ברוס סינופסקי, יוצר טרילוגיית ״גן עדן אבוד״, הלך לעולמו

במאי התעודה האמריקאי ברוס סינופסקי הלך לעולמו אתמול והוא רק בן 58. סינופסקי יצר סרטים במשך שלושים שנה והיה אחראי לכמה מסרטי התעודה החשובים בתקופה בה החל לפרוץ הקולנוע התעודי אל המיינסטרים. חברו הטוב ושותפו הותיק ג׳ו ברלינגר הודיע על מותו בחשבון הטוויטר שלו והוסיף בקצרה: ״אדם גדול. יום עצוב״.

המשך →

גליון חדש של ״תקריב״ על המסה הקולנועית

אז הנה חלפו להם רק כמה חודשים מאז יצא הגליון האחרון והמרתק של כתב העת תקריב שעסק בפסקול הדוקומנטרי, ולפנינו גליון חדש, עמוס ומגוון, העוסק במסה הקולנועית (“the essay film”), ואשר אותו היה לי הכבוד לערוך. אבל מהי לעזאזל המסה הקולנועית? התשובה על כך אינה פשוטה, אך האלסטיות והאמורפיות המאפיינות כל ניסיון להגדיר אותה הן חלק מהותי מהעניין כאן. מדובר בפרקטיקה ייחודית שהיתה דומיננטית מאוד באמצע המאה שעברה ואילו כעת צוברת פופולריות מחודשת בעידן הדיגיטלי. בואו נאמר שזוהי דרך יצירתית לתרגם את הפורמט של המאמר הספרותי (רולאן בארת, מכירים?) אל הקולנוע, וככזו היא אינה מכבדת הגדרות מסורתיות וגבולות צורניים. המשך →

זקיפת אגודל מטה לאוסקר: איברט, חודורובסקי והכתף הקרה של האקדמיה

טוב, אז על המועמדויות המפתיעות לאוסקר השנה דובר כבר מספיק. האוסקר הולך אינדי-סטייל הפעם, בלי ״כח עליון״ השבדי, מדיר נשים באופן בוטה, לא כולל שחקנים שחורים או אסייאתיים, וכמעט מתעלם מ״סלמה״, למרות שאובמה כבר מארגן לו הקרנה מיוחדת. אבל מה קרה בזירת האוסקר התיעודי? מהם הסרטים המועמדים, מיהו הפייבוריט לזכייה, למי הפנו כתף קרה ולמה זה מעניין בכלל?

המשך →

רגע של תמימות: על ״הצד השלישי של המטבע״ של כריס מרקר

בשנת 1959 נסעו וים וליה ון ליר, ממייסדי הסינמטק הירושלמי ותרבות הקולנוע בארץ בכלל, לפסטיבל הקולנוע במוסקבה. סרט אחד שם הרשים אותם במיוחד. היה זה ״מכתב מסיביריה״, סרט מסע של במאי הקולנוע הצרפתי כריס מרקר, אשר נעשה בסגנון המסה הקולנועית. וים ון ליר החליט לפנות לכריס מרקר באופן ישיר, ושאל אותו אם יהיה מוכן לבוא לישראל ולעשות סרט דומה, משהו בסגנון ״מכתב מתל אביב״ או אולי ״מכתב מירושלים״. הרציונל לבקשה היה פשוט: במדינת ישראל, באופן דומה לברית המועצות, המדיום הקולנועי מגויס בדרך כלל לצרכי פרופגנדה, והשימוש בו נעשה לא כמדיום אמנותי אלא ככלי הנועד ליצור הזדהות עם ערכי הציונות. סרט מסע אמנותי ומהורהר בסגנון ״מכתב מסיביריה״, כך האמין ון ליר, ישחרר את הקולנוע מכבלי הפרופגנדה הדידקטיים אליהם היה קשור במשך שנים ארוכות. מרקר, שבדיוק באותן שנים החל לפעול עם אנשי הגל החדש הצרפתי כדי לשחרר את הקולנוע המקומי בצרפת מהקיבעון האמנותי בו נמצא, הסכים, אך היה לו תנאי אחד: הוא ביקש חופש אמנותי מוחלט. הוא לא יראה את הסרט או ידבר עליו עם אף אחד לפני שזה יושלם. מכיוון שחשש שהתוצאה תהיה ביקורתית מדי כלפי ישראל הצעירה, וים ון ליר שאל את מרקר באופן ישיר: ״מה אם זה יהיה סרט אנטי-ישראלי?״. מרקר השיב לו בהומור: ״אני לא נוהג לעשות סרטים כנגד דברים. החיים פשוט קצרים מדי בשביל זה״.

המשך →

המסר הוא המדיום: הקולנוע המהפנט של ג׳סי מקלין

לפני כמספר חודשים נסעתי לצפון מדינת ניו יורק כדי להיות נוכח במשך שבוע באחד מארועי הקולנוע הייחודיים והמהנים ביותר בהם הייתי. ״סמינר פלאהרטי״, אשר נקרא על שמו של אבי הקולנוע התיעודי רוברט פלאהרטי (״ננוק איש הצפון״), נוסד על ידי אלמנתו פרנסיס לפני כמעט שישים שנה, ומאז הוא מפגיש מדי שנה קבוצה נבחרת של מבקרים, אוצרים, אנשי אקדמיה ובמאים אשר מבקשים לדון ביצירות ייחודיות ופורצות דרך בקולנוע התיעודי. כמה מהבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע, וביניהם האחים מייזלס, מירה נאיר, ג׳ון קסאווטס, יאסוג׳ירו אוזו או פדרו קוסטה, התחילו בהצגת סרטיהם בסמינר זה עוד הרבה לפני שהקרינו אותם לציבור. הרעיון הוא פשוט אך יוצא דופן. קבוצה של כ-150 איש נמצאת יחד במהלך שבוע בתנאי קומונה. כולם ישנים באותו המקום (מגורי סטודנטים בקמפוס פסטורלי), אוכלים את אותו האוכל (מזנון בופה בסיסי), ועושים אותו הדבר כל היום (בגדול, צופים בסרטים ומדברים עליהם). מכיוון שאין דבר אחר מעניין לעשות בסביבה, הנוכחות היא מלאה לאורך כל שבוע הסמינר, והתנאים האחידים מאפשרים נקודת פתיחה דומה לכולם. בתוך הקבוצה הזו נמצאים גם מספר יוצרים (צעירים וותיקים כאחד), אשר נבחרו מראש על ידי אוצרי הסמינר כאורחיו, ואלו מציגים את סרטיהם בפני שאר המשתתפים בתקווה לקבל ביקורת אינטנסיבית, חיובית ושלילית כאחד. האוירה האינטימית, לוח הזמנים הצפוף ותנאי המחייה האחידים מסירים את המחיצות בין יוצר לבין קהל, מאפשרים להכיר קולות קולנועיים מרתקים שלא ניתן לפגוש במקומות אחרים, ובעיקר מייצרים דיון ביקורתי עירני, מעמיק ונוקב שלא ניתן להגיע אליו בפורומים אחרים. המשך →

לצפות ביומן או לדבר עליו: מחשבות על ״דוד פרלוב״

קשה לערער על כך שדוד פרלוב, שנולד בברזיל אך יצר את רוב עבודתו הקולנועית כמהגר בישראל, היה הדוקומנטריסט החשוב והמשפיע ביותר שפעל במדינה. במשך השנים הפכה יצירתו המונומנטלית ”יומן“ (אותה צילם בין השנים 1973-1983) לטקסט קולנועי בעל סטטוס מיתולוגי ולמקור השפעה בלתי נגמר על יוצרי קולנוע עתידיים. סרטו הקצר והמוקדם יותר ״בירושלים״ (1963) מהווה אף הוא נקודת מפנה בהיסטוריה של הקולנוע התיעודי הישראלי, סנונית ייחודית בנוף הקולנוע הציוני המגוייס המבשרת על סגנון מודרניסטי חתרני שיתעצם בהמשך למה שמכונה כיום תקופת ״הרגישות החדשה״. יחד עם זאת, ובאופן די מפתיע, יצירתו של פרלוב לא קיבלה התייחסות ביקורתית מספקת ולא נלמדה באופן ראוי לאורך השנים. מספר רגעים ׳מכוננים׳ עזרו לשנות את המצב הזה במעט, כמו הרטרוספקטיבה שנערכה ליצירתו במרכז פומפידו בפריז בסתיו 2005, יציאתו של הסרט ״יומן״ במארז DVD מהודר בשנת 2006 יחד עם קובץ מאמרים וסרט תיעודי על צילום הסטילס של פרלוב, שיחזורו והקרנתו של סרטו האבוד של פרלוב על משפט אייכמן לפני כשלוש שנים, וההקרנה שהתקיימה לפני כשנה בחמישים ערים בעולם לסרט ״בירושלים״ לרגל ציון חמישים שנה לצאת הסרט. ״דוד פרלוב״, סרטה התיעודי של רות ולק על פועלו ומורשתו של פרלוב אשר מוקרן בימים אלו בערוץ 8, מצטרף לרגעים הנדירים והחשובים הללו, בהם נוצרת הצדקה נוספת לבחון מחדש את יצירתו או להכירה לראשונה. ״דוד פרלוב״ הוא השלישי בסדרה של פרוייקטים תיעודיים צנועים אחרים המבקשים לבחון את יצירתו. קדמו לו ״יום ביומן אישי״ (1984), ניסיונו של אשר טללים לתעד יום אחד ביומנו של דוד פרלוב, ו״טיול בחדר של פרלוב״ (1999), סרטו של לירן עצמור המבקש כשמו הוא ליצור דיוקן מעמיק של היוצר תוך טיול בנבכי חדרו הקטן והעמוס. כוחו של סרטה של ולק, אשר אותו צילם רון כצנלסון וערכה יעל פרלוב (בתו של דוד), נעוץ באופן דומה בצניעותו ובהכרתו בכך שכל ניסיון המבקש להקיף את כלל יצירתו של פרלוב ולהבינה לעומק על שלל רבדיה נועד לכשלון מראש.

המשך →

פיינאפל אקספרס: על ״אננס״ של עמוס גיתאי

״אננס״ (1984), סרטו התיעודי המצוין של עמוס גיתאי, המוקרן בימים אלו במוזיאון פתח תקווה במסגרת התערוכה ״מחשב מסלול מחדש״, הוא סרט שרבים יודעים עליו אך מעטים באמת צפו בו. זוהי אודיסאה הומוריסטית העוסקת בגלובליזציה וביחסים בין מדינות העולם הראשון למדינות העולם השלישי תוך מעקב אחרי קופסת שימורי אננס מסוג ״דול״ (Dole). גיתאי מספר שהרעיון לסרט עלה כשפתח את דלת המקרר שלו וראה את התוית המודבקת על קופסת השימורים, תוית אשר לפיה חובק הפרי עולם בתהליך ייצורו ושיווקו: הוא מיוצר בפיליפינים, נארז בהונלולו, מופץ בסן פרנסיסקו והתוית עצמה מודפסת ביפן. גיתאי מבקש להתחקות אחר מסלולה חוצה הגבולות של הפחית ומעבריה דרך כוחות השוק האימתניים, דרך אשר באופן יומיומי נשארת נסתרת מן העין. מדובר כמובן בחשיבה מרקסיסטית מובהקת שמקבלת ייצוג קולנועי: כיצד ניתן לחשוף כוחות פוליטיים וכלכליים של ניצול וכוח דרך מוצר קפיטליסטי אשר נראה תמים לכאורה. המשך →

זבוב על הקיר של סבתא: שלוש שנים אחרי ״הצלמניה״

מה כבר נותר לומר בשבח ״הצלמניה״ שעדיין לא נאמר מאז שיצא לאקרנים בשנת 2011? סרט הביכורים של תמר טל, בהפקתו המיומנת של ברק היימן, מתאר בעדינות וברגישות רבה סיפור אהבה שובה לב בין נכד (בן פטר) לבין סבתו (מרים ויסנשטין) אותה הוא מגלה מחדש תוך כדי עבודתם המשותפת בחנות הצילום המיתולוגית ״הצלמניה״, העומדת בפני סכנת סגירה. מערכת היחסים המיוחדת הזו בין בחור נמרץ, רהוט ורגיש לבין אישה מבוגרת ותובענית נפרשת בפנינו באופן אינטימי וחושפני מול מצלמתם המתבוננת של תמר ודניאל קדם. ״הצלמניה״ הוא סרט שמצליח להתמקם בנוחות תוך דקות ספורות בתחום האפור שבין הקומדיה לבין הדרמה, והוא מצחיק מצד אחד ומרגש עד דמעות מצד שני. כשצופים בסרט הזה הלב מתרחב, ואת התחושה החזקה הזו אנו ממשיכים לשאת עימנו גם ימים לאחר הצפייה.

המשך →

מבלי להסתכל אחורה: למה הסרט על ניק קייב משנה את ההיסטוריה של הקולנוע הרוקומנטרי

אחד הסרטים התיעודיים המוזרים, הייחודיים והמעניינים ביותר בהם תוכלו לצפות בפסטיבל הקולנוע בחיפה (9-18 באוקטובר) הוא ״20,000 יום על פני האדמה״, שכדי לא לחטוא לטיבו בהגדרות מגבילות כדאי פשוט לכנות אותו ״הסרט על ניק קייב״. יוצרי הסרט, איאן פולארד וג׳יין פורסיית, מגיעים מתחום הפרפורמנס ארט. בעברם הם יצרו כמה קליפים מוזיקליים עבור ניק קייב, אבל בעיקר חשובה אולי העובדה שהם חתומים על ניסיון מרתק לעשות העמדה מדויקת של הופעתו האחרונה של דייויד בואי כזיגי סטארדסט. זה חשוב לא רק כי הם מתעניינים במוזיקאים ובהופעות רוק, אלא כי הם הגיעו לפרויקט הזה על ניק קייב, שזיכה אותם בשני פרסים חשובים בפסטיבל סאנדנס, עם רגישות אמנותית קצת שונה מהרגיל. ״20,000 יום״ הוא מעין שילוב תמוה בין תיעוד מוזיקלי, יומן אישי ואקט מוטרף של פרפורמנס. זהו סרט בעל סגנון קולנועי נועז (כדאי מאוד לצפות בו על מסך גדול), והוא לא דומה לשום סרט מוזיקלי אחר שראיתם. כל מי שמצפה למצוא כאן מבחר שירים קלאסיים מניק קייב של הניינטיז עומד להתאכזב. מכירים את התוספת ההיא שמגיעה כבונוס ל- dvd של סרט ההופעה, הראיונות שהאולפן עושה עם האמן ובהם הוא מספר על תהליך היצירה ועל מקורות ההשראה שלו? אז משהו כזה, אבל עם תפנית קצת אחרת: מוקפד, מעוצב, פיוטי ובעיקר בעל מודעות עצמית ומימד ביקורתי. זה מצחיק, לדוגמא, שהסרט מצולם באותו הזמן שקייב מקליט אלבום אולפן חדש, אבל עובדה זו נראית כמעט כלא מעניינת עבור יוצרי הסרט, ועוד פחות מזה עבור קייב (שיכול היה בקלות לנצל את ההדמנות הזו לעשות פרומו לאלבום). אבל כדי להבין כמה חשוב ופורץ דרך הסרט הזה כדאי אולי לנסות ולהבין מה שונה בו מהז׳אנר אליו הוא כביכול משתייך, הסרט ״הרוקומנטרי״.

המשך →

צייד פרפרים, מפחלץ חיות ורועה צאן נכנסים לבר: על סרטו של אוהד מילשטיין ״כוכבי לכת״

באפריל השנה כיהנתי כשופט בפסטיבל דוק אביב מטעם פורום מבקרי הקולנוע. אני ועמיתיי עידו רוזן ושמוליק דובדבני בחרנו להעניק לסרטו של אוהד מילשטיין ״כוכבי לכת: ארבע וריאציות על ניתוק״ ציון לשבח במסגרת תחרות ״עומק שדה״, תחרות שהוקדשה ליצירה קולנועית מקורית ונועזת המבקשת לפרוץ את גבולותיו של השדה הדוקומנטרי. נימקנו זאת בכך ש״כוכבי לכת״ הוא סרט המציע ״נרטיב אנליטי ובלתי שגרתי״ ו״עוקב אחר מספר דמויות ייחודיות שדיוקנותיהן נארגים לכדי מסה קולנועית חכמה הדנה בקיום מתוך נבדלות והיפרדות בחברה הישראלית״. סיפורי הנבדלות הללו, או כפי שמילשטיין מכנה אותם דרך שמו של הסרט ״וריאציות על ניתוק״, הם ארבעה במספר: משפחה המנהלת משק אוטרקי לחלוטין במשך עשרים שנה בהרי יהודה (גם אם על קרקע שלא ממש שייכת להם באופן חוקי), צייד פרפרים שתום עין הרואה באובייקטים שלו התגלמות של היופי המושלם בטבע, גידם פצוע מלחמה שנעזר ביד ביונית ומערער על האבחנה בין האנושי למכני, ומפחלץ חיות מחמד שמחזיק ציפורים בפריזר. ארבע הדמויות הללו אינן פוגשות זו את זו במהלך הסרט, אינן קשורות ביניהן בהכרח במציאות, אך זיקה רעיונית מאחדת אותן באופן הדוק: כל אחת מהן חווה ניתוק מסוים (בין אם רעיוני, גופני או קיומי) וחיה אותו באופן מוחלט וללא שמץ של התנצלות. “חברה זו טרחה מבחינתי״, מסביר לנו אבשלום יערן, שמנהל את המשק האוטרקי עם בת זוגתו בר, ״אני לא מצליח להיות נינוח בחברה … מעדיף לחיות בחברת עדר עיזים מאשר עם בני אדם.״ מילשטיין, יש לציין, אינו מתנשא כלפי הדמויות הללו, וגם אם תיעוד מעשיהן כולל לא מעט רגעים הומוריסטיים, הן לרגע לא הופכות לקוריוז או למושא ללעג.

המשך →