פסטיבל ירושלים – ״מקליגרי להיטלר״: מה יודע הקולנוע שאנחנו עדיין לא יודעים?

סרטו התיעודי של רודיגר זוכסלנד ״מקליגרי להיטלר" ("From Caligari to Hitler: Cinema in the Age of the Masses"), שיוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים בסוף השבוע הקרוב, סובב סביב שאלה מרכזית אחת שהעסיקה חוקרי קולנוע במשך שנים רבות: מה ״ידע״ הקולנוע הגרמני בשנות העשרים על הטרגדיה שעמדה להתרחש שנים ספורות לאחר פריחתו? האם הדימויים והדמויות שאכלסו את יצירות המופת הרבות בתקופה זו שיקפו הלך רוח לאומי שבמידה רבה הוביל לעלייתו של הרייך השלישי לשלטון? המשך →

הסרטים הכי טובים שראיתי בפסטיבל הקולנוע בקרקוב

לפני שבוע חזרתי מפסטיבל הסרטים בקרקוב, לשם נשלחתי כדי לכהן כ- jury (או שמא עדיף לומר בפולין jewry) במסגרת צוות השיפוט הבינלאומי של ארגון FIPRESCI. שני השופטים האחרים היו שני גברים נוספים, האחד מפולין והשני מגרמניה. כבר מתחיל טוב, לא? פסטיבל הסרטים בקראקוב הוא לא רק הפסטיבל הותיק ביותר בפולין, בהתקיימו מדי שנה מאז שנת 1961, אלא גם אחד מהארועים הותיקים והמרכזיים באירופה המוקדשים לקולנוע תיעודי, סרטי אנימציה וסרטים קצרים. בעשרים השנים האחרונות נוטה הפסטיבל להעדיף באופן מובהק סרטים תיעודיים, גם בקטגוריות האחרות שלו, ובמאים פולניים גדולים כמו קז׳ישטוף קישלובסקי, וויצ׳ק וישנייבסקי ומרסל לוזי׳נסקי החלו את הקריירה הקולנועית שלהם בפסטיבל הזה.

המשך →

"אני אליס״: מפגשים לגיל השלישי

החל מיום רביעי הקרוב יתקיים בסינמטק חולון, זו השנה החמישית ברציפות, פסטיבל ״פרינט סקרין״ (Print Screen) לתרבות דיגיטלית. במהלך הפסטיבל, בו היה לי העונג להשתתף מספר פעמים בעבר, יוקרנו מספר רב של סרטים, ייערכו כנסים וסדנאות, תוצגנה תערוכות ויתקיימו מפגשים עם אמנים פורצי דרך בכל הקשור ליחס שבין טכנולוגיות חדשות לאמנות. הנושא בו מתמקד הפסטיבל השנה הוא רגישות בעולם הדיגיטלי של ימינו. כלומר, כיצד ניתן להשתמש בטכנולוגיות אינטראקטיביות כדי להגדיל את הרגישות החברתית, הסביבתית, החושית והאישית של הצופה?

בהתאם לכך, יוקרן בפסטיבל ביום שבת (30/5) סרט תיעודי קטן ולא יומרני בשם ״אני אליס״ (Alice Cares), מה שהפך לאחת ההפתעות הנעימות במהלך פסטיבל הקולנוע ברוטרדם בחודש ינואר האחרון. המשך →

דוק אביב 2015 – ״מבט השתיקה״: אתיקה כעניין של אסתטיקה

היום מגיע פסטיבל דוק אביב לסיומו, ועימו תשעה ימים גדושים ומוצלחים בהם מילאו המונים את אולמות סינמטק תל אביב מבוקר ועד ערב. את סודו של הפסטיבל הזה, אשר מוכיח בשנים האחרונות כי רבבות ישראלים מעדיפים לברוח באופן טוטאלי אל המציאות (ולא ממנה) מול מסך הקולנוע נשאיר אולי לפוסט עתידי אחר. גם את הניסיון לעמוד על קוי הדמיון בין סרט אחד למשנהו והניתוח הרוחבי שניתן לבצע בין קטגוריות בתוכניה השנה החלטתי להשאיר בצד. באופן כללי איני נוטה לעשות השוואות בין סרטים בהם אני צופה בפסטיבל, ומעדיף להתמקד באלו שאיתגרו אותי לחשוב על דברים אחרת וטילטלו את השקפת עולמי. אבל נדמה לי שבכל זאת היתה איזושהי אבן בוחן מרכזית דרכה התבוננתי על סרטים בפסטיבל השנה. מצאתי את עצמי שוב ושוב מתמודד עם שאלות של אתיקה ומוסר הנוגעות לאקט התיעודי ולמפגש עם הצופים, שאלות שפעמים רבות הכריעו את הכף לגבי עמדתי השיפוטית כלפי הסרטים בהם צפיתי. המשך →

דוק אביב 2015 – ״הביקור״: האם ניתן לתעד את מה שעדיין לא התרחש?

הביקור (The Visit), סרטו של הבמאי הדני מייקל מדסן (לא, לא השחקן ההוא שחתך את האוזן) הוא תיעוד פואטי והיפותטי לגבי האפשרות שיום אחד נזכה לביקור של חיים אחרים מהחלל החיצון. מה תהיה תגובתה של האנושות לביקור שכזה? מה יהיה הפרוטוקול על פיו יתנהל הביקור וכיצד הוא ישנה את החיים על כדור הארץ כפי שאנו מבינים אותם? מדסן, אמן קונספטואלי ובמאי תיעודי, מאמץ את האפשרות שמספר חוצנים יגיעו לכדור הארץ ויפגשו כמה אנשי מפתח דיפלומטיים, ובניגוד לכל חזון מאיים אליו אנו רגילים מהדמיון הפרוע של הוליווד, ניתן יהיה לתקשר עם החוצנים הללו והם לא יהוו סכנה קיומית לאנושות ולכדור הארץ. המשך →

דוק אביב 2015 – ״בחלוף השנים״: עובדים עוזבים את המפעל

קבוצה מצומצמת של עובדי מפעל טקסטיל על גבול אוסטריה-צ׳כיה ערוכה ומצפה זה זמן מה לחדשות הרעות: המפעל בו עבדו כולם במשך שנים עומד להיסגר. המכונות ישנות, הביקוש מצטמצם, ואין ממש צורך יותר בעובדת בודדה שתארוז באופן ידני חבילות מגבונים לחים בעטיפות צלופן. ואכן, הבלתי נמנע מתרחש במהרה. במונחי זמן מסך זה קורה תוך פחות משלושים דקות. המפעל נסגר, הבנק סגר, הכח נגמר והלב נשבר. אבל כאן רק מתחיל לקרום עור וגידים סרטו האפי, המרגש והעדין של ניקולאוס גיירהאלטר, אשר עוקב אחרי העובדים הללו במשך עשר שנים לאחר הארוע הטראומטי זה. המשך →

דוק אביב 2015 – ״להתמודד עם הפיל״: היי, מורים! עזבו את הילדים לנפשם.

אחד הסרטים המרתקים שיוקרנו בפסטיבל דוק אביב בחודש הבא עוסק בניסוי חינוכי אותו ערכו לראשונה אנרכיסטים ספרדים בתחילת המאה העשרים ומאז הפך לתופעה נרחבת בעולם. ״להתמודד עם הפיל״, אשר הוצג בפסטיבל True/False בשנה שעברה והתקבל בביקורות נלהבות, הוא סרט על בית ספר פתוח. כלומר, בית ספר בו אין מחברות, אין בחינות, ואין מבנה פדגוגי קבוע ומוסכם. הכיתות פתוחות, והתלמידים בו בוחרים בעצמם מה ללמוד ואיך ללמוד, בין אם מדובר בנגרות, אמנות או מוזיקה. התלמידים מוזמנים להיות שותפים לגורלם, וכל החלטה מתקבלת כקבוצה, כאשר קולם של הילדים נחשב שקול לקולם של המבוגרים. ישנם כיום כ-250 בתי ספר חופשיים ופתוחים בעולם (ישראל, אגב, מחזיקה במספר גבוה מאוד של בתי ספר כאלו) והתופעה הזו נמצאת במגמת עלייה. נשמע כמו חלום ורוד שיכול לפתור את כל התחלואות של הממסד החינוכי השמרני? תחשבו פעמיים. מה שנראה בתיאוריה כרעיון מצוין הופך בפרקטיקה כמתכון לאסון. המשך →

13 מי יודע: הסרטים המסקרנים בפסטיבל דוק אביב השנה

שלשום נחשפו שמותיהם של כמה מהמטעמים התיעודיים שיוקרנו במסגרת הבינלאומית של פסטיבל דוק אביב בחודש הבא (7-16 במאי, 2015). אם לשפוט על פי מה שידוע עד כה, והמסגרת הבינלאומית כוללת לא פחות מ-70 סרטים, מארגני הפסטיבל מוכיחים שוב כי מדובר באחד מארועי הקולנוע החשובים והמרתקים בישראל. תצוגת הקולנוע שנבחרה בקפידה השנה משקפת היטב את היבול הדוקומנטרי הנפלא שמסתובב לו בפסטיבלי העולם והופכת את דוק אביב לאחד מארועי הקולנוע התיעודי הרלוונטיים בעולם. בחרתי שלושה עשר סרטים שאני לא מתכוון להחמיץ. בחלקם כבר צפיתי, ולאחרים אני מצפה בכליון עיניים. המשך →

רגע של תמימות: על ״הצד השלישי של המטבע״ של כריס מרקר

בשנת 1959 נסעו וים וליה ון ליר, ממייסדי הסינמטק הירושלמי ותרבות הקולנוע בארץ בכלל, לפסטיבל הקולנוע במוסקבה. סרט אחד שם הרשים אותם במיוחד. היה זה ״מכתב מסיביריה״, סרט מסע של במאי הקולנוע הצרפתי כריס מרקר, אשר נעשה בסגנון המסה הקולנועית. וים ון ליר החליט לפנות לכריס מרקר באופן ישיר, ושאל אותו אם יהיה מוכן לבוא לישראל ולעשות סרט דומה, משהו בסגנון ״מכתב מתל אביב״ או אולי ״מכתב מירושלים״. הרציונל לבקשה היה פשוט: במדינת ישראל, באופן דומה לברית המועצות, המדיום הקולנועי מגויס בדרך כלל לצרכי פרופגנדה, והשימוש בו נעשה לא כמדיום אמנותי אלא ככלי הנועד ליצור הזדהות עם ערכי הציונות. סרט מסע אמנותי ומהורהר בסגנון ״מכתב מסיביריה״, כך האמין ון ליר, ישחרר את הקולנוע מכבלי הפרופגנדה הדידקטיים אליהם היה קשור במשך שנים ארוכות. מרקר, שבדיוק באותן שנים החל לפעול עם אנשי הגל החדש הצרפתי כדי לשחרר את הקולנוע המקומי בצרפת מהקיבעון האמנותי בו נמצא, הסכים, אך היה לו תנאי אחד: הוא ביקש חופש אמנותי מוחלט. הוא לא יראה את הסרט או ידבר עליו עם אף אחד לפני שזה יושלם. מכיוון שחשש שהתוצאה תהיה ביקורתית מדי כלפי ישראל הצעירה, וים ון ליר שאל את מרקר באופן ישיר: ״מה אם זה יהיה סרט אנטי-ישראלי?״. מרקר השיב לו בהומור: ״אני לא נוהג לעשות סרטים כנגד דברים. החיים פשוט קצרים מדי בשביל זה״.

המשך →

מבלי להסתכל אחורה: למה הסרט על ניק קייב משנה את ההיסטוריה של הקולנוע הרוקומנטרי

אחד הסרטים התיעודיים המוזרים, הייחודיים והמעניינים ביותר בהם תוכלו לצפות בפסטיבל הקולנוע בחיפה (9-18 באוקטובר) הוא ״20,000 יום על פני האדמה״, שכדי לא לחטוא לטיבו בהגדרות מגבילות כדאי פשוט לכנות אותו ״הסרט על ניק קייב״. יוצרי הסרט, איאן פולארד וג׳יין פורסיית, מגיעים מתחום הפרפורמנס ארט. בעברם הם יצרו כמה קליפים מוזיקליים עבור ניק קייב, אבל בעיקר חשובה אולי העובדה שהם חתומים על ניסיון מרתק לעשות העמדה מדויקת של הופעתו האחרונה של דייויד בואי כזיגי סטארדסט. זה חשוב לא רק כי הם מתעניינים במוזיקאים ובהופעות רוק, אלא כי הם הגיעו לפרויקט הזה על ניק קייב, שזיכה אותם בשני פרסים חשובים בפסטיבל סאנדנס, עם רגישות אמנותית קצת שונה מהרגיל. ״20,000 יום״ הוא מעין שילוב תמוה בין תיעוד מוזיקלי, יומן אישי ואקט מוטרף של פרפורמנס. זהו סרט בעל סגנון קולנועי נועז (כדאי מאוד לצפות בו על מסך גדול), והוא לא דומה לשום סרט מוזיקלי אחר שראיתם. כל מי שמצפה למצוא כאן מבחר שירים קלאסיים מניק קייב של הניינטיז עומד להתאכזב. מכירים את התוספת ההיא שמגיעה כבונוס ל- dvd של סרט ההופעה, הראיונות שהאולפן עושה עם האמן ובהם הוא מספר על תהליך היצירה ועל מקורות ההשראה שלו? אז משהו כזה, אבל עם תפנית קצת אחרת: מוקפד, מעוצב, פיוטי ובעיקר בעל מודעות עצמית ומימד ביקורתי. זה מצחיק, לדוגמא, שהסרט מצולם באותו הזמן שקייב מקליט אלבום אולפן חדש, אבל עובדה זו נראית כמעט כלא מעניינת עבור יוצרי הסרט, ועוד פחות מזה עבור קייב (שיכול היה בקלות לנצל את ההדמנות הזו לעשות פרומו לאלבום). אבל כדי להבין כמה חשוב ופורץ דרך הסרט הזה כדאי אולי לנסות ולהבין מה שונה בו מהז׳אנר אליו הוא כביכול משתייך, הסרט ״הרוקומנטרי״.

המשך →