אחד הסרטים התיעודיים המוזרים, הייחודיים והמעניינים ביותר בהם תוכלו לצפות בפסטיבל הקולנוע בחיפה (9-18 באוקטובר) הוא ״20,000 יום על פני האדמה״, שכדי לא לחטוא לטיבו בהגדרות מגבילות כדאי פשוט לכנות אותו ״הסרט על ניק קייב״. יוצרי הסרט, איאן פולארד וג׳יין פורסיית, מגיעים מתחום הפרפורמנס ארט. בעברם הם יצרו כמה קליפים מוזיקליים עבור ניק קייב, אבל בעיקר חשובה אולי העובדה שהם חתומים על ניסיון מרתק לעשות העמדה מדויקת של הופעתו האחרונה של דייויד בואי כזיגי סטארדסט. זה חשוב לא רק כי הם מתעניינים במוזיקאים ובהופעות רוק, אלא כי הם הגיעו לפרויקט הזה על ניק קייב, שזיכה אותם בשני פרסים חשובים בפסטיבל סאנדנס, עם רגישות אמנותית קצת שונה מהרגיל. ״20,000 יום״ הוא מעין שילוב תמוה בין תיעוד מוזיקלי, יומן אישי ואקט מוטרף של פרפורמנס. זהו סרט בעל סגנון קולנועי נועז (כדאי מאוד לצפות בו על מסך גדול), והוא לא דומה לשום סרט מוזיקלי אחר שראיתם. כל מי שמצפה למצוא כאן מבחר שירים קלאסיים מניק קייב של הניינטיז עומד להתאכזב. מכירים את התוספת ההיא שמגיעה כבונוס ל- dvd של סרט ההופעה, הראיונות שהאולפן עושה עם האמן ובהם הוא מספר על תהליך היצירה ועל מקורות ההשראה שלו? אז משהו כזה, אבל עם תפנית קצת אחרת: מוקפד, מעוצב, פיוטי ובעיקר בעל מודעות עצמית ומימד ביקורתי. זה מצחיק, לדוגמא, שהסרט מצולם באותו הזמן שקייב מקליט אלבום אולפן חדש, אבל עובדה זו נראית כמעט כלא מעניינת עבור יוצרי הסרט, ועוד פחות מזה עבור קייב (שיכול היה בקלות לנצל את ההדמנות הזו לעשות פרומו לאלבום). אבל כדי להבין כמה חשוב ופורץ דרך הסרט הזה כדאי אולי לנסות ולהבין מה שונה בו מהז׳אנר אליו הוא כביכול משתייך, הסרט ״הרוקומנטרי״.

המשך →

אני אוהב סרטים תיעודיים העוסקים בהפקות קולנועיות שלא הושלמו מעולם. קוראים לזה באנגלית "the unmaking-of documentary״, וזו דרך נפלאה לעזור לנו לדמיין כיצד היו נראים פרויקטים שיכלו לשנות את מהלך פני ההיסטוריה הקולנועית. מדובר לרוב בתיעוד של אמביציות ארטיסטיות במימדים מפלצתיים ממש, שקרסו בגלל שילוב של היבריס, אגו, וחזון שאפתני מדי שלא ניתן היה למימוש. אבל יש בסרטים כאלה כמעט הכל על קולנוע, ובעיקר על חדוות היצירה הבלתי מתפשרת, על שאפתנות בלתי ניתנת לריסון, ועל חשיבותם של נסיונות קולנועיים נועזים, גם אם לבסוף הם מתרסקים באופן בלתי נמנע אל צוק המציאות. יש לא מעט סרטים כאלה, כמו ״אבודים בלה מנשה״ ("Lost in La Mancha"), על הניסיון הלא מוצלח של טרי גיליאם להרים עיבוד משלו ל״דון קישוט״, או ״התמדת הראייה״ ("The Persistence of Vision"), על הנסיונות המוטרפים של ריצ׳רד וויליאמס ליצור את קלאסיקת האנימציה הגדולה בכל הזמנים. יש גם לא מעט פרויקטים מסקרנים שלא יצאו לפועל ולא זכו לסרט תיעודי על כך, כמו ״נפוליאון״ (״Napoleon") של סטנלי קובריק, מה שנראה היום כפרויקט החיים הלא ממומש שלו, או ״לב המאפליה״ ("Hearts of Darkness"), הסרט שאורסון וולס היה אמור לביים במקום ״האזרח קיין״ אך נפל גם הוא כתוצאה מחריגה ניכרת בתקציב.

המשך →