הרפתקה בלב ים: ״הרפסודה״ מצליח לעורר עניין בניסוי אנתרופולוגי כושל

לא רבים מכירים את הניסוי החברתי שהתרחש על רפסודת אקאלי (Acali) ב-1973, אבל זה הולך בערך ככה – אנתרופולוג מקסיקני בשם סאנטיאגו ג׳נובס הציב עשר נפשות צעירות, זרות זו לזו לחלוטין, על רפסודה אחת בלב אוקיינוס. במשך מאה ימים הוא נתן להן להתערבב זו עם זו וניסה לבחון מה יתרחש. הרפסודה, כך האמין, תתפקד כמרחב סגור ומנותק, מעין מעבדה סטרילית לבחינת התנהגות אנושית. את הרעיון המופרך הזה הגה ג׳נובס מייד לאחר שנכח בעצמו בחטיפת מטוס, אירוע שהצית את סקרנותו לגבי אגרסיביות בין בני אדם והדרכים ללמוד אותה.

אפשר לנקב את הניסוי המוזר והמתנשא הזה של האנתרופולוג המנוח בעשרות בעיות אתיות ומוסריות, אבל הרעיון עצמו היה מקורי – לבחור דמויות צבעוניות ומיוחדות שביניהן יתקיימו מתחים וחיכוכים שונים, הנובעים ממצב הישרדותי מבויים, הרבה לפני שזה נעשה באופן תדיר בטלוויזיה. היום כל זה נשמע כמו קשקוש נאיבי, קלישאה חבוטה של תוכניות ריאליטי משנות התשעים, אבל 45 שנים לאחר מכן, במאי שבדי בשם מרכוס לינדן מביים סרט תיעודי על הניסוי ומפיח בו עניין וחיים מחדש.

הרפסודה, סרט ביכורים שמוקרן החודש במסגרת קולנוע דוקאביב וישודר בחודש הבא ב- yes דוקו ב- STINGTV, מעמיד מחדש את האנשים שהיו שותפים לניסוי על מודל בנוי הדומה לרפסודה המקורית, ומבקש מהם להעלות זכרונות, טובים וקשים כאחד, לגבי כל מה שהתרחש אז בלב ים. בסרט קיימים למעשה שני מישורים המתרחשים במקביל. מצד אחד, המסע המקורי מתואר באופן כרונולוגי על ידי קטעי פוטאג' מצולמים בפילם ומלווה בהקראה דרמטית ופאתוסית למדי של היומנים אותם כתב האנתרופולוג על ידי השחקן דניאל ג׳ימנז קאצ׳ו. המישור השני, והמעניין יותר בסרט, הוא ההיזכרות של הדמויות המבוגרות. זו נשזרת לאורך הסיפור כדי לא רק להעלות זכרונות נוסטלגיים אלא גם לשאול שאלות נוקבות בפרספקטיבה של זמן.

״הרפסודה״: ניסוי מוזר ומתנשא של אנתרופולוג מקסיקני

שבעה אנשים מתוך עשרת המתנדבים נותרו בחיים כדי לספר על הניסוי בסרטו של לינדן. שש מהם הן נשים (אחת מהן, עדנה רבס, היא רופאה ישראלית), ורובן נושאות מטענים קשים כלפי האנתרופולוג. הן מאשימות אותו בגזענות, דעות קדומות ואפילו ניצול. האם החלטתו המוצהרת של האנתרופולוג להעניק את כח הפיקוד ברפסודה בעיקר לנשים, ולא כצפוי לגברים, היתה לא יותר מאשר מניפולציה מיזוגנית? האם ההשערה הנאיבית, והמיושנת למדי, לפיה הנהגה נשית תמתן את פרצי האלימות בקבוצה, היתה למעשה עלה תאנה הנועד לטשטש את השוביניזם החבוי של ג׳נובס? ובכלל, מדוע התנהג ג׳נובס כמו דיקטטור על הרפסודה וסכסך באופן מניפולטיבי בין חברי הצוות? ואם כל זה נשמע לכם כמו פרק רע ב״האח הגדול״, את ההקשר הזה תצטרכו לעשות לבד.

ההתבוננות לאחור והמודעות למרחק הזמן מאפשרת לבמאי השבדי לייצר תיעוד מרתק בו המתח הגזעני, המגדרי, והתרבותי שהתקיים לפני 45 שנה ממשיך לתת אותותיו גם במפגש המחודש. האינטראקציה העכשווית בין חברי הצוות לא רק מעידה על ההתפכחות התרבותית שחלה בעולם בשנים שחלפו, אלא גם מייצרת מרחב מעניין לתראפיה קבוצתית המאפשרת פיוס והשלמה.

חבל רק שהסרט אינו טבול יותר בהומור עצמי ובמודעות לעובדה שלבקר את ג'נובס זה קצת כמו לחבוט בדחליל. אחרי הכל, המטרה שלשמה קיבץ האנתרופולוג את כל עשרת הצעירים הללו על הרפסודה בשנות השבעים הייתה כדי להשיג ״שלום על פני האדמה״ (אלו היו מילותיו המדויקות). זהו אנכרוניזם אנתרופולוגי במקרה הטוב והבל ניו אייג׳י במקרה הרע. ג׳נובס ציפה למצוא התפרצויות פראיות בסגנון ״בעל זבוב״ וקיבל בתמורה פורנו רך בסגנון ״אי האהבה״. אבל כשהמתקפה על הניסוי האומלל שלו הולכת ומתלהטת בהדרגה, אנו רק יכולים להצטער על כך שזה משחק קצת לא הוגן, כי את הצד המתגונן של ג׳נובס אנחנו לא יכולים לשמוע. חבל שהסרט לא נעשה לפני שהוא הלך לעולמו ב-2013.

 

צפו בטריילר של הרפסודה:

"סיבת המוות": רק האמת, כל האמת, ושום דבר מלבד האמת

סלים ברכאת היה שוטר דרוזי שנהרג במהלך פיגוע ירי לפני 16 שנים. לאחר שמחבל פלסטיני פתח באש חיה אל עבר שתי מסעדות תל אביביות, מפגש הסטייק וסי פוד מרקט, סלים הגיע למקום במהירות הבזק, ניטרל את המחבל אך נהרג מדקירותיו בסכין. ״גיבור שהציל רבים לפני שנדקר בעצמו בידי מחבל״, כך בחרה לזכור אותו המשטרה מאז הפיגוע, והקפידה לשמור על קשר הדוק עם משפחתו מאז. שנים רבות עברו מאז המקרה, אך הסיפור הרשמי הזה למאורעות מותו לא מפסיק להטריד את מנוחתו של ג׳מאל ברכאת, אחיו של סלים. סיבת המוות, סרטו הדוקומנטרי החדש והמשובח של רמי כץ, אשר מוקרן בסינמטקים בימים אלו, מפגיש את ג׳מאל עם כל מי שהיה מעורב במקרה, ומאפשר לו לחתור תחת הסיפור התקשורתי הידוע ולבחון את אמיתותו. ג׳מאל חושד שמשהו אפל יותר מסתתר מתחת לפני השטח. כיצד ייתכן ששוטר דרוזי הפך לגיבור ויקיר המשטרה ברגע אחד? את מי משרת הנראטיב הזה, מי אחראי על בנייתו, והאם הוא מטשטש אמת רחבה וכואבת יותר? האם ייתכן שסלים לא נהרג מדקירות סכין המחבל אלא מאש ישראלית של אחד הסועדים שהיה במקום וחשב בטעות שסלים הוא המחבל? האופציה של פתיחת הקבר כפיתרון אפשרי לאימות החששות הללו עולה במהרה. אך מכיוון שזהו אקט המנוגד להלכה הדרוזית, ג׳מאל אינו עומד לבחור בו, ומחליט לפעול בזירה מעורפלת יותר בכל הנוגע לאמת ולהוכחה. מעטים הם הסרטים העוסקים בעדה הדרוזית בישראל, ונוכחותה המרכזית כאן על המסך מעידה על כך שמעמדה המשפטי, התרבותי והחוקי במדינת ישראל עומדים פה על הכף, ולא פחות מכך.

סלים ברכאת: כיצד ייתכן ששוטר דרוזי הפך לגיבור ויקיר המשטרה ברגע אחד?

סיבת המוות מתחקה אחר סרטי דוקו-אקטיביזם בסגנון ההרוג ה-17, בהם הדמות הראשית יוצאת למסע חיפוש בלשי שמטרתו לחשוף שקר מערכתי ולשנות את המציאות. עם זאת, ובניגוד לסרטו של דוד אופק מ-2003, הגיבור הראשי כאן אינו מתעד את עצמו, אך הוא כה פעיל ודומיננטי, עד שניתן כמעט לראותו כיוצר תיעודי נוסף בסרט בו הוא משתתף. ג'מאל הוא דמות אנושית וכריזמטית, הפועלת עם סכין בין השיניים אך גם מלאה באהבת אדם ונכונות נוגעת ללב לסלוח. ג׳מאל לא רק נושא בהצלחה מרובה את כל הסרט על גבו, אלא גם מתמודד לבדו מול מערכת מושחתת ומדכאת, כזו שמסתירה מפניו את האמת. הסיפור שאחריו הוא מתחקה נגלה בפניו כפסיפס של אמיתות יחסיות, גרסאות בקונפליקט שאינן מספקות אותו. הוא, לעומת זאת, תר אחרי אמת מוחלטת ואבסולוטית, ואינו מוכן לקבל טיוחים או להשלים עם הכחשות. "אני לא ממש מחפש שום דבר אחר חוץ מהאמת", הוא מתוודה, ומדגיש כיצד האקטיביזם שלו הוא לחלוטין טוטאלי.

ג׳מאל ברכאת: נושא את כל הסרט על גבו

הצפייה בסרט הזכירה לי סרט תיעודי יפני מ-1987 בשם צבא הקיסר הערום צועד קדימה במהלכו עוקב יוצר הסרט, הארה קאזו, אחר אוקוזאקי, אקטיביסט פוליטי ונמרץ. אוקוזאקי מחפש אנשים ששירתו איתו ביחידה בזמן מלחמת העולם השניה, ואשר היו אחראים למעשי רצח וקניבליזם מזעזעים שביצעו בחבריהם ליחידה בגינאה החדשה הכבושה. הוא אינו בוחל באף אמצעי, לא עוצר באור אדום, וצולב את חברי היחידה בחקירה נוקבת שאינה מאפשרת להם לברוח או להתחמק מאחריות. מערכת היחסים ביניהם, בין הארה כמתעד לבין אוקוזאקי כסובייקט, חוצה את כל הקווים התוחמים את מה שמותר לעשות בקולנוע התיעודי. ג׳מאל אמנם אינו נוקט באלימות כפי שעושה אוקוזאקי, ודמותו מעוררת הזדהות בעיקר בגלל האמפתיה שהוא מגלה כלפי האנשים שמחזיקים את האמת אותה הוא מחפש, אך קשה לי להיזכר מתי ראיתי לאחרונה דמות תיעודית כה חדורת מטרה. כץ, מצידו, מייצר סיטואציות אינטימיות שמציבות את ג׳מאל במרחב משותף עם האנשים אותם הוא מבקר ומהם הוא דורש תשובות. למרות שקולו אינו נשמע, כץ מדגיש את נוכחותו לא פעם כשהוא חוצה עבור ג׳מאל את גבולות האתיקה של אקט התיעוד. לעיתים הוא מצלם אנשים ללא ידיעתם או ממשיך לתעד את הפגישה למרות בקשתם של המרואיינים להפסיק לצלם. נדמה שהנחישות הנחרצת של ג׳מאל לחשוף את האמת בכל מחיר מחלחלת גם אליו ויחד מעניקים הצמד תחושה של דחיפות ורלוונטיות למעשה הדוקומנטרי שלהם.

״צבא הקיסר הערום צועד קדימה״ (1987): אקטיביסט פוליטי שאינו מאפשר למרואיינים שלו להתחמק מאחריות

מה שהופך את הצפיה בסיבת המוות לכה עוצמתית הוא האופן ההדרגתי בו מתבהרת לצופה התמונה ומכה בו ההבנה שג'מאל עומד די לבדו במערכה הקפקאית הזו. בכוחות עצמו הוא צריך להתמודד עם  ההכחשות של אנשי המשטרה, ליישב סתירות עם הדו״ח המפוקפק של המכון לרפואה משפטית, או לעמוד זקוף ולחקור ברגישות אין קץ את מי שירה לכאורה במחבל, ווילי חזן. ככל שג׳מאל עולה במדרגות הפיקוד כך הוא מבין שהטיוח היה כאן מערכתי והגיע מהדרגות הגבוהות ביותר. האמת המטרידה אותה הוא חושף רלוונטית מתמיד במציאות העכשווית של מדינת ישראל לאחר חוק הלאום, ומעידה על הכשלים שעדיין קיימים כאן במערך העדתי והתרבותי.

במהלך מפגש קבוצתי במשטרה מקרין ג'מאל, בעזרתו של כץ כמובן, קטעים מצולמים מתוך הסרט בו צפינו עד כה ומבקש לחזות בתגובתם של אנשי היחידה. הסצנה הנפלאה הזו, שמזכירה את הרגע המכונן בו מקרינים ז'אן רוש ואדגר מורן את הסרט שלהם לסובייקטים אותם תיעדו בכרוניקה של קיץ (1961), היא רגע משמעותי של רפלקסיה עצמית. תהליך התיעוד, כך מתבהר לנו, הצליח לייצר סצנות עם ערך הוכחתי מובהק, ואת הצפייה מסיימים אנשי המשטרה שהתאספו בחדר הישיבות עם לסת שמוטה. אך האם משהו יכול באמת להשתנות כעת? כותרות הסיום מעידות על כך שהדרך עוד ארוכה, אך דווקא בשל כך סיבת המוות הוא סרט כה חשוב וראוי. כץ וג׳מאל נמצאים בעיצומו של מסע מתמשך לחקר האמת בו הם מבקשים להשפיע על דעת הקהל וללחוץ על הרשויות המתאימות כדי שישחררו את המידע שברשותן. בקולנוע התיעודי היו תקדימים להתערבות מוצלחת שכזו, וימים יגידו אם זה יקרה גם הפעם.

סיבת המוות הופק עבור yes דוקו ומוקרן בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ.

 

 

 

המופע של ביבי: הסרט החדש על נתניהו מנסה להיאחז בדימוי כמפתח להצלחתו

קינג ביבי, סרטו החדש של דן שדור, העוסק בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ובמערכת היחסים המורכבת שלו עם התקשורת, עשוי כולו מחומרי ארכיון. זוהי החלטה קולנועית מאתגרת, ובעזרתה מבקש הסרט לענות, מבלי לאמץ עמדה פוליטית מובהקת, על שאלה המנוסחת בתחילתו בבהירות: כיצד הפך נתניהו לפוליטיקאי שהתומכים שלו, ואפילו המתנגדים אליו, מתקשים לדמיין את ישראל בלעדיו? סוגייה מורכבת שכזו מצריכה דיון בהקשרים רחבים ומגוונים, אך מצומצמת בסרט לדיון קולנועי בכוחו של הדימוי התקשורתי והאופן בו מיטיב ראש ממשלת ישראל לשלוט בו. גם אם אותה תקשורת טלוויזיונית שחיבקה אותו מעבר לים תהפוך לאויבו הגדול ביותר בזמן שלטונו בישראל, נתניהו תמיד יצליח להיות כמה צעדים לפניה, כך מציע הסרט. שרידותו הארוכה בשלטון קשורה יותר מכל לשימוש מתוחכם בפוליטיקת הדימוי האמריקאית, עליה התחנך ומתוכה התעצבה דמותו הציבורית בשנותיו הראשונות בארה"ב. זוהי אינה תזה מקורית או חדשנית במיוחד, אבל היא בעיקר מוגבלת מאוד. היא מתעלמת מכך שנתניהו אינו רק קוסם תקשורתי אלא גם פוליטיקאי בעל חזון אידאולוגי מובהק. זהו אדם שהצליח לזרוע פחד ואימה בציבור כדי לבסס את שלטונו במשך השנים לא רק כטריק ייצוגי, אלא מתוך פרנויה ופסימיזם אמיתיים ואמונה עמוקה בצדקת דרכו.  

בניימין נתניהו ב״ביבי קינג״: שימוש מתוחכם בפוליטיקת הדימוי האמריקאית, עליה התחנך ומתוכה התעצבה דמותו הציבורית

הסרט מוליך אותנו בהדרגה מהופעותיו הראשונות של נתניהו בתקשורת האמריקאית כמומחה בינלאומי לטרור, דרך תפקידו כשגריר ישראל באו״ם, בחירתו כראש מפלגת הליכוד ועד לכהונתו הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל כראש ממשלה. לכאורה אין כאן שום דבר חדש שהקהל הישראלי אינו מכיר, אך כשתחנות משמעותיות בחייו הפוליטיים של נתניהו הופכות לרצף נראטיבי של דימויים טלוויזיוניים, השימוש הציני והאינסטרומנטלי בהן נחשף. מבצע אנטבה ומותו של יוני נתניהו, ביביגייט ותחילתו של הספין כאסטרטגיה תקשורתית, הסתת הימין בכיכר ציון לפני רצח רבין או הניצול המניפולטיבי של פיגועי הטרור בשנות התשעים – כל אלו הופכים בקינג ביבי לשרשרת פוסטמודרנית ויעילה של דימויי סימולקרה אשר מאבדת קשר למציאות עצמה. על תקופת כהונתו השנייה של נתניהו מאז שחזר לשלטון ב-2009 עובר הסרט במהירות שיא, שכן הוא כמעט ולא מתראיין לתקשורת ופותח ערוץ תקשורת ישיר אל בוחריו באמצעות הרשתות החברתיות. הרומן המתמשך שלו עם המצלמות והכרוניקה הבלתי נמנעת של ההימנעות מהן בהמשך מצטברים אמנם לנראטיב מרתק, אך חבל שרוב הסרט עוסק ברענון הזיכרון הקולקטיבי יותר מאשר ערעור מהותי שלו. קינג ביבי מנסה לאחוז באיזושהי נייטרליות פוליטית, אך זו אינה אחידה ולעיתים אף זולגת לכיוון השמרנות המלטפת. "בינתיים לפחות נתניהו מוביל את הישראלים לתקופה הבטוחה והיציבה שלהם אי פעם", נאמר ברגע מסוים על ידי הקריינות. הסטגנציה היא אולי אמיתית, אך האין תפקידו של הקולנוע ליצור בה בקיעים ולהציע דרכי מילוט ממנה?

רומן מתמשך עם מצלמות וכרוניקה בלתי נמנעת של הימנעות מהן

לעיתים הדימוי עצמו, ללא כל צורך בהתערבות או מניפולציה, חושף לא מעט לגבי מניעיו של נתניהו, נסתרים וגלויים כאחד. במהלך הלוויתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין המצלמה מתבוננת ממושכות בפניו, ללא ידיעתו, עת הוא מסתודד בחיוך עם משה קצב. זהו רגע כה טעון היסטורית שנדמה כאילו הצפייה בו מפרספקטיבה של זמן רק הופכת את האירוניה הטראגית בו לחזקה יותר. "אתה תמיד תאמר אמת"? שואלת את נתניהו רבקה מיכאלי במהלך ראיון מוקדם יותר בטלויזיה מ-1987; התשובה שלו, "אני אף פעם לא אומר שקר ביודעין", הביאה לפרצי צחוק בלתי נשלטים בקהל בהקרנה בה נכחתי, וגם היא, כך נראה, רק משתבחת ככל שחולף הזמן. אבל הרגעים המשמעותיים בסרט הם אלו בהם ההתערבות בחומרי הארכיון מייצרת מימד חתרני ומעניין אשר חושף את מה שהדימויים מסתירים, מערטל את נתניהו ממעטה המהוגנות והצדקנות שמקנות לו הופעותיו הרשמיות. כך, למשל, מפצל שדור את הפריים למספר מסכים קטנים כשבכל אחד מהם מופיע נאום אחר של נתניהו במהלכו הוא משתמש בעזרים טקטיים להמחשת דבריו. תוך שימוש בבריסטולים, קלסרים, טושים עבים ומדפים של תקליטורים, ביבי תמיד היה אשף המצגות, ובסרט מתרחש ניסיון מעניין להבין כיצד פוליטיקה ומשחק מיטשטשים בהופעותיו. הגיגים קצרים מתוך קלטת ללימוד משחק מול מצלמה של ליליאן וויילדר, אשר ממנה למד נתניהו רבות לגבי מופעיו בתקשורת, מונגדים לדימויים כהסברים משעשעים ומאירי עיניים לכמה מנאומיו המוצלחים. הבעיה היא שיש מעט מדי מן הרגעים הללו, ורובו של הסרט מונחה על ידי קריינות מבהירה וקונבנציונאלית למדי של אלון אבוטבול.

הניסיון לפרק את הדימוי הטלוויזיוני הרשמי של פוליטיקאי בכיר היה במוקד הקולנוע התיעודי במשך שנים ארוכות. צפייה בסרטו של דן שדור מעוררת מחשבות על פריימרי, סרטו המופתי והחשוב של רוברט דרו מ-1960. הסרט, שהיווה את הסנונית הראשונה של הקולנוע הישיר בארה״ב, נעשה על ידי עורך תמונות במגזין ״לייף״ אשר ביקש להביא אל הטלוויזיה את הישירות והאינטימיות שייחדה את כתבות הפרופיל במגזין. במשך שעה התמקד בקרב הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בין הסנטור הצעיר והמבטיח ג'ון אף קנדי לבין האמפרי. בעזרת טכנולוגיה חדישה, קלה וניידת של מצלמות 16 מ״מ זכו הצופים להתבוננות אחרת, ספונטנית ולא רשמית, בשני הפוליטיקאים המעונבים: עת הם מעניקים נאומים, יורדים לרחוב להשיג קולות, משוחחים עם בוחרים או מחכים בחדרי המלון שלהם לתוצאות הבחירות. האופן בו ניתן היה בסרט לצפות בקנדי ללא ראיון רשמי ומבלי שיפנה באופן מודע למצלמה היה לא פחות ממהפכני באותם שנים. אני מתעכב על הרגע המכונן הזה בתולדות הקולנוע התיעודי כי אני חושב שבסרטו של שדור מתפספס אולי ניסיון אפשרי לשבור באופן דומה, אם כי בדרך אחרת לגמרי, את הדימוי הממלכתי הכה דומיננטי והכמעט בלתי חדיר של נתניהו.

״פריימרי״ של רוברט דרו: כיצד ניתן לשבור באופן דומה את הדימוי הרשמי והממלכתי של ביבי?

נכון, לשדור אין את הגישה התיעודית הפריבילגית שהיתה לדרו, אשר קיבל מקנדי הרשאה חסרת תקדים לתעד אותו באופן לא רשמי 24/7. גם ברגעים המעטים בהם ביבי איפשר למצלמות התקשורת לחדור למעון ראש הממשלה או ללוות אותו ואת משפחתו בשעות הפנאי, כפי שחושף בפנינו הסרט, הדימוי הנוצר היה תמיד מועמד בקפידה וממוסגר באופן חד צדדי. אבל קינג ביבי מזכיר במבנה שלו גם את המופע של רייגן, סרט אחר שעשוי כולו מחומרי ארכיון ומתמקד אף הוא בפוליטיקאי בכיר, הנשיא ה-40 של ארה"ב ממנו למד ביבי כה רבות. סרטם של סיירה פטנגיל ופאצ׳ו ולז מורכב מקטעי חדשות או פוטאג׳ שצולמו על ידי מוסד הנשיאות עצמו בשנות השמונים, קטעי ארכיון שנראים בעידן הדיגיטלי של היום כמו וינטאג׳ נוסטלגי. הקטעים בהם משתמשים היוצרים כוללים לא רק קליפים רשמיים ממהדורות חדשות, אלא גם רגעים שהוצאו ומעולם לא שודרו (out-takes). הטעויות, הציחקוקים בין טייק לטייק, או אמירות האגב שמשתרבבות בין קטע אחד למשנהו מייצרים ערך לאקאניאני החושף בפנינו את כל מה שלא עולה במפורש מתוך הדימוי הרשמי. לרייגן לא הייתה יכולת ממשית לשלוט במוסד הנשיאות עליו הופקד ולהגיע להחלטות ברורות ומושכלות. זהו קול ביקורתי בעל הקשרים רחבים ורלוונטיים יותר של פוליטיקת הדימוי, אשר מנוסח באופן מרומז ועולה מתוך עבודה נכונה ומדויקת עם חומרי ארכיון. נתניהו היה במידה רבה חניך של עידן רייגן, נשיאות תקדימית שנמדדה לראשונה בהיסטוריה כאמנות פרפורמטיבית פר-אקסלנס. סרטו של שדור מסביר היטב ובאופן משכנע למדי כיצד גם סוד הצלחתו של נתניהו קשור קודם כל בהתנהלותו מול התקשורת ולפני הרחוב עצמו. חבל רק שהוא לא הולך רחוק יותר ומציע דרכים לעקוף את ההסבר הזה ואף להתנגד לו. האתגר בלחשוף את הבלתי נראה, החמקמק והלא רשמי מתוך קטעי הארכיון של הופעותיו התקשורתיות של ביבי הוא אמנם גדול, אך לא בלתי אפשרי.

צפו בטריילר של קינג ביבי:

 

 

 

 

 

 

 

 

ארמון עם חמישה חדרים: בעקבות ״אחרייך״ (פוסט אורח: דנה אריאלי)

אפשר לראות שלא מזמן היו כאן אנשים.

אפשר לשער שזו הזנחה של כמה שבועות, לא יותר.

אפשר לדמיין איך ישבו כאן פעם לכל הפחות שלושה אנשים. סמוכים זה לזה. אולי שוחחו? ובכל מקרה, כסא אחד אהב להימצא בנפרד, מוצמד לשפת הבריכה.

היא ריקה עכשיו. אבל בעבר היה מישהו שטיפח את המקום הזה, התאים בין צבעי הריפוד של הכסאות לצמחייה שמקיפה את הכל.

 

שוט מוקדם יותר מראה את אותה הבריכה בעודה מלאת מים, מנשימה את השוחים בה, מציעה מפלט מטרדות היום יום. נקודת מפגש לארועים משפחתיים, לשמחות. אגם מלאכותי קטן בתוך מדבר.

איפה אנחנו בעצם? על מה אנחנו מתבוננים?

אנחנו בעומר. בימים בהם עוד מלאה הבריכה מים, ומעבר לדלת שלוש ילדות מקפצות על הספה בסלון ושרות בעברית ״כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי״.

 

 

שבועות, ואולי חודשים קודם לכן, עמדו אותן השלוש, מעט צעירות יותר, במבוכה לנוכח המצלמה בתל שבע. הן מאזינות לאמן המפצירה בהן לשיר בערבית שירים על חג הקורבן.

 

 

ספה אחרת. ימים אחרים. פער של שבועות ספורים. לא יותר. אבל בכל הימים ״בן אדם בלי אמא לא שווה גרוש״, כמו שאומרות הנשים הבדואיות מתל שבע בסרט, והתרוקנות הבריכה ממים, מהדהדת את סיום החיים.

כבר מזמן שלא חשתי טלטלה כזו בעקבות צפייה בסרט. אחרייך של רנא אבו פריחה שוחרר לאקרנים בשנת 2017. הסרט פותח כל כך הרבה מעגלי משמעות וכל כך הרבה שאלות על זהות: אישה צעירה מספרת סיפור על מותה של אימה האהובה. אישה צעירה מלווה, מתמודדת ומראה באומץ את תהליכי ההיעלמות ההדרגתיים של גופה של אימה רודינה אבו פריחה, שגוועת בתהליך הדרגתי כמעט עשור.

בסצנה הפותחת מתעכבת המצלמה על העזובה בתל שבע. אישה מבוגרת בלבוש בדואי מסורתי שואלת את רנא: ״מה, באת לראות איך הבדואים חיים?״, ורנא משיבה ״אבי בדואי״. האישה המבוגרת שואלת בפליאה לשמו. ״עודה אבו פריחה״ משיבה רנא, הלבושה במכנסי ג׳ינס ובחולצה עם פרחים חומים, ששרווליה קצרים. שיערה מתולתל ללא כיסוי ראש. האישה המבוגרת מתנצלת כי אף שהיא זוכרת שאמה היתה מורה בתל שבע היא אינה זוכרת את שמה. ״רודינה״ משיבה רנא והאישה המבוגרת, לוטה את פניה בהעוויה של צער וכאב. כאשר תאסוף את רנא לקרבה ותאמר לה ״אהובה״ יימחקו באחת הפערים המדומים שבין הלבוש המסורתי לזה המודרני, בין הבחורה הצעירה למבוגרת, בין תל שבע לתל אביב.

בתהליך הדרגתי אנו מתוודעים לסיפור חייה של רודינה, אמה של רנא. אישה ערבייה אמיצה, פמיניסטית ועצמאית, מורה לאנגלית שמחליטה לשנות מהקצה אל הקצה את מהלך חייה ועוד יותר מכך את זה של ילדיה. בשנת 1988 היא תתאהב בגבר בדואי ובעקבות נישואיה תעקור מבית הוריה בג׳ת אל תל שבע שבנגב.

 

 

אביה מתנגד לנישואיה לבדואי ולמעבר לדרום. במחצית שנות התשעים, תקבל רודינה החלטה לעקור שוב, הפעם לעומר. רנא היתה אז בת חמש. שלושת אחיה יסמין, סמר ואמיר היו עימה ואילו סייף עוד לא נולד. באישון לילה תחצה המשפחה את הוואדי שבין תל שבע לעומר. גלות מרצון. אין כפייה של ממש או תביעה לעזוב שם. רק בחירה בחיים של אחרים, חיים של יהודים. איש מבני משפחתה לא יידע על העזיבה. הספה, כמו שאר הרהיטים, יוותרו מאחור.

האם יכלה רודינה לדמיין את ביקורה של בתה בתל שבע, ביום מן הימים, כאשר הערבית השגורה בפיה תשמע מעט ספרותית?

האם יכלה לדעת שבתה, בוגרת בצלאל, תיעשה בימאית סרטי תעודה ובגיל עשרים ושש כבר תהייה חתומה על סרטה הראשון כבימאית וצלמת, סרט שיזכה אותה בפרסים מקומיים ובינלאומיים?

האם יכלה אז לשקול את ההשלכות של החלטתה עד תום?

האם יכלה לנבא את מהלך חייה ביישוב היהודי שלימים לא תמצא לה בו קבורה?

רנא נולדה בתל-שבע בשנת 1990.

רודינה נפטרה בעומר בשנת 2014. היא לא נקברה בעומר, אותו תארה כ״המקום הכי יפה בעולם״ ובו בקשה להיקבר. היא נקברה בג׳ת:

״התבגרתי לתוך המחלה שלך, אל תוך שינויי הגוף שלך…

יש מקומות שלא מוכנים לקבל את הגוף שלנו.

את שלך, הצלחנו להחזיר היום הביתה.

ולשלי, גם שם אין מקום.

כל הגברים הגיעו לכאן בשנייה שהפסקת לנשום״

ספדה לה רנא, שלא יכלה, כמו אחיותיה, לקחת חלק בטקס הקבורה.

הקולנוע הדוקומנטרי עוסק בלי סוף בשאלות של גלות: גלות כפויה ואלימה, גלות מרצון. בקולנוע העכשווי מתוארים אנשים מהגרים באישון לילה אבל רק מיעוט מתוכם גולים מרצון, מתל שבע לעומר שליד באר שבע. רק מעטים מהם חוצים וואדי אחד ומשילים מעל עצמם את זהותם על מנת להפוך חלק מזהות אחרת, שתוקיע אותם מקרבה ברגע בו הם זקוקים לה יותר מכל. הרגלי הקבורה היהודיים כבר הניבו סרט דוקומנטרי אחד קשה לצפייה, ההרוג ה-17 של דוד אופק. הסרט תיאר את תהליך הקבורה מחוץ לגדר של קורבן פיגוע טרור שלא זוהה לאחר הפיגוע בצומת מגידו. בסצנת הסיום מתרחשת העברה של שרידי הגופה לבית הקברות היהודי בשדרות. אירוניה של פיגועי טרור.

בדרך המיוחדת כל כך לרנא, הדרך שהתוותה לה על-ידי אמה, היא בוחרת בסצנה מסיימת אחרת: אביה של רנא, איש אוהב אדם וצילום מוביל אותה במדבר. קולו נשמע ברקע: ״כשאת הולכת במקומות שבהם עדיין לא דרכו, זה קשה״, הוא אומר לה. ואכן, אחרייך הולך במקומות שבהם עדיין לא דרכו. רנא אבו פריחה צלמה וביימה בישראל של 2017  סרט חסר תקדים.

אחרייך זמין לצפייה ביס דוקו וב- Yes VOD. כמו כן, הסרט יוקרן החודש במספר פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם, ביניהם Other Israel Film Festival במנהטן, Verzio International Human Rights Documentary Film Festival בבודפשט, Boston Jewish Film Festival ו- LA Israel Film Festival.

פרופ׳ דנה אריאלי עוסקת במחקריה כמו גם ביצירתה בקשרי הגומלין שבין אמנות ופוליטיקה בדמוקטיות ובדיקטטורות. פרויקט הצילום שלה ״פנטומים: מסע בעקבות שרידי דיקטטורות״ (http://phantoms.photography) המציין עשור ב-2019 יוצג בשנה זו בגרמניה ובפולין.

לעבור את הקיר: אורי זהר חוזר, או שמא מעולם לא עזב?

אורי זהר חוזר, סרטם של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ’ אשר עולה לאקרנים היום, נפתח במספר משפטי הסבר למהותה של ההפקה הקולנועית בה אנו צופים כסרט-שבתוך-הסרט. עשרות שנים לאחר שהתנתק מעשייה קולנועית בעקבות חזרתו בתשובה, אורי זהר שב ליצירה, והחל לביים סרט עלילתי עבור רשת מדרשות. התסריט, באופן לא מפתיע, משיק לחלוטין לסיפור חייו ועוסק ברקדנית שחוזרת בתשובה ומבקשת למצוא את תכלית החיים בקריאה בתורה. רנן שור, ראש ביה”ס לקולנוע וטלוויזיה ע”ש סם שפיגל בירושלים, ביקש ממספר בוגרים טריים, ביניהם סגלוביץ' ורוזנברג, שיעזרו לזהר בהפקת הסרט. במהלך נסיעותיהם המשותפות, ואולי בתמורה לעזרתם הנדיבה, הסכים זהר לשטוח בפני היוצרים הצעירים את סיפור חייו. בכנות בלתי מתפשרת ובכריזמטיות הכה אופיינית לו, זהר שופך אור מחדש על מה שהיא אולי התפנית המשמעותית ביותר בתולדות הבידור הישראלי. ומה עם "סיפורה של רקדנית", ההפקה המצולמת שבתוך הסרט בו אנו צופים? איכותה הקולנועית אולי מפוקפקת, אבל הצלחתה המרשימה בקרב הקהילות החרדיות בהן הוקרנה קצת פחות. שילוב קטעי ההפקה העכשווית יחד עם שיחות העומק שמנהלים היוצרים עם זהר מעניק לדוקומנטציה הזו רלוונטיות וקסם רב.

כותרת הסרט מזמינה אותנו, עוד לפני שראינו ממנו פריים אחד, לתהות לגבי ההבטחה שהיא מביאה עימה: “אורי זהר חוזר”. באיזה אופן הוא חוזר? האם מדובר בסיפור מחודש של אותה חזרה בתשובה כה מוכרת ותמוהה? או שמא מדובר בחזרה יצירתית לקולנוע? ואם כן, לכמה זמן? האם זהו פרץ יצירתי רגעי שמסתיים בהפקה הזו, או שזהר מתכוון עוד לחזור לחיינו? בהפקת הסרט על הרקדנית, כך אנו מגלים, זהר עובד עם שחקנים באופן אינטימי ואינטנסיבי. הוא מדמיין את הסצנה בראשו, סוערת ככל שתהיה, ומצפה למצוא את הבערה הזו גם בקרב שחקניו. בכלל, הוא לא מפסיק לחשוב על קולנוע, כך הוא מתוודה בפני המצלמה. סצנות שלמות מסרטיו המוקדמים עולות בראשו תוך שהוא שואל את עצמו אם ניתן היה לביים אותן קצת אחרת. במובן הזה, ובחזרה לכותרת הסרט, אולי ההבטחה לחזרתו היא מתעתעת, שכן הוא מעולם לא באמת עזב.

את הווידויים וההיזכרויות של זהר מלווים סגלוביץ׳ ורוזנברג בקטעי ארכיון מתוך שלל סרטיו. ההתאמה בעריכה המדויקת היא לא רק משעשעת וחכמה, אלא גם מנסחת אמירה מעניינת לגבי האופן בו פילמוגרפיה שזורה באופן בלתי נפרד בביוגרפיה אצל היוצר הייחודי הזה. אולי ידענו זאת כבר, אבל כשזהר מדבר על סרטיו המוקדמים עולה תמונה של אדם עם דחף יצירתי שכמעט ולא ניתן היה לעצירה. את חור בלבנה (1964), קולנוע אנרכיסטי ואוונט-גארדי פורץ דרך, הוא יצר כנגד כל הסיכויים; שלושה ימים וילד (1967) היה סרט שביטא באופן מזוקק את אהבתו לקולנוע אירופאי, ובמיוחד את השפעתם של הגל החדש הצרפתי והניאו-ריאליזם האיטלקי עליו כיוצר; ומציצים (1972) או עיניים גדולות (1974) הרכיבו את הקולנוע האישי והפסודו-אוטוביוגרפי של זהר, בו יצר חיבור בלתי נפרד בין מציאות חייו לדמויות אותן המציא. סרטים אלו, אשר קיבלו מעמד מיתי עם השנים, הגדירו את דמות הגבר הישראלי הנהנתן וחסר האחריות, על יופיו וכיעורו כאחד. “אם היו לוקחים לי את הקולנוע”, מתוודה זהר, “לא היה לי מה לעשות בעולם”.

תהליך החזרה המפתיעה בתשובה של זהר סופר כבר לא מעט פעמים. אבל כאן, כשהוא מובא במילותיו שלו עצמו, בכנות ישירה ובפרספקטיבה של זמן, הוא עוצמתי וכמעט משכנע. מבחינתו זהו מסע של כפרה ושל היטהרות מאורח החיים הנהנתני והנצלני (לפי דבריו) שניהל קודם לכן, אבל כיצד הוא השפיע על יחסו ליצירתו הקולנועית? מתוך הסרט עולה דואליות מעניינת – מצד אחד, זהר בוחר להצהיר בפני המצלמה שהוא מוצא אפס עניין בסרטים המוקדמים שלו ("אני לא רוצה חפירות חסרות תכלית", הוא מתוודה). מצד שני, הדחף האמנותי שלו לא נעלם, והוא מגיח באופן בלתי נשלט שוב ושוב בסרט. בסצנה נפלאה במיוחד, זהר ויוצרי הסרט יוצאים לצלם בלוקיישן של בית קברות. בעוד שהיוצרים מפגינים זהירות מתונה מלהפריע לאבלם של אחרים, זהר דוחק בהם להתמזג עם אירוע הלוויה שמתקיים במקום באותו הזמן, ולטשטש את הגבולות בין הקולנוע למציאות. זהו רגע אדיר שבו אנו מקבלים הצצה חטופה ונדירה לדרך עבודתו הקולנועית של זהר ומגלים שבאופן מעט פרדוקסלי ואירוני, לזהר עדיין אין ממש אלוהים.

אורי זהר: מסע של כפרה והיטהרות מאורח חיים נהנתני ונצלני

עקב האכילס של הסרט הוא העובדה שאנו לא יכולים לחמוק במהלכו מנקודת המבט של זהר, דרך הסתכלות ביקורתית המתמקדת בהתפכחות מהחידלון בחייו. אנו צופים בקטעי הסרטים דרך משקפיים מאוד מסוימים דרכם עלינו לראות כביכול את סרטיו של זהר במבחן הזמן, פעם לעומת היום. אך האם אנו אמורים לפרש יצירה קולנועית באופן כה צמוד לביוגרפיה של יוצרה? החידה מאחורי דמותו של אורי זהר הקולנוען, ולא רק האיש שחזר בתשובה, אינה מפוצחת לחלוטין. המוזיקה המקורית אשר חיבר עבור הסרט רן שם טוב מקנה לו איכות אניגמטית שכזו בהתאם, ואולי מעידה על כך שהתעלומה אמורה להישאר במכוון ללא פתרון. סרטיו של זהר, לפחות בעיניי, מעולם לא היו יצירות מופת או הברקות קולנועיות יוצאות דופן. יחד עם זאת, עולות מתוכם כנות יוצאת דופן, תעוזה יצירתית ואהבה לקולנוע שמקנות להם איכות נדירה בקאנון של הקולנוע הישראלי. מהו פשר המשיכה המתמשכת שלנו לקולנוע של זהר, ואיזו כמיהה קולקטיבית מסתתרת בעצם ההכרזה "אורי זהר חוזר"? סרטם היפה והחשוב של סגלוביץ' ורוזנברג מציף אותנו לא רק בנוסטלגיה אלא גם בתחושת התפכחות, ולא מחידלון.

סקס, סמים וקולנוע תיעודי: על ״יונתן אגסי הציל את חיי״

סרטו החדש של תומר היימן, המתמקד בכוכב הפורנו ונער הליווי יונתן אגסי, הוא סרט תיעודי מרגש ובלתי מתפשר שבוחן את גבולותיו בכל רגע נתון. אבל יותר מהכל הוא סרט מתעתע ולא צפוי. הוא מתחיל כתיעוד נוקב ונועז, קיצוני למדי וללא שום צנזורה, על תעשיית המין ההומוסקסואלית. סצנת הפתיחה, שמשילה מאיתנו את כל העכבות כבר מן ההתחלה, מציגה מופע מיני פרובוקטיבי במועדון גייז, בה רב הגלוי על הנסתר – איברי מין חשופים, אוננות בפומבי, חדירה אנאלית על הבמה, ודמות ראשית אחת. אגסי בן ה-25, כך אנו מבינים במהרה, הוא לא רק כוכב הפורנו גייז הישראלי המצליח ביותר בעולם, אלא גם אקסיביציוניסט לא קטן שנהנה מכל רגע על הבמה ומול עדשת המצלמה. הצלחתו המטאורית והלא שגרתית היא הדבר הכי טוב שקרה לו, הוא מסביר לנו, במיוחד אחרי הילדות הקשה שעברה עליו במהלכה סבל רבות מנטייתו המינית. היימן נמצא שם מולו כדי להתבונן כל הזמן ולרגע לא למצמץ, להיות עימו מבלי לשפוט, וכמעט שלא להתערב.  

״יונתן אגסי הציל את חיי״: תיעוד נוקב ונועז, קיצוני למדי וללא שום צנזורה

מערכת היחסים יוצאת דופן בין אגסי לבין אימו אנה גם היא נדמית בחלקו הראשון של הסרט כמושא לקנאה. הרי לפנינו מודל מופתי וראוי לחיקוי לדרך בה אם יכולה לתמוך ללא סייגים בהחלטות הקיצוניות ביותר של בנה האהוב. אגסי מממש את תשוקותיו המיניות כשחקן פורנו ונער ליווי, ואילו אימו מקבלת הכל בהבנה ובאהבה. היא חווה דעתה על הביריות שהוא לובש, מתקשרת אליו לפני שהוא נוסע לפגוש "לקוח", ונמצאת שם כדי לתחזק את השכנוע העצמי של בנה שכל מה שהוא עושה ומחליט ראוי לתמיכה. אך בהדרגה ובהפתעה הופך הסרט לדיוקן אינטימי וחושפני של כאב עמוק וטראגי, ומקלף את המעטה החיצוני הנוצץ כדי לחשוף ריקנות וכאב עמוק. הגאווה והאהבה, חשובים ככל שיהיו, מתחלפים בתחושות של חדלון ואובדן, ואגסי מתרסק אל עבר קרקע המציאות. היימן ממשיך בסרט זה לחקור את התא המשפחתי הלא שגרתי, בו התמקד כבר בלא מעט מיצירות העבר שלו, כמו סדרת הטלוויזיה הביוגרפית בדרך הביתה או ההצלחה הקולנועית האחרונה מי יאהב אותי עכשיו. סיפורו של אגסי, כך נראה לי, אינו רק מתקדם כאן בכיוון ההפוך מיצירות אלו, מהבטחה אל עבר ייאוש, אלא גם הופך להיות האפל והקודר מבין סרטיו של היימן.

יונתן אגסי ואימו: דיוקן חושפני של כאב עמוק וטראגי

״אני הגבר שלך״, אומר אגסי לאימו באחד הרגעים המרגשים בסרט, ומכוון לכך שתפקידו לדאוג לה, לפרנס אותה. ״אתה לא הגבר שלי״, היא עונה לו מיד, ״אתה הילד שלי״. זוהי רק סצנה אחת מני רבות אחרות בסרט בה אנו נדרשים להתערב כצופים ולשפוט, אולי כי היימן לא עושה זאת עבורנו בשיטת ההתבוננות המתמשכת שלו. לרגע נדמה כאילו מזמין אותנו היוצר אל תוך המרחב הפרטי של הדמויות ואל המארג הבלתי פתיר ביניהן בכדי להעלות את השאלה בעצמנו. מי שומר על מי במערכת היחסים הבלתי שגרתית הזו? סרטו של היימן מציב בפנינו תמונה מורכבת ולא פשוטה, המעלה מודל משפחתי שאינו סטנדרטי וכוללת דמויות שקיבלו החלטות קיצוניות לגבי חייהן. באופן שהוא נדיר למדי בקולנוע קווירי, אנו מתבוננים בהורות מקבלת ומכילה ללא גבולות, אך גם כזו בה התמיכה הבלתי מתפשרת מעלה תהיות. ברגע אחר בסרט מתכונן אגסי לטקס קבלת פרס בברלין על משחקו בסרטי פורנו. הוא מעלה את אימו לשיחת סקייפ, מציג בפניה את לבושו הפרובוקטיבי ומקבל ממנה ברכת הצלחה חמה ומרוגשת. הדיסוננס שעלול להיווצר אצל חלק מהצופים בין אמפתיה לחוסר הבנה, בין קבלת האחר להשוואה הבלתי נמנעת עם עצמנו ועם משפחתנו שלנו, היא הדלק שמזין את הסרט, המתח שגורם לו להיות כה מעניין ומרגש.

היימן מותח את הקצה, ומחליט, באופן מאוד לא שגרתי ביחס לסרטיו האחרים, שלא להתערב ולא להנכיח את עצמו ברוב המקרים. קולו נשמע לפרקים, אך החלטתו שלא להתערב ולהמשיך לצלם בסיטואציות קשות ומטרידות היא בוטה ומעלה תהיות אתיות לעיתים קרובות. היימן מתעד את אגסי כשהוא נוטל סמים קשים, משתתף באקטים מיניים כנער ליווי, או מזריק חומר ממריץ אל תוך איבר מינו. המצלמה של היימן לרגע לא ממצמצת, ממשיכה להיות נוכחת במרחב הפרטי והאינטימי, והקאט מגיע כמעט תמיד רגע אחד מאוחר יותר מבדרך כלל. היימן מודע לכך שרגעי התיעוד הבלתי מתפשרים הללו הם בעייתיים, אך הוא נחוש להמשיך במלאכתו כמתעד, גם כשהוא נאלץ להיכנס למרחב התיעוד בעצמו. בסצנה אחת, מטרידה במיוחד, אגסי מצולם כשהוא מסומם קשות ומפורק רגשית. היימן לא מפסיק את פעולת הצילום אך נכנס אל תוך מרחב התיעוד כדי לעזור לאגסי. זוהי סצנה שבוחנת את גבולותיו של הקולנוע הדוקומנטרי ומעלה את אחת מהשאלות האתיות הבסיסיות ביותר: באיזה שלב חובתו המוסרית והאנושית של המתעד כלפי הסובייקט שלו מתנגשת עם פעולת התיעוד עצמה, אם בכלל? האם יש רגע בו צריך להפסיק לצלם, ואם כן, מדוע?

מתי, אם בכלל, צריך להפסיק לצלם?

אביו של אגסי, שנעלם מחייו בגיל צעיר אך מנסה ליצור עימו קשר מחדש בהווה, הוא חומר נפץ קולנועי בסרטו של היימן. זוהי דמות כה מטרידה מבחינה רגשית שכמעט קשה להאמין שהיא אינה פרי דמיונו של תסריטאי הוליוודי. ״הנקודה האדומה במצלמה״, כפי שמכנה אותו אגסי כשהוא נזכר ברגעי התיעוד המשפחתיים אותם אביו צילם, מתגלה גם כמפתח להבנת דמותו המורכבת של אגסי, ה'רוזבאד' של הסרט. היימן, שעוסק כאן בתיעוד ארוך בן שמונה שנים (אגסי כבר הופיע כדמות ראשית במשפחות, סדרת הטלוויזיה של היימן) משתמש בדמות האב בחוכמה ובהדרגה, ובונה את הדרמה סביב המפגש עימו בקרשנדו שהולך ומתעצם ככל שהסרט נמשך. הפגישה עצמה, שמתרחשת בסלון ביתו של אגסי בברלין, מזכירה מאוד רגע תיעודי דומה מתוך טרניישן (2003), סרטו הנפלא של ג׳ונתן קאהוטי. קשה לי להאמין שהיימן לא מכיר את הסצנה הזו ולא חשב עליה לפני שתהה כיצד לתעד מפגש טעון שכזה. בשתי הסצנות מופיע האב לרגע אחד בחייה של הדמות הראשית לאחר שנעדר מהם שנים, ומה שנראה בהתחלה כאפשרות אמיתית לקשר מחודש הופך במהרה למפגש מסויט שמוציא את כל השלדים מן הארון. היימן הוא מתעד מוכשר ורגיש שיודע כיצד לטפל בסיטואציות כאלו, והוא מצליח להוציא מן הסצנה לא רק את איכותה הדרמטית קולנועית אלא גם את ערכה כתיעוד בלתי מתפשר של אמת כואבת.

יונתן אגסי הציל את חיי הוא סרט מטלטל לא רק בגלל ה- shock value של ייצוגי המיניות בו, אלא בגלל רכבת ההרים הרגשית בה הוא מעביר את הצופה. הוא מאלץ אותנו להישיר מבט אל עבר עולם של מיניות אותו מרביתנו לא מכירים, ולקלף מעלינו את כל מנגנוני ההגנה בדרך לשם. הוא מפשיט גם את דמותו הראשית, תרתי משמע, מערטל אותה בכל דרך אפשרית, ומשאירה חשופה ופגיעה לנגד עיננו. פעולת התיעוד לא תספק כל התרה או פתרון, אך לבטח לא תשאיר אתכם אדישים כלפיה.

יונתן אגסי הציל את חיי יוקרן שוב במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים ביום ראשון, ה-5.8.2018, בשעה 22:15.

 

להיות ארנסט בכינסקי: זהויות מתחלפות ושתיקות רועמות ב״אתה מת רק פעמיים״

סרטם החדש של יאיר לב ודוד דרעי, אתה מת רק פעמיים, נפתח בתעלומה משפחתית שנדמה כאילו נבדתה מתוך מוחו הקודח של אחד מגדולי תסריטאי הוליווד הקלאסית. אימו של לב מקבלת הודעה מפתיעה ומשמחת על ירושה בלתי צפויה מבת דודתה. אבל השמחה הראשונית, כך מסתבר, היא מוקדמת מדי. מהרגע בו היא מבקשת להתחיל את תהליך שחרור הירושה, מתברר לה שישנו אדם נוסף הנושא את שם אביה ז"ל, ארנסט בכינסקי, ואשר נולד ממש כמותו באותו היום ובאותה השעה. האם מדובר בפשע או בטרגדיה? בהתחזות אמיתית למטרת השגת כספים שיש לחשוף אותה כדי למנוע מעשה פלילי, או בסיפור אישי סבוך שמניעיו חשובים יותר מתוצריו?

לב מבין היטב את הפוטנציאל הנפיץ של תעלומה שכזו, הן לצופה והן לו עצמו, המעורב בה אישית. האפשרות שאדם הקרוב אליו כל כך קשור למעשה של זיוף והתחזות, ואולי אף החזיק בזהות בדויה במהלך חייו, יכולה לטלטל את עולמו. מדוע שאדם יתחזה לסבו, והאם קיימת משמעות רחבה יותר לאקט שכזה? לב מחליט לעשות מעשה, ולתעד את מסעו אל עבר אוסטריה הרחוקה אליה הוא יוצא עם צוותו למסע של תחקיר וגילוי. ככל שנכנס לב אל עומק הפרשה, הוא מגלה סיפור מוזר ומורכב על האיש האחר שהתחזה לסבו, אותו מעולם לא הכיר. כך, למשל, הוא מגלה שהאיש היה ראש הקהילה היהודית באינסברוק בזמן השואה, למרות שלא היה כלל וכלל יהודי. מדוע שאדם שאינו יהודי יתחזה ליהודי אחר? לב מקיים מסע אל עבר נבכי הזכרון של השואה, בו כל ממצא מקרב אותו צעד אחד קדימה אל עבר האמת, אך עדיין מותיר סימני שאלה רבים. לא כולם רוצים להיזכר במה שהיה, במיוחד צאצאים של פושעים נאצים שחיו את רוב חייהם בתוך מעגל של שתיקה והדחקה. "בתקופה הזו היה צריך להתמודד עם כל כך הרבה דברים, ולנו קשה היום להבין זאת", מבהירה אחת הדמויות בסרט ללב ברגע של כנות, ולרגע נדמה כי האמת עלולה להיות כבדה מנשוא.

"אתה מת רק פעמיים״: מסע אל עבר נבכי הזכרון של השואה

לב ודרעי טווים את סיפור המסתורין הזה כנראטיב בלשי לכל דבר ועניין, בו לב מתפקד כבלש וכמתעד בו זמנית. במילים אחרות, שינוי הזהות אותה הוא חוקר, והכפילות המתעתעת באישיות שאת עומקה הוא נדרש להבין, גורמים לו לטשטוש תפקידים וזהויות עבורו עצמו. אי לכך, ובהתאם לעובדה שהמציאות בה הוא פועל מוזרה מכל סיפור דמיוני אחר, מדוע שלא יציית בעצמו למבנה הנראטיבי של הסיפור הבלשי ויארגן את תיעוד המסע הזה כמו כל סרט פילם נואר אחר? הפסקול המסתורי והכובש של יונתן בר גיורא דואג להזכיר לנו את המבנה הבלשי הזה כבר מכותרות הפתיחה. להחלטה סגנונית שכזו יש מספר תקדימים, הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית, והיא לא זרה כלל לקולנוע התיעודי העכשווי, במיוחד לאחר שאימץ בחום את אמצעי המבע של הקולנוע ההוליוודי. בשנת 2003 לקח על עצמו דוד אופק את תפקיד הבלש בסרטו ההרוג ה-17 כדי לצאת ולחקור את זהותו של החלל הלא מזוהה בפיגוע ההתאבדות בצומת מגידו, מסע שהפך לסנונית ראשונה וחשובה בסדרת סרטי הדוקו-אקטיביזם בישראל. הנרי ג'וסט ואריאל שולמן נקלעו אף הם לסיטואציה מורכבת של אימוץ זהות בדויה ויצאו לחקור אותה באופן עצמאי במציאות של עצמם בקאטפיש; בעוד שמאליק בנג'לול (זכרונו לברכה) תיאר גם הוא דרך הפורמט הבלשי של מחפשים את שוגרמן את מאמציהם של שני דרום אפריקאים מקייפטאון להתחקות אחר עקבותיו של המוזיקאי האמריקני סיקסטו רודריגז, שהקליט שני אלבומי מופת בתחילת שנות השבעים ואחר כך נעלם. אתה מת רק פעמיים משתייך בגאווה לעשייה תיעודית שכזו, ומצליח לרתק את הצופה מתחילתו ועד סופו. למרות שהסרט שוזר בתוכו שחזורים וערוך באופן מגמתי (וראוי לציין כאן את עבודת העריכה המצוינת עליה חתום יניב רייז שפי), הוא מעניק תחושת אמינות לכל אורכו, כאשר כל דמות מקרבת את דרעי ולב צעד אחד קדימה אל עבר גילוי הסוד.

הפורמט הבלשי בקולנוע התעודי: ניסיון להתחקות אחר עקבותיו של המוזיקאי האמריקני סיקסטו רודריגז ב״מחפשים את שוגרמן״

מעבר לסיפור המסתורין המשפחתי, הסרט מהדהד משמעויות רחבות יותר בנושא ההתמודדות של הדור השני והשלישי עם השואה בקולנוע. דמותו המרתקת של אנדריאס פוקה, בן למשפחה נאצית מאוסטריה אותו פוגש לב במהלך מסעו, מעניקה לסרט משמעות רחבה ועמוקה. פוקה הוא נכדו של בכיר באס אס, איש סימפטי ומחוייך שמתעניין עד מאוד במקרה של לב שכן יחד הם חולקים שותפות גורל מסתורית. במשך שנים הוא לא חקר בעבר האפל של משפחתו, ואולי כעת, בעקבות מסעו של לב, נקרית בדרכו ההזדמנות לעשות זאת בפעם הראשונה ולהתמודד עם השדים שנמצאים שם? לב ודרעי מזהים היטב שבדמותו של פוקה קיים פוטנציאל אדיר לסיפור משני מעניין ומרגש, ומעניקים למפגשים עימו זמן מסך ממושך. לב, שבעצמו פעל במסגרת גל סרטי הדור השני לשואה דרך סרטי התעודה שיצר על אביו – הוגו (1989) ו-הוגו 2 (2008) – מייצר כאן תמונת ראי לקשר שתיקה אחר, דומה לשלו אך גם שונה ממנו לחלוטין, בו הדור השלישי למעוולי השואה מתחיל לחטט בפצעי העבר ומנסה להכילם. ארנון גולדפינגר החל לחקור את הנושא הזה בסרטו הדירה (2011), אך זוהי תמה שנותרת עדיין לא מפותחת דיה, וספק רב הוא מיהם המתעדים הנכונים שאמורים לעסוק בה.

אנדראס פוקה (מימין) ויאיר לב: שותפות גורל מסתורית

אי אפשר לחשוב על מורכבות הפקתו של הסרט הזה ללא ציון עבודת התחקיר המעמיקה והמסועפת שנעשתה בו. במובנים רבים התחקיר כאן אינו שגרתי, שכן בניגוד לקולנוע תיעודי סטנדרטי הוא אינו נעשה לפני הצילומים, אלא תוך כדי צילומים וללא ידיעה מראש לאן יתגלגלו העניינים. שני אנשים חשובים חברו ללב במסע הזה, האחד הוא ניקו הופינגר, אשר חתום רשמית על עבודת התחקיר בסרט (שאף זיכתה אותו בפרס התחקיר בפסטיבל דוקאביב האחרון) ואף מופיע כדמות בסרט. השני הוא דוד דרעי, שיצר את הסרט יחד עם לב, הפיק אותו (יחד עם מרקוס גלזר), צילם אותו באופן מסוגנן אך אינטימי, ואף היה שותף לכתיבת התסריט שלו. דרעי חשף בפני הקהל הישראלי פרוטוקולים בדבר האפליה המכוונת של עולי צפון אפריקה בימיה הראשונים של הקמת המדינה בסרט סלאח, פה זה ארץ ישראל, עבודה חשובה מעין כמוה שהציתה מחדש את הדיון בנושא בשנה האחרונה. היסודיות והרצינות של עבודת התחקיר הזו מאפיינת גם את עבודתו של דרעי בסרט הזה.

ניקו הופינגר (מימין) ויאיר לב: עבודת תחקיר מעמיקה ומסועפת

אתה מת רק פעמיים זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל דוקאביב האחרון, ולמעשה המשיך את הקו שהתווה הסודות של איידה (אלון שוורץ, 2016) שנתיים קודם לכן, כשזכה ממש באותו הפרס ובאותו הפסטיבל. כמו סרטו של שוורץ, אתה מת רק פעמיים עוסק בתעלומה משפחתית בצילה של מלחמת העולם השניה, מספר את סיפור השואה בדרך לא שגרתית ומערבב ללא אבחנה בדיה ותיעוד. ייתכן והתעצבה כאן, גם אם באופן בלתי מכוון, נוסחה מקומית המפצחת את הדרך אל ליבו של הצופה הישראלי בקולנוע דוקומנטרי, וייתכן וזהו המשך ישיר לטשטוש גבולותיו של הקולנוע התיעודי העולמי. כך או כך, סרטם של לב ודרעי הוא קולנוע תיעודי במיטבו שלא כדאי להחמיץ.

אתה מת רק פעמיים מוקרן בהקרנות יומיומיות בסינמטק בתל אביב ויוקרן במהלך אוגוסט גם בירושלים.

צפו בטריילר של אתה מת רק פעמיים:

 

Docusophia Conference Review: Guest Contributor Johannes Bennke

Review of Docusophia: Documentary Film and Philosophy, International Conference held at the Steve Tisch School for Film and Television, Tel Aviv University, May 22-24 2018.

A little more than a month ago, together with my colleagues Shai Biderman and Shmulik Duvdevani, I organized an international conference on documentary film and philosophy at Tel Aviv University. Johannes Bennke (Bauhaus-University Weimar) not only made a sharp and insightful presentation in the conference on El Mar La Mar (2017), but also miraculously took notes throughout the event. He was too kind to craft for us a detailed review of most of what’s been happening in the conference, including his own original angle on its meaning. I am very happy to post it here, hoping it would be of interest not only to all of us who have been there, but also the ones who could not attend.

(a detailed program of the conference can be found here).

At first glance, it might seem somewhat surprising to listen to presentations that deal with phantasmagoric moments, utopian visions, speculative testimonies, probable false or implanted memories and dreams at a conference that is dedicated to documentary film and philosophy. In general, documentary film is still regarded as a filmic mode that provides a privileged access to ‘real’ events. However, now it seems that even ephemeral entities and phenomena that were formerly conceived of as fictional or imaginary are considered to be part of the documentary’s domain. What has happened? What is then specific to documentary film? And what does philosophy want from documentary film, or vice versa?

When film philosophy took the academic stage in the beginning of the 1990s it opened up a research field with its own set of problems (film as a medium of thought, methodology, disciplinary affiliation) and questions (How to think film?), looking for theses and concepts in the history of philosophy, while questioning these very concepts in film analysis. Film philosophy as a research field was from the very beginning interdisciplinary and international, and was primarily based in three basic research areas: film history, film analysis and film theory. While classical film theory was concerned more with the ontological status of film and its relation to the division in art (Lukacs, Benjamin), modern film theory shifted the focus towards the materiality of its meaning production (Cavell, Kittler) and took the medium film as a serious philosophical device (Deleuze). In these discussions, the fictional film was its primordial object of study.

The conference Docusophia: Documentary Film and Philosophy now shifts the focus to another body of film: the documentary. The conference took place at the Steve Tisch School of Film and Television at Tel Aviv University from May 22 to 24 in 2018. Participants from nine different countries (mostly from Israel, Europe and the US) attended the conference, coming from different fields of expertise (film- and media studies, philosophy, arts and comparative literature). The organizers — Ohad Landesman, Shai Biderman, and Shmulik Duvdevani — introduced the event as being the first of its kind, dedicated specifically to the interrelationship of documentary film and philosophy. In his welcoming notes, Landesman introduced the term “Docusophia” as a coupling of “documentary and the Greek word “philosophia”, creating a mutual exchange in the knowledge production: how to think the documentary film in philosophical terms? How does the documentary film inform philosophy? Therefore, the term “Docusophia” functions as a heuristic collective term that allows for flagging the relation between documentary film and philosophy as a productive epistemic intersection in its own right.

Welcoming Notes at Docusophia: full house at room 206a, Mexico building, Tel Aviv University

In this respect, the Docusophia conference both relied on and profited from debates in film philosophy. For instance, some contributions followed phenomenological film theory in the vein of Maurice Merleau-Ponty and Vivian Sobchack, claiming that the film generally affects us on a pre-cognitive level of perception, including documentary film. At this point, the body becomes key to think documentary film philosophy: The relationships of the body of the filmmaker to the body of the subject, as well as to the body of the spectator, play a crucial role in thinking the documentary film. In some cases, the film is seen as a body, when Nadica Denic, for instance, combined this phenomenological approach with the concept of affordance (as James Gibson uses it) to describe the relationships between film and audience, and to classify documentary films in groups that mediate spatiality, temporality or intersubjectivity.

What became apparent during the conference was the ethical and epistemic weight that comes with documentary films. The ethical discussion took place on two levels: firstly, the relation of named bodies; and secondly, the cinematographic image. Adva Balsam, for instance, discussed the Lithuanian documentary "The Documentarian" (2012) by Inese Klava and Ivars Zviedris, which shows how the fact that the director leaves his subject at the end of the project is problematic; Sasha Dilan Krugman discussed the appropriation of reality in visual anthropology; and Jospeh G. Kickasola addressed the moral implications of the viewer in the film “The Act of Killing" (2014) by Joshua Oppenheimer by showing the pitfalls of having empathy with perpetrators of mass killings. Keren Yehezkel addressed the ethical implications of disappearing images in Agnès Varda´s "Faces Places" (2018) by using the concept of the trace as an analytical instrument. In my contribution I introduced the epistemic concept of "obliteration" to think operations of overwriting as key to understand ethics in documentary film, focusing on "El Mar La Mar" (2017) by Joshua Bonnetta and J.P. Sniadecki. Such filmmaking and their concepts could be called forensic. Several contributions showed that these ethical issues are crucial in documentary film.

Adva Balsam discusses "The Documentarian"

But the most complex aspect of documentary film philosophy seems to be how to do it. This was already seen as problematic within film philosophy and Stanley Cavell discussed this as a problem of style already in "The World Viewed".[1] But the discourse in documentary film is becoming rather specific. Recent documentary film theory produced its own discourse addressing several fields of problems that were the topic of contributions during the conference: fact and fiction, indexicality, semio-pragmatic reading, body of the filmmaker, reenactment and filmic argumentation.

Linda Williams, in her keynote address, opened up some of these fields of discussion: the truth claim that comes with documentary film; the body of the filmmaker; and the sensual involvement that comes with it through the image. She introduced the concept of "orbiting" to analyze the film "The Shape of the Moon" (2008) by Leonard Hetel Helmrich. The aesthetic practice of the always shifting and adjusting camera around its subjects allow for different perspectives and questions the anthropocentric point of view of the camera. In this sense, her analysis also offered insights into the methodological problems of capturing or appropriating reality as an ethnographic present. This was also discussed by Sasha Dilan Krugman, who problematized not only the presence of the filmmaker during the filmmaking process, but also the technological devices that play a crucial part in the production of the ethnographic other. The relation of anthropology and cinema is marked by the devices that inscribe themselves in the recording process: camera, microphone and the bodies of the film makers.

from the left: Linda Williams, Thomas Wartenberg and Joe Kickasola

Yotam Shibolet discussed the problem of indexicality in the film "Waltz with Bashir" (2008) by Ari Folman, offering a different reading of the famous end sequence of the film in which footage of documentary film is introduced in the animated film for the first time. Normally discussed as an index to traumatizing real events, Shibolet, changing John Grierson’s famous definition of documentary film to "creative treatment of memory", proposes the possibility of a "self-implanted memory". Likewise, it might be a counter-image to representations of the events. Despite the hermeneutical reading of this canonic sequence, what becomes apparently visible is the problematic – because arbitrary – relationship between signified and signifier. No signifier can guarantee the meaning of an event – under certain circumstances it can signify that something has happened (this disappointment of indexicality opens doors for postmodern arbitrariness, whose fundamental misunderstanding we experience in the current fake news debate, which was unfortunately not addressed at the conference.)

To overcome this skepticism, Stanley Cavell once argued for an aesthetic writing on film already in "The World Viewed". This includes filmic argumentation as well. In a panel discussion (the Q&A happened at the end of each panel) there was a debate on the filmic argument. What is a filmic argument and is documentary film the privileged domain to express it? Mâdâlina-Stefana Scîrlat offered a rhetorical model following Bill Nichols’s[2] typology of rhetorical modes while Orna Raviv made a phenomenological argument for the viewer’s experience following Jean-Pierre Meunier. Again, it became a question of style: how to write on (documentary) film when the relation of the film´s sujet to the used concept inform each other. Here, it might be helpful to read what Robert Sinnerbrink mentions on Cavell’s style in writing: "[…] the question of style, finding words adequate to our aesthetic experience, is central to comprehending what films mean: what they express, prompt us to experience, or invite us to think."[3] Style is not a question of aesthetic taste; it´s rather a question of thinking differently and singularly or specifically to the task at hand. This is why filmic argumentation operates differently: in the realm of the senses. Filmic argumentation therefore is an emotional form, an argument through the moving image, an aesthetic argument that needs the film critic to become film-philosopher in order to mediate between film and meaning production using (media) philosophical tools. The crucial aspect here is that the tools are not just operating devices: they have a transforming effect on the object under study. When David LaRocca introduced his concept of gramophonology to think the inherently connection of image and sound in documentary film, he rather performed his contribution than just reading it, in addressing performatively the sonic dimension of his talk. His concern was precisely this mediating process of "how to write what we hear", and finding an appropriate concept to think it and express it on stage.

David LaRocca introduces the concept of "gramophonology"

This experimental performative aspect, that still needs further development, challenges documentary theory in some key aspects. For instance, when Bill Nichols writes about ethics in documentary film he uses rhetorical and grammatical figures to classify different modes of documentary filmmaking.[4] Language theory becomes the key theoretical reference to think film. But is language as a model appropriate to categorize films when film has its own iconic logic? And how should we think epistemology differently from scientific inscription[5] when we deal with aesthetic argumentation? Grierson highlighted the aesthetic dimension of documentary film in the 1930s with his famous definition of the "creative treatment of actuality", but it is too general to be useful for a philosophical reading.

The Docusophia conference made a first and important step in highlighting a research field that still needs to be elaborated. The conference showed the need for more radical approaches to think the historiography of the documentary film outside of the boundaries of the logic of language using a unique iconic or filmic logic. Documentary film, with its long tradition, still carries the aesthetic and discursive burden of the scientific inscription which considered it as an objective truth. Now that previously neglected phenomena are being considered as part of the documentary field (such as the ephemeral phenomena mentioned earlier), they challenge the current discourse on documentary film while acknowledging the ethical and epistemic implications of their documentary mode of existence. It would be worthwhile to further elaborate these aspects and to include recent technological developments such as virtual reality and the aesthetic possibilities and understanding of operative images in network-based mass surveillance apparatuses.

Book Launch Event for Dan Geva's "Toward a Philosophy of the Documentarian": highlighting a research field that still needs to be elaborated

Documentary film philosophy is in a good position to be able to relate to a huge and diverse body of film. It can build on the insights of film and media philosophy and can experiment with its own set of problems. Documentary film philosophy can be seen as speculative thinking that shifts the focus to a rather underrated body of films, asking for a specific style of thinking that comes with documentary films, and seeing the truth claim as a provocation to think epistemology differently: through the senses.

[1] Cavell, Stanley: The World Viewed. Reflections on the ontology of film. Enlarged Edition, Cambridge (MA), London: Harvard University Press 1979. See also: Sinnerbrink, Robert: "Cavellian Mediations: How to Do Things with Film and Philosophy", in: Film-Philosophy 18 (2014), p. 50-69.

[2] Nichols, Bill: "What Gives Documentary Films a Voice of Their Own?", in: himself, Introduction to Documentary, Bloomington: Indiana University Press 2017, p. 42-60.

[3] Sinnerbrink, Robert: "Cavellian Meditations: How to Do Things with Film and Philosophy", in: Film-Philosophy 18 (2014), p. 51.

[4] Nichols, Bill: "Why Are Ethical Issues Central to Documentary Filmmaking? ", in: himself, Introduction to Documentary, Bloomington: Indiana University Press 2017, p. 42-66.

[5] Winston, Brian: "The Documentary Film as Scientific Inscription", in: Renov, Michael: Theorizing Documentary, New York: Routledge 1993, p. 37-57.

אובססיות מסוכנות ואמונות תפלות: חמש המלצות לפסטיבל דוקאביב

הנה זה מתחיל שוב. בעוד כמה ימים ספורים אפשר יהיה להגיע למתחם הסינמטק כדי לקבל הזרקה מרוכזת של מציאות לפנים, כלומר על המסך, כלומר לא ממש מציאות, אלא יותר כמו עיבוד יצירתי למציאות. בקיצור, סרטים דוקומנטריים, מהטובים שניראו על המסכים בעולם בשנה האחרונה. עם כל הפייק ניוז, הפליק-פלאק והספינ-אוף, נדמה לי שהקולנוע התיעודי מעולם לא היה הכרחי וחשוב יותר. פסטיבל דוקאביב, שחוגג השנה 20 שנה, יתקיים כרגיל בסינמטק תל אביב ובאתרים שונים ברחבי העיר בין התאריכים 16-27 במאי. מעל 1000 סרטים נבחנו השנה על ידי ועדות הלקטורה הסלקטיביות של דוקאביב, ומתוכם נבחרו 125 סרטים, 12 מהם לתחרות הבינלאומית, 9 לתחרות עומק שדה ו-15 לתחרות הישראלית. בחרתי להמליץ על חמישה סרטים תיעודיים שיוקרנו בפסטיבל, כל אחד נפלא בדרכו שלו. כדאי להיערך בהתאם ולרכוש אליהם כרטיסים מראש, כי אחרי הכל, הכרטיסים לדוקאביב נגמרים מהר.

 

עבדו הנאמן של קובריק (Filmworker)

מאז מותו של סטנלי קובריק בשנת 1999 החלו להיחשף יותר ויותר פרטים על איש הסתרים הזה, על הגאון הפרפקציוניסט שהחזיק במהלך חייו את כל הקלפים שלו צמוד צמוד לחזה ולא גילה לעולם דבר על דרך פעולתו. עבדו הנאמן של קובריק, או בשמו המקורי והיפה "עובד קולנוע" ("filmworker"), מספר על איש שכבר היכרנו, אבל לא ממש מקרוב. ליאון ויטאלי, היום בשנות השישים לחייו, היה יד ימינו של קובריק במשך כשלושים שנה. חובבי הסרט בארי לינדון יזהו את ויטאלי מיד כשחקן הבריטי הבלתי נשכח שהופיע בדמותו של לורד בולינגטון, אויבו המושבע של גיבור הסרט. זהו הבחור הצעיר, בנה של ליידי בולינגטון, אשר לצידו אנו מתייצבים כעוגן להזדהות לאחר שבארי לינדון מחריב את כל מה שטוב בעולמו. מיד לאחר שהסתיימו צילומי הסרט, ניגש ויטאלי אל קובריק וביקש ממנו לעבוד אצלו. קובריק שלח אותו לאגור קצת ניסיון, ובסוף נתן לו משימה: לצאת וללהק את דני טורנס, הילד עם החוש השישי בהניצוץ. מכאן החל שיתוף פעולה ייחודי ומוטרף לחלוטין, במהלכו הפך ויטאלי לעוזר האישי של קובריק 24 שעות ביממה. 7 ימים בשבוע. ויטאלי עשה הכל כולל הכל. הוא תירגם טריילרים לשפות שונות; דאג לבדוק ביסודיות את הדיבוב של כל סרט וסרט לכל שפה אפשרית (קובריק היה ידוע כמי שטרח לשלוח הוראות טכניות מפורטות להקרנת סרטיו בכל מקום בעולם); צילם עבור קובריק אלפי תמונות סטילס של מלונות לפני ההפקה של הניצוץ; עבר על ערימות אינסופיות של גלילי פילם כדי לחפש ולו פריים אחד בלבד; וטרח לבצע בדייקנות עוד מאות משימות סיזיפיות שהיו גורמות לכל אדם אחר לנוס בבהלה. קובריק היה אמן אמיתי וגאון אובססיבי, ואת זה אנו כבר יודעים. אבל כאן הוא מצטייר גם כאדם הנוטה להתפרצויות זעם, דיקטטור משוגע שדרש מעוזרו כל דבר אפשרי, כולל טיפול מסור בחתול שלו. הוא נתן אמון מלא בויטאלי והאציל לו סמכויות באופן מפתיע למדי, זאת בהתחשב בכך שהיה "קונטרול פריק" לא קטן.

טוני זיירה, שכתב, ביים וערך את הסרט, מעניק לנו הצצה של ממש לעולם ייחודי ונפלא שכולו קובריק, ומענג אותנו באנקדוטות קולנועיות וברכילויות מרתקות (כמו התקפי הזעם של קובריק על שיירי ה-flare שנשארו בטעות על המסך, או ראיונות מעניינים עם מתיו מודין על ההפקה של פול מטאל ג'אקט). ויטאלי, כך אנו למדים, היה אחד משחקני המפתח ביצירתו האחרונה של קובריק, עיניים עצומות לרווחה. ויטאלי לא רק שיחק מספר דמויות שונות בסצנת נשף המסכות, אלא גם היה האישיות החשובה ביותר בעבודת השחזור המדויקת של הסרט לאחר מותו של קובריק. בזכותו הגרסה הסופית של הסרט נראית כפי שהיא נראית, בהתאם לחזון הארטיסטי המקורי של קובריק. ויטאלי הוא דמות כובשת בנוכחותה על המסך, מלאה בכריזמה ומרגשת עד דמעות. זוהי ללא ספק שוליית הקוסם הכי מוכשרת שניתן לדמיין, אבל המניע לפעולותיה נשאר תמוה. כיצד ניתן להבין מדוע אדם יקדיש את חייו באופן טוטאלי כל כך עבור בוס כל כך גרוע? זוהי כמעט עבודה דתית באופיה, עם דבקות עיקשת וחסרת כל הגיון ביחס לתגמול שהיא מעניקה. עבדו הנאמן של קובריק הוא סיפור על אובססיה אמיתית ועל התמכרות לעבודה שמכלה את חייו של אדם ומעניקה להם משמעות בו זמנית. ויטאלי מודה בפני המצלמה שלא היה משנה דבר בחייו, ושהעבודה אצל קובריק הייתה הדבר הטוב שאי פעם קרה לו, אבל התמונה שהסרט חושף בהדרגה גורמת לנו לתהות האם לא מדובר בהדחקה של חוויה עם מאפייני טראומה.  

"עבדו הנאמן של קובריק": סיפור על אובססיה אמיתית ועל התמכרות לעבודה שמכלה את חייו של אדם

עבדו הנאמן של קובריק יוקרן במסגרת תוכנית האמנות במועדים הבאים:

יום שבת 19.05 20:30  סינמטק 4

יום שני 21.05 22:00  סינמטק 1

יום רביעי 23.05 12:15  סינמטק 1

 

ממלא מקום (Standby Painter)

לפני שנה הוקרן בפסטיבל דוקאביב סרטו הקודם של האמן אמיר יציב פלנטה אחרת, מסה קולנועית מעוררת מחשבה על ייצוג וירטואלי של מרחבי זכרון וטראומה. השנה יציב מציג בפסטיבל את סרטו החדש, והאכסניה שלו, ממש באופן לא מפתיע, היא שוב קטגוריית "עומק שדה" הנפלאה. מדובר גם הפעם בסרט ייחודי, חכם ומורכב, העוסק במקרה אמיתי שארע לפני 18 שנה במוזיאון הלאומי בפוזנאן שבפולין. אדם פשוט בשם רוברט זוולינסקי ביקש וקיבל מהמוזיאון אישור מיוחד לשהות במשך שעות ארוכות מול ציור של קלוד מונה, וזאת כדי לעשות לעצמו איור פרטי משלו. הבקשה התמימה הזו הפכה לאירוע פלילי של החלפה וגנבה, ואת הסיפור המוזר הזה מגולל יציב בסרטו. הוא מדלג הלוך ושוב בין צילומי ארכיון של השחזור המשטרתי לבין ראיונות אינטימיים עם זוולינסקי. מצד אחד אנו מתוודעים לפרטים המדויקים והיבשים של המקרה: היכן עמד האיש? על מה הסתכל בכל רגע נתון? כמה זמן היה מבלה שם ביום? מצד שני, קטעי הארכיון ממסוגרים בפריים מוקטן ומצהירים על מוגבלותם לספק הסבר משמעותי למקרה התמוה הזה. יציב מתקרב אל זוולינסקי ומעניק לו מרחב לווידוי מרגש שמציף את הצופה בשאלות יותר מאשר מספק לו תשובות ברורות. מהי הסיבה האמיתית למעשה הגנבה אם לא תמורה כספית? האם זו הייתה פעולת הצלה אמנותית? אקט מחווה של אדם שהתאהב בציור? ממלא מקום הוא במובנים רבים הגרסה העכשווית והפולנית לסרטו המונומנטלי של עבאס קיארוסטמי קלוז אפ, שניסה אף הוא לבחון את הראציונל האמיתי מאחורי פעולה פלילית עם פן פסיכולוגי עמוק (במקרה של קיארוסטמי, היה זה אדם שהתחזה במשך זמן ממושך לבמאי האיראני מוחסן מחמלבף). יציב משלב כאן באופן אלגנטי ציורי אילוסטרציה של גאי סלאבינק, שאף שיתף פעולה עימו ביצירת הסרט, ומשתמש בפסקול עדין המורכב ברובו מקטעי פסנתר של פרדריק שופן. התוצאה היא סרט מעורר מחשבה על שכפול והעתקה, על היחס בין אמנות למציאות, ועל ההבדלים בין העתק למקור, שמעניק כבוד רב לדמות הראשית שנמצאת במרכזו.

"ממלא מקום": סרט מעורר מחשבה על שכפול והעתקה

ממלא מקום יוקרן במסגרת התוכנית ״עומק שדה״ במועדים הבאים:

יום שישי 18.05 12:30 סינמטק 4

יום שישי 25.05 18:30 סינמטק 2

 

שולה המוקשים (The Deminer)

זוכה הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל IDFA, שולה המוקשים, הוא חוויה קולנועית מורטת עצבים. סרטם של הוגיר הירורי ושינוואר קמל מתמקד בדמותו הבלתי נתפסת של קולונל פאח׳יר, אבא כורדי לשמונה שגם משרת במסירות בצבא העיראקי. פאח׳יר הוא שולה מוקשים אמיץ אשר מבקש לנקות את מוסול מהמוקשים אותם הטמינו בשטח אנשי דאע״ש. הוא נמצא בסכנת חיים מתמדת, כמו גם צוות הצילום שמתלווה אליו ומתעד את המתרחש ממרחק מינימלי, אבל נחוש בדעתו להפוך את מוסול למקום בטוח לאחר מלחמת עיראק ונפילת שלטונו של סדאם חוסיין. פאח׳יר עובד ללא ציוד הגנה כלל, מסתובב עם קאטר ביד (בחיי), ונכנס לתוך בתים נטושים עם אומץ בלתי נתפס וללא פחד. שולה המוקשים נערך מתוך עשרות שעות של צילומים אותם הוציאו היוצרים ממזוודה ביתית מלאה בהום מוביז שצולמו על ידי פאח׳יר וחבריו לעבודה. אלו הם קטעי סינמה וריטה קשוחים למדיי ולעיתים קשים מאוד לצפייה. בין לבין, מתארים היוצרים גם את האינטימיות המשפחתית של פאח׳יר, איש משפחה למופת, אבא מקסים ובעל אוהב שפשוט לא יכול להפסיק לנטרל פצצות.

שולה המוקשים אינו דומה לאף סרט אחר שתראו בפסטיבל, והוא מתנהל לפרקים כמו סרט אימה דוקומנטרי, בו כל מכשיר קשר שמזמזם או טלפון נייד שמצלצל יקפיץ אתכם מן הכיסא. התחושה בסרט בכל דקה של צפייה בו היא שהכול יכול לקרות. הכול פגיע וחשוף, ממש כמו הכבלים המאולתרים שמשתרכים אל לבנות החבלה, ובכל רגע יכול להתרחש הפיצוץ הנורא. אם חשבתם שמטען הכאב מרט את עצביכם, חכו עד שתראו את הסרט הזה. הצפייה בו נעשית בנשימה עצורה לא רק בגלל שמדובר באירועים אמיתיים, אלא גם כי דבר אינו ידוע מראש (ואזהר כאן במכוון מספוילרים). כשתיעוד המבצעים של פירוק מטעני החבלה הופך לדבר שבשגרה בסרט, אנו מבינים משהו מהותי מאוד שאינו שגרתי כלל בקולנוע תיעודי: העובדה שאנו צופים בחומרים מצולמים שהגיעו לידיהם של הבמאים אינה מעניקה לנו בטחון. ״אם אכשל, רק אני אמות״, מסביר למצלמה פאח׳יר; ״אבל אם אצליח אמנע את מותם של רבים אחרים״. הדמות של פאח׳יר נשארת חידתית ולא לחלוטין מובנת, גם אם לעיתים נדמה שהיוצרים מעדיפים למתוח את הציפייה הדרמטית על פני העמקה רצינית יותר בגיבור שלהם. האם פאח׳יר אכן מונע מתוך אלטרואיזם ורצון להציל חיים של אחרים בכל מחיר, או שמא התמכרותו האובססיבית לעבודה היא כה חמורה עד שהוא פשוט לא מבין באיזו סכנה יומיומית הוא מציב את עצמו ואת הסובבים אותו?

צפו בטריילר של שולה המוקשים:

שולה המוקשים יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום חמישי 17.05 17:15 סינמטק 1

יום רביעי 23.05 15:00 סינמטק 4

יום שישי 25.5 18:15 סינמטק 3.

 

הצד האחר של הכל (The Other Side of Everything)

סרטה של מילה טורג׳ליק, אשר זכה בפרס הגדול בתחרות הרשמית של פסטיבל אידפא בשנה שעברה, מספק מבט אישי ופוליטי בו זמנית על ההיסטוריה של סרביה מסוף המאה ה-20. טורג׳ליק, אשר יצרה לפני שמונה שנים את הסרט הנהדר סינמה קומוניסטו, משתמשת בחוכמה במרחב הביתי של דירת אימה כדי להמחיש לצופה את מערך הכוחות הפוליטיים שעיצבו את הקונפליקט במדינתה לאורך ההיסטוריה. לאורך שלטונו של טיטו, הקומוניסטים חילקו את דירת אימה והיא חלקה את השטח העצום עם דיירים נוספים. הדלת בין החללים לעולם לא נפתחה, ואילו השלטון האזין למתרחש בדירה באופן קבוע, שכן לאם היו דעות פוליטיות חתרניות. כשחברים הגיעו לבקר, לדוגמא, נאמר להם לצלצל שלוש פעמים כדי לא לפתוח את הדלת לאנשי השלטון. אימה של טורג׳ליק, סרביינקה, היא אקטיביסטית פוליטית ופרופסורית ידועה באוניברסיטת בלגרד. מילה מדלגת באלגנטיות בין קטעי ארכיון נוקבים לבין ראיונות שהיא מקיימת עם סרביינקה בהווה, ובכך מנסה להעניק לה את הכבוד וההכרה להם היא ראויה. סרביינקה היא אישה כריזמטית ובעלת לשון חדה, והיא מתארת את האכזבה הקשה שיש לה מגל הלאומנות ששוטף את ארצה לאחרונה. היא להוטה מבחינה פוליטית, בעוד שהבת שלה היא הניגוד המוחלט לכך, רגועה ופחות מוטרדת, כמעט א-פוליטית בהשקפותיה. יש משהו פשוט, יפה ואלגנטי בסרט של טורג׳ליק, שכמעט ואינו יוצא מגבולות הדירה אך מנצל אותה כמרחב היסטורי בעל חשיבות. בדירה, הממוקמת באמצע בלגרד, התקיימו מפגשים פוליטיים סוערים וממנה ניתן היה לצפות באירועים היסטוריים. המבט הפוליטי מתוך המרחב הפרטי מזכיר לעיתים את המהלך המבריק אותו מבצע דוד פרלוב ביומן, שם גם הוא מצלם את המאורעות המטלטלים של שנות השבעים מתוך חלון דירתו באבן גבירול. הצד האחר של הכל אינו מבריק מבחינה קולנועית, אך הוא מדויק ונכון, אינפורמטיבי וקומוניקטיבי בדיוק במינון הנכון, ממש כמו שאוהבים שם בפסטיבל אידפא. נראה לי שגם הקהל בדוקאביב יחבב מאוד את הסרט הזה.

"הצד האחד של הכל": משתמש בחוכמה במרחב הביתי כדי להציג את מערך הכוחות הפוליטיים בסרביה

הצד האחר של הכל יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום שלישי 22.05 18:30 סינמטק 1

יום שישי 25.05 18:15  סינמטק 1

 

הקללה (The Dread)

בכפר ארגנטינאי קטן בשם אלדוראדו, בו מתגוררים כמה עשרות תושבים מקומיים בלבד, המזור לכל מחלה רחוק מלהיות אנטיביוטיקה או אופטלגין. גם לא ניתוח או כימותרפיה למקרים קשים יותר. תחשבו על משהו שהוא יותר בכיוון של צפרדע קשורה בחוט, אותה משפשפים על הגוף, או מזמורים קבוצתיים שמרפאים כל מחלה. לכולם שם ממש סבבה עם זה, חוץ מזה שישנה מחלה מסתורית אחת שאף אחד לא מוכן לדבר עליה, והיא נקראת Espanto. היא תוקפת בכפר רק את הנשים, מעטים מוכנים לתאר מה היא באמת, ועוד פחות מהם מוכנים לספר על חורחה, האיש המסתורי שמרפא נשים עם אספנטו בביתו המבודד שבקצה הכפר. זוג היוצרים פבלו אפרו ומרטין בנסימול מראיינים את כל תושבי הכפר בשיטת הראשים המדברים, ומשרטטים תמונה של קהילה קטנה, מוזרה ותמוהה, מקום בו כולם מכירים את כולם, וללא יוצא מן הכלל מדברים בקול אחד. אלו סודות הם ממתיקים וממה הם בוחרים להתעלם? רב הנסתר על הגלוי בהקללה, אך מכאן גם קיסמו של הסרט המשעשע הזה. זהו סרט פשוט בישירותו, מלא בהומור ובמודעות עצמית, היוצר מתח מרתק בין ההכחשה וההשתקה שרוחשות על פני השטח ולבין האמת המוזרה שמבעבעת מבפנים, עליה אף אחד לא מוכן לדבר. מדוע מטפל חורחה רק בנשים? מדוע הוא מנסה לברוח מצוות הצילום? ומה היה הגורם האמיתי לתאונה המסתורית שהתרחשה בכפר? שיטת התיעוד, האופן בו דמויות מוצבות על רקע המאפיין אותן, והטון הסרקסטי שמאמצים היוצרים יזכירו לרבים את סרטיו המוקדמים של ארול מוריס, כמו ורנון, פלורידה או שערי גן עדן. יחד עם זאת, אין בסרט הזה טיפה של התנשאות או ביקורת, גם אם בהדרגה נחשפת בפנינו חברה קטנה ושמרנית המתנהלת על פי עקרונות שוביניסטיים והומופוביים. הכל, בסופו של דבר נאמר עם קריצה.

"הקללה": סרט פשוט בישירותו, מלא בהומור ובמודעות עצמית

הקללה יוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית במועדים הבאים:

יום שני 21.05 18:00  סינמטק 1

יום רביעי 23.05 17:30 סינמטק 4

יום שבת 26.05 22:00 סינמטק 4

 

זכרונות מאפריקה: מדוע ״ג׳יין״ הוא סרט כה מאכזב

 

הסיפור של ג׳יין גודול (Jane Goodall), שזכה כבר ללא מעט התייחסויות דוקומנטריות, הוא דוגמא מופלאה ונדירה לפמיניזם בקהילה המדעית של שנות השישים. מזכירה בריטית צעירה, וללא כל ניסיון מדעי קודם, נבחרה על ידי ד״ר לואיס ליקי להיות חלק מניסוי אנתרופולוגי תקדימי בגומבי, טנזניה. ללא שום דעות קדומות או הטיות אקדמיות, גודול היתה המועמדת האידאלית לשהות במחיצת שימפנזים ולחקור את התנהגותם הפרימיטיבית. התצפית הממושכת שקיימה גודול בסביבה הטבעית של השימפנזים הובילה לגילויים מסעירים. גודול הבינה שלשימפנזים יש מאפיינים אישיותיים והתנהגותיים שעד כה נדמו כשמורים לבני אדם בלבד. גם היונקים הללו, כך הסתבר, עסוקים בתהליכי חיברות, ולכן מסוגלים לגנוב בננות בערמומיות, להכין כלים מיוחדים כדי לאכול ולשרוד, להתנקם זה בזה באלימות מחרידה ולגלות אהבה והקרבה אימהית לצאצאיהם. כל זה אולי נראה לנו היום כמובן מאליו, אבל הגילויים הללו, תוצר של התבוננות מעמיקה ואינטנסיבית במהלכה רשמה גודול בפירוט רב את כל מה שראתה ממרחק אפסי, היו תקדימיים ופורצי דרך. המגזין היוקרתי נשיונל ג׳אוגרפיק עשה עליה כתבה נרחבת, והדימויים הצבעוניים מתוכה, בהם גודול מתקרבת לשימפנזים כאילו הייתה חלק מסביבת המחיה הטבעית שלהם, נראים כאילו נלקחו מאגדה ולא מהמציאות.

אל הסיפור המרתק הזה של גודול הגיע ברט מורגן, במאי הידוע בעיקר בזכות סרטיו התיעודיים שחקרו את תעשיית הבידור, כמו Kurt Cobain: Montage of Heck, או הילד נשאר בתמונה. הוא ניגש לטפל כאן בפעם הראשונה בסובייקט נשי, ויצר סרט תיעודי מעניין בשם ג׳יין, פרויקט שנשמע על פניו מבטיח למדי, אך בקלות יכול היה להיות משמעותי ומרתק הרבה יותר. נקודת הפתיחה הייתה סוג של מתנה משמיים. מורגן קיבל בשנת 2014 גישה ראשונית ובלעדית לחומרי ארכיון של הנשיונל ג׳אוגרפיק, דימויים מהפנטים הטבולים בצבעים עזים של טכניקולור. מדובר בכ-160 שעות של פאונד פוטאג׳, חומרים על גודול והמחקר שלה שצולמו באופן ארטיסטי ובפורמט 16 מ״מ על ידי צלם הטבע הוגו ון לאוויק (Hugo Van Lawick), מי שיהפוך בהמשך הדרך לבעלה הראשון. מורגן ארג את החומרים שנתגלו כאן לראשונה עם מקבץ ייחודי של הום מוביז, אבל בעיקר החליט לדלג בין חומרי הארכיון לבין ראיונות עכשוויים שקיים עם גודול בת ה-83 (אותם מצלמת אלן קוראס). ההחלטה הזו, לנוע כל הזמן בין החומרים הקסומים שניגלו בפניו לבין ראיונות סטנדרטיים בסגנון ראשים מדברים, הופכת את מבנה הסרט לדי קונבנציונלי. לעיתים נוצרת התחושה שאנו צופים בסרט טבע בנאלי למדי במסורת סרטי הטבע של הנשיונל ג׳אוגרפיק. האוצר הגלום שנפל לידיו של מורגן הגיע בעיקרו ללא סאונד, ואת החסך המשמעותי הזה החליט מורגן למלא בכך ששילב איתו הקראה של כתביה הפיוטיים של גודול. למרות שהיא עצמה מקריאה אותם, מה שמעניק לפיוט נופך אישי ואינטימי, דבריה עדיין נשמעים כיום לא יותר מאשר מקבץ של קלישאות בנוגע לטבע הפרימיטיבי וליחס של בני האדם אליו.

אוצר גלום: דימויים מהפנטים הטובעים בצבעים עזים של טכניקולור

ברור לי שמורגן ניסה לעשות איזשהו סדר נראטיבי בחומרים שצולמו במקור באופן רנדומלי לחלוטין, כדי שיוכל להפוך את סרטו, דרך עריכה יעילה, לסוג של biopic על חייה של ג׳יין גודול. זוהי שאיפה מובנת ואף לגיטימית, בהינתן שמעולם לא נעשה סרט הוליוודי על חייה של גודול. חבל רק שבחצי שעה הראשונה של הסרט הבלגן די חוגג. לא לחלוטין ברור למורגן כיצד הוא אמור להתייחס לחומרים ברשותו, ועריכתם מרגישה קצבית מדי, חסרת סבלנות וללא מעוף. גודול התבוננה בשימפנזים בסבלנות אין קץ, אבל מורגן משום מה ממהר ולא מאפשר לנו לצפות בחומרים הללו בקפידה הראויה לחומרים אנתרופולוגיים. מצד אחד, הנוכחות של גודול היא אולי הקלף המנצח של הסרט הזה, כי היא מלאה בחיוניות, כריזמה ותשוקה גם כבת 26 וגם בשנות השמונים לחייה. מצד שני, אהבה ותשוקה נוזלים מתוך גלגלי הפילם בהם מורגן משתמש, וקצת הולכים לאיבוד. הוגו צילם הרי את ג׳יין כמאהב גאה (נולד להם גם ילד, ממש כמו לטרזן ולג׳יין), והתמקד בפניה המחייכות הרבה מעבר למה שנראה נורמלי. זה מרתק, כי מדובר בשני סובייקטים שעובדים מתוך תשוקה ואהבה לסובייקטים בהם הם צופים, וגם מרגישים תחושות זהות זה לזה. מעט מכל זה עובר בעבודת העריכה של מורגן, פשוט כי יש לו מעט סבלנות או עניין בכך. נגיעה מרומזת יותר היתה מיטיבה כאן עם החומרים. יש גם לא מעט רגעי נשיונל ג'אוגרפיק קלאסיים בסרט הזה, כמו צילום מקרוב של אריה ולביאה הצדים בפאלו, או מונטאז׳ של אכזריות בין חיות, אולי כדי לסמן בבוטות שהג׳ונגל אינו מקום כה סימפטי. ייתכן בהחלט שהמגזין אשר הזמין את הסרט הזה ביקש להפוך אותו לכזה, אבל כל השבלוניות הזו עוררה אצלי בעיקר געגועים לסרט אחר, גריזלי מן של ורנר הרצוג. שם, כשהרצוג שירבב את דעתו בכל רגע אפשרי על האידיליה הרומנטית של הטבע כפי שעולה מתוך הצילומים החובבניים של האקטיביסט תימוטי טרדוול, נוצרה דיאלקטיקה רעיונית שהניעה את כל הסרט קדימה ועוררה את הצופה למחשבה. נכון, גודול איננה טרדוול, ומחקרה החלוצי והמבורך אינו שקול למשימת ההתאבדות הנאיבית שנטל על עצמו טרדוול, אך כסרט טבע המשתמש בחומרים של אחרים מצליחים להבחין טוב יותר בגריזלי מן ביד המכוונת של היוצר. איפה בדיוק נמצא מורגן בין ג׳יין להוגו?

ג׳יין והוגו: שניהם מתבוננים, אבל איפה מורגן?

אחד הפלופים הגדולים של ג׳יין, לטעמי, הוא השימוש הגמלוני והלא מעודן שלו בפסקול הרפטטיבי של פיליפ גלאס. במקום לתת לפוטאג' הנפלא והנדיר לדבר בעד עצמו, ואולי להעשירו ברחשי טבע מלאכותיים, מורגן בחר כאן לא נכון, ויצר אסטרטגיה ווקאלית שמשתלטת על הדימוי ומכבידה על הצפייה. ברגעים רבים בסרט הקריינות הרגועה והמעניינת של גודול נשמעת בווליום נמוך ומופרעת על ידי הפסקול של גלאס ממש כאילו הוקרנו בפנינו שני סרטים במקביל, ג׳יין ביחד עם Koyaanisqatsi (נגיד). אין ממש צורך להעצים את החומרים הטעונים הללו בעזרת פסקול, והטקטיקה הזו הופכת את הסרט ליותר מדי מלודרמטי וסנסציוני. זו לא פעם ראשונה שמורגן מקבל לידיו פוטאג׳ נדיר לשימוש בפעם הראשונה. בסרטו הקודם קוביין: מונטאז׳ אוף הק, שעסק בסולן להקת נירוונה קורט קוביין והוקרן כאן בפסטיבל דוקאביב בהצלחה חסרת תקדים, השימוש שלו בחומרים החושפניים של קוביין, אשר צולמו יחד עם קורטני לאב, העלה עבורי שאלות אתיות רבות ויצר בי תחושה שהגילוי הסנסציוני של החומרים האפיל על ההחלטה להשתמש בהם באופן מעודן ונכון.

ג׳יין יצא לאקרנים בארה״ב כבר בסתיו של השנה שעברה, והוקרן שם בהצלחה קופתית וביקורתית רבה. אכזבתי ממנו היא דעת מיעוט, ואני מניח שרוב הצופים יוקסמו למדי מחומרי הארכיון הנפלאים שמרכיבים אותו ומאישיותה הכובשת של גודול. הדיוקן התיעודי הזה לא רק מעורר מחדש דיונים מדעיים רלוונטיים, אלא גם מיטיב ללכוד אינטראקציה נדירה בין בני אדם לשימפנזים, התנהלות אינטימית שכיום בכלל אסורה על פי חוק. אף אחד לא עשה את העבודה הזו בעבר, מסבירה לנו גודול, והאפשרות שאישה תעשה זאת בשנות השישים נראתה אז הזויה לחלוטין. קשה לפספס לחלוטין כשלרשותך עומד אוצר גלום של חומר ארכיוני וסיפור מסגרת שכבר קיבל מעמד מיתי בתרבות המערבית. אבל בכל זאת, מגיע לג׳יין ולנו קצת יותר מאשר דימויי טבע צבעוניים בדולבי סראונד.

ג׳יין מוקרן במסגרת קולנוע דוקאביב בימים הבאים:

יום שבת, 17/2/2018 בשעה 20:30; יום שישי, 23/2/2018 בשעה 14:30.

צפו בטריילר של ג׳יין: