפלית שמהדהד אל המימד הלאומי, ואללו מיטיב להבין זאת ולהשתמש במסע הבחירות כאלגוריה רחבה יותר. הוא משקף בסרטו כמה מהקונפליקטים המרכזיים שמעצבים כיום את החברה הישראלית ואת קריסתו של השמאל. יש כאן דתיים מול חילוניים, מזרחיים מול אשכנזיים, ימין מול שמאל, וגם זרים מול מקומיים.

״הקרב האחרון של פפה״ הוא סרט יומן פוליטי שמשתייך גם לזרם תיעודי המכונה אתנוגרפיה ביתית, ובתוכו יוצרים רבים, כמו למשל אלן ברלינר או רוס מקלווי, יצרו פורטרט של קרוב משפחה כדי להבין, בין היתר, את עצמם ואת האופן בו התעצבה דמותם עם השנים. מדובר בניסיון לפרק את הפתולוגיה: בהינתן ה- ״DNA״ המשפחתי שלי, האם אני שבוי בחיבוק המשפחתי, או שיכולתי להתעצב אחרת? בין אם ההתמקדות בשאלה האישית הזו היא החלטה מודעת של אללו או לא, היא מעניקה לסרטו נפח חשוב מבלי להוריד מחשיבותו או מרכזיותו של המאבק של אביו. אללו מקדיש דקות רבות בסרטו כדי לספר לנו כיצד גדל על ברכי אביו וכיצד עוצבה מודעותו הפוליטית, מהמלחמה המתמשכת בעד הסכם שלום, דרך המאבק על ירושלים החופשית, ועד למחאת האוהלים בתל אביב. באחת הסצנות בסרט אללו יוצא לרחובות ירושלים לגייס תמיכה באביו ופוגש בני נוער ימנים אשר לועגים על כך שפפה מתמודד לראשות העיר. בסצנה אחרת מוצא עצמו אללו בעימות חזיתי מול עדת מפגינים דתיים בהלוויית המר״ן בירושלים. ״האם אתה רואה עצמך ממשיך דרכו של אביך לאחר שיילך מהעולם?״ שואל אותו אחד המפגינים. אלו הן סצנות בטעם חמוץ מתוק, ספק משעשעות ספק עצובות, שמקבלות את עוצמתן מתוך איפוקו המרשים של אללו והאופן בו הוא שומר על שיח עם המתועדים בגובה העיניים וללא התנשאות.

אללו הוא בוגר בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, וככזה הוא מבין היטב את האופן בו יש לספר סיפור וכיצד יש לעצב דמויות. גם אם אורכו של הסרט הוא כשעה בלבד, הוא מצליח בו לאפיין היטב את דמותו הכריזמטית של אביו ובעיקר את טיב היחסים ביניהם באופן מפורש ומרומז כאחד. ברגע מקסים וייחודי, אללו מסביר לאביו, דקות לפני שזה עולה לנאום בפני קהילת הלהט״ב, כיצד טעויות לשון ישמשו אותו היטב. ברגע אחר הוא עורך עבורו את דף הוויקיפדיה האישי שלו ונאבק עימו על מידת תקינותו הלשונית. ״את זה שאתה עילג אני יודע״, מסביר לו אללו, ״אבל אתה רוצה להיות עילג גם בפייסבוק?״ מתוך האינטריגות הקטנות בין שניהם מעוצבת מערכת יחסים מורכבת בין אב לבן, בין אדם בעל אידאלים נוקשים שלא מבטא את אהבתו והכרת התודה שלו בצורה מפורשת, לבין מי שמוכן להקריב עצמו למען המאבק והסרט, אך כמו כל בן מסור, רק מבקש שיאמרו לו תודה. ״בחודשים הללו אני לא אבא״, מודיע לו פפה בזמן ארוחת הערב המשפחתית, אבל אללו מסרב להבין כיצד זה בכלל אפשרי. רגע הסיום של הסרט, המתרחש מיד לאחר הפסדו של פפה בבחירות, הוא שוט מעוצב שמצליח בפשטות ובישירות להכיל בתוכו את משמעות הסרט כולו ולעצב את דמותו של פפה בדימוי נפלא אחד. את מהותו לא אגלה כאן, אך אדגיש שהוא מהווה עדות נוספת ליכולתו של אללו ללכוד במצלמתו רגעים קטנים שאומרים המון. ״הקרב האחרון של פפה״ הוא סרט תיעודי קטן מימדים שעשוי בכשרון רב, והוא מצליח לעורר השראה ותקווה גם כשנדמה שאיבדנו אותן לחלוטין.

צפו בטריילר:

ההקרנות הבאות של ״הקרב האחרון של פפה״:

14/1 בשעה  17:00 – סינמטק תל אביב

14/1 בשעה 19:15 – סינמטק ירושלים

16/1 בשעה  19:30 – סינמטק נתיבות – הקרנה + מפגש

17/1 בשעה  19:30 – סינמטק שדרות – הקרנה + מפגש

18/1 בשעה 21:30 – סינמטק תל אביב

21/1 בשעה 17:00 – סינמטק תל אביב

21/1 בשעה 20:00 סינמטק ירושלים

24/1 בשעה 13:30 שלישי בשלייקס – סינמטק תל אביב

25/1 בשעה 21:30 סינמטק ירושלים

29/1 בשעה  21:30 – סינמטק תל אביב

גן ילדים, סרטם התיעודי של ערה וחיים לפיד, נפתח ברגע קולנועי רפלקסיבי המתעד צפייה בסרט אחר. על מסך באחד מבתי הקולנוע של רשת סינמה סיטי מוקרן הניצוד, סרטו הנפלא של הבמאי הדני תומס וינטרברג (החגיגה), סרט שעוסק כולו בציד מכשפות נוראי ובקורבנותיו האומללים. הצופה הוא עדי יעקובוביץ׳, אחד מההורים לשעבר בגן ילדים ברמת השרון, בו התרחש מקרה מקומי אחר של ציד מכשפות. לפני כמעט עשרים וחמש שנה, גננת בשם עליזה ריינס נאלצה להתמודד עם האשמות זדוניות בגין אלימות כלפי ילדי הגן אותו ניהלה, ילדים אותם אהבה בכל ליבה. שמה הוכפש בכל אמצעי תקשורת אפשרי, מפעל חייה היקר נהרס, ובמשך שנים ארוכות נצרבה בתודעה הציבורית כגננת איומה וחסרת לב שמרחה על פניהם של ילדים חיתול מלא בצואה. היא נעצרה והובאה למעצר באבו כביר ב-1992, זוכתה לחלוטין בהליך המשפטי, אבל את דינה חרצה החברה עוד הרבה לפני שהגיע הזיכוי. ריינס, כך מתברר לנו, עדיין גרה בצמוד לגן, ונוהגת לשוטט ברחובות רמת השרון ללא תכלית וללא טעם אמיתי לחייה. ״חיים שלמים ועדיין אני לא יכול לדבר על זה״, מתוודה יעקובוביץ׳ בראשית הסרט, ובכך מבהיר, כבר בתחילת הסרט, את המכשול העיקרי שעמד בפני זוג היוצרים בבואם ליצור סרט תיעודי המתחקה אחר פרטי מקרה טראומטי ונוראי שנים רבות לאחר שהתרחש. כיצד מתמודדים עם סיפור כה רגיש, כשכמעט כל המעורבים בו מתקשים לדבר עליו, בין אם מחמת כאב, בושה או פחד? יוצרי גן ילדים מכירים בקושי הזה לאורך כל הסרט, ומשרטטים את גבולות התיעוד שלהם בהתאם.

״גן ילדים״: האשמות זדוניות והכפשת שמה של גננת מרמת השרון.

כמה מרגעיו המרגשים, וגם הקשים ביותר של גן ילדים, מתרחשים כאשר ילדיה של עליזה ריינס נזכרים בפרטי המקרה ובהשפעתו ההרסנית על אימם. ״בשביל אמא הגן הזה היה מפעל חיים״, הם מסבירים, ומתקשים להבין, גם לאחר פרספקטיבה כה ארוכת שנים, כיצד ובעבור איזו מטרה הרסו ללא רחמים מפעל ראוי ומכובד שכזה. כמו בלא מעט סרטים המתמקדים באי צדק שנעשה למתועד (הקו הכחול הדק או טרניישן הם רק שניים מהסרטים שעולים לי כאן לראש כדוגמאות), גם גן ילדים מאוכלס בדמויות הזויות ומפוקפקות מבחינה מוסרית ואתית אליהם נשלחים חיצי האשמה. עו״ד עמוס מיימון, אב לבת שפקדה את הגן, היה זה שהשליך לא רק גפרור, אלא קופסא שלמה מהם, כדי ללבות את האש סביב המקרה ולסחוף אחריו את שאר הורי הגן המבוהלים. הוא הגיש את התלונה למשטרה יחד עם הסייעת בגן, מלי שמואל, שככל הנראה ניסתה לסגור איזשהו חשבון אישי עם ריינס והחליטה להכפיש את שמה. מיימון גם לוקה בפרנויה קלה, וסבור שהוא נרדף על ידי המשפחה של הגננת במשך למעלה מעשרים שנה. ההנגדה שעושים חיים וערה לפיד בין הכאב הנורא העולה מהראיונות עם בני משפחת ריינס לבין הקרירות המדכאת והצינית שבה שוטחים מיימון ושמואל את דבריהם מבליטה את העיוורון המוסרי והכחשת הסבל האיומה של הקורבן שמאפיינים את המקרה הזה באופן כה מובהק.

בפסקול נשמע קולו של חיים לפיד מתקשר לכמה מהמעורבים בפרשה, כמו אל חוקרת המשטרה (שמיהרה לקבוע את אשמתה של הגננת עוד לפני שבדקה) ואל מספר הורים של ילדי הגן. הוא נתקל בהתנגדות מובנת ובחוסר מוכנות לשתף עימו פעולה לטובת הסרט. חלק מההורים חיים כיום בשלווה בבתים מפוארים ברמת השרון, ואת פרטי המקרה כבר הספיקו לשכוח, או לפחות להדחיק. בכלל, מדוע שיתנו לסיפור נורא שכזה להטריד את מנוחתם שנים רבות לאחר שהסתיים? רגעי הסירוב הללו מסמנים לנו כצופים, אולי אפילו באופן מכוון על ידי היוצרים, שהתחקיר לגן ילדים לא בהכרח הניב עדויות מפתיעות או ראיות שלא התגלו עוד קודם לכן. יחד עם זאת, אופי הפרשה ומועד התרחשותה כמעט מכתיבים מצב צפוי שכזה, ולשתיקה המשמעותית הזו יש נוכחות רבה בסרט. מדובר באירוע טראגי וטראומטי שהתרחש לפני שנים רבות, ועל כן מדוע שהמעורבים בו ירצו לחשוף עצמם כעת? האם המימד הטראומטי שבמקרה מונע מהם להיות רדופי אשמה או חרטה, או לפחות להתמודד עם רגשות שכאלו? מדוע לא טרחו לבדוק מה עלה בגורל הגננת? ובכלל, מה אנו היינו עושים במקומם? על שאלות אלו משאירים אותנו יוצרי הסרט להתחבט בעצמנו במהלך הצפייה ולא מספקים לנו תשובות ברורות, שאינן בנמצא. אלו רק מחדדות תהייה אחרת ומהותית לא פחות- מדוע החליטו ערה וחיים לפיד לחשוף את הפצע הפתוח הזה כעת, גם אם לא העלו בחכתם ראיות חדשות או שפכו אור חדש על ההיבט העובדתי של המקרה?

התשובה על כך נעוצה, לדעתי, באופן בו גן ילדים משתייך רק לכאורה לז׳אנר סרטי ה- True Crime, שהפך כבר לקלישאה שחוקה בטלוויזיה ובקולנוע, ומפליג מעבר לגבולותיו. בניגוד לסדרות כמו צל של אמת או הג׳ינקס אין מאחורי גן ילדים מטרה משפטית מובהקת, שכן ריינס זוכתה בהליך המשפטי שכבר התקיים. הניסיון התיעודי של הלפידים כאן חשוב לא פחות – הם מנסים לספר את הסיפור מחדש באופן הנכון והצודק, ליישר את ההדורים ולהשיב לריינס, ולו במקצת, את הכבוד הראוי לה לאחר תהליך השיימינג הקשה מנשוא שעברה לפני שנים רבות. אך מהו באמת צדק, וכיצד הקולנוע התיעודי יכול להשתתף בהשגתו? ״צדק זה לחשוף את האמת״, מסביר לנו בנה של עליזה במהלך שיחה עימו. למרות שההליך השיפוטי תם ונשלם, האמת החקוקה בתודעה הציבורית התרחקה מהאמת המשפטית של הזיכוי, וסרטם של הלפידים עוזר במקצת, גם אם במאוחר, לקרב את השתיים זו לזו. היבט אחר שנשאר לא פתור, ומקונן גם הוא בצופה לאורך כל הסרט, קשור להבנת המניעים בגינם התחולל ציד המכשפות הזה בשנות התשעים. ״הורים וילדים זה חומר נפץ״, נאמר לנו בסרט, וכל מי שחווה הורות, על שלל גווניה וקבוצות הוואטסאפ שלה, מכיר ומבין היטב את המטאפורה הזו. ובכל זאת, מדוע התנהגו הדמויות בפרשה כפי שהתנהגו? ייתכן בהחלט שהלפידים מעדיפים להשאיר את התשובה לשאלה זו עמומה וללא פתרונות פשוטים. בראיון שקיימה שני ליטמן מעיתון ״הארץ״ עם הלפידים, הסביר חיים לפיד: "השאיפה הטבעית של כל צופה היא שיספרו לו את הסיפור עד הסוף. אבל אנשים לא תמיד שמים לב שזה בדיוק מה שלא קורה בחיים. בחיים יש איזו גרסה, אנחנו יודעים בערך מה קורה. מהרגע הראשון אמרנו — זה לא סרט שבא לברר ולחשוף את כל האמת, כי אי אפשר לדעת הכל.״

הגן מתוך ״גן ילדים״: ״הורים וילדים זה חומר נפץ״.

שוב אני חוזר לסרטו של מוריס הקו הכחול הדק, במהלכו חושף מוריס שלפחות חמישה עדים בפרשת הרצח העידו עדות שקר. כדי ״לתפור את הקייס״ ולספק עבור הצופים הסבר הגיוני, ראציונלי וחד משמעי, מוריס מחליט לרמז על סיבות שונות בגינן כל עד החליט לשקר על דוכן העדים, כגון טירוף, תאוות בצע, או אפילו טראומת ילדות. בה בעת מרמז מוריס על כך שגם הסברים אלו הם מלאכותיים, ומסופקים לנו כעוגנים עלילתיים המשמשים כביקורת על הקלות הבלתי נסבלת בה אנו מוכנים לקבל אמיתות מוכנות מראש, לו רק כדי להימנע מהבלבול והחרדה המתלווים למציאות בה אנו חיים, וכדי ליצור סדר מתוך מציאות כאוטית. ובחזרה ל״גן ילדים״ – אולי לעולם לא נדע באמת מדוע מלי שמואל, הסייעת בגן הילדים, החליטה להעיד ולהטיח בריינס את ההאשמות הקשות אליהן התכחשה בתוקף הנאשמת. אולי גם היא לא מבינה זאת בעצמה עד היום. ״מדוע לעורר את המתים?״ היא תוהה, ומבלי משים לב מקפלת בתוך אמירה זו את הבעיה התיעודית בפרויקט כמו גם את פתרונה. מה שנדמה כהעלאה באוב הוא בעיני המתבונן בלבד. עבור בני משפחת ריינס הפרשה הזו מעולם לא מתה, ואת מחירה הם ממשיכים לשלם עד היום.

גן ילדים הוא סרט תיעודי צנוע במבנה שלו, אך יחד עם זאת חשוב מעין כמוהו במטרותיו. מצד אחד, הצפייה בו מעיקה ולא פשוטה. ככל שנחשפת הזוועה כך מתבהר יותר שלתוצאותיה מאוחר מדי לספק מזור. את הנעשה לגננת מרמת השרון לא ניתן לשנות, אך אולי קצת מכבודה ניתן עדיין להציל. מצד שני, הצפייה בסרט מטלטלת ומעוררת מחשבה אל העתיד. הסיפור העצוב של ריינס גורם לתהיות עמוקות לגבי האופן בו מקרים מסוג זה חוזרים ונשנים כיום, בעידן בו האמצעים הטכנולוגיים רק הופכים את תהליך השיימינג לקל יותר. הצדקנות מעוורת ומתדלקת את ההשפלה, אבל לאן נעלמה החמלה?

ההקרנות הבאות של גן ילדים יתקיימו בסינמטק תל אביב במועדים הבאים:

יום שבת, 17 בדצמבר, בשעה 17:00.

יום רביעי, 21 בדצמבר, בשעה 20:00.

יום שלישי, 27 בדצמבר בשעה 11:00.

בסינמטק ירושלים תתקיים הקרנה ביום שלישי, 20 בדצמבר בשעה 19:15.