צייד פרפרים, מפחלץ חיות ורועה צאן נכנסים לבר: על סרטו של אוהד מילשטיין ״כוכבי לכת״

באפריל השנה כיהנתי כשופט בפסטיבל דוק אביב מטעם פורום מבקרי הקולנוע. אני ועמיתיי עידו רוזן ושמוליק דובדבני בחרנו להעניק לסרטו של אוהד מילשטיין ״כוכבי לכת: ארבע וריאציות על ניתוק״ ציון לשבח במסגרת תחרות ״עומק שדה״, תחרות שהוקדשה ליצירה קולנועית מקורית ונועזת המבקשת לפרוץ את גבולותיו של השדה הדוקומנטרי. נימקנו זאת בכך ש״כוכבי לכת״ הוא סרט המציע ״נרטיב אנליטי ובלתי שגרתי״ ו״עוקב אחר מספר דמויות ייחודיות שדיוקנותיהן נארגים לכדי מסה קולנועית חכמה הדנה בקיום מתוך נבדלות והיפרדות בחברה הישראלית״. סיפורי הנבדלות הללו, או כפי שמילשטיין מכנה אותם דרך שמו של הסרט ״וריאציות על ניתוק״, הם ארבעה במספר: משפחה המנהלת משק אוטרקי לחלוטין במשך עשרים שנה בהרי יהודה (גם אם על קרקע שלא ממש שייכת להם באופן חוקי), צייד פרפרים שתום עין הרואה באובייקטים שלו התגלמות של היופי המושלם בטבע, גידם פצוע מלחמה שנעזר ביד ביונית ומערער על האבחנה בין האנושי למכני, ומפחלץ חיות מחמד שמחזיק ציפורים בפריזר. ארבע הדמויות הללו אינן פוגשות זו את זו במהלך הסרט, אינן קשורות ביניהן בהכרח במציאות, אך זיקה רעיונית מאחדת אותן באופן הדוק: כל אחת מהן חווה ניתוק מסוים (בין אם רעיוני, גופני או קיומי) וחיה אותו באופן מוחלט וללא שמץ של התנצלות. “חברה זו טרחה מבחינתי״, מסביר לנו אבשלום יערן, שמנהל את המשק האוטרקי עם בת זוגתו בר, ״אני לא מצליח להיות נינוח בחברה … מעדיף לחיות בחברת עדר עיזים מאשר עם בני אדם.״ מילשטיין, יש לציין, אינו מתנשא כלפי הדמויות הללו, וגם אם תיעוד מעשיהן כולל לא מעט רגעים הומוריסטיים, הן לרגע לא הופכות לקוריוז או למושא ללעג.

המשך →

הקולנוע התיעודי של מרטין סקורסזה

למועד הוצאת פוסט זה על הקולנוע התיעודי של מרטין סקורסזה יש כמה תירוצים רשמיים. הראשון והחשוב מביניהם הוא עלייתו לרשת של גליון מיוחד של מגזין הקולנוע המצוין Reverse Shot, המוקדש כולו לחשיבה ביקורתית מחודשת על הקולנוע של סקורסזה. Reverse Shot, הכולל מזה שנים כתיבה אינטליגנטית ומאירת עיניים על קולנוע, מהטובות שתוכלו למצוא ברשת בשפה האנגלית, עבר מתיחת פנים רצינית. הוא כעת שייך באופן רשמי למוזיאון הקולנוע בניו יורק וכולל אתר מצוין עם עיצוב אלגנטי וארכיון בו ניתן למצוא את כל המאמרים שהוציא המגזין ב-12 שנות קיומו. עבור המגזין הזה התחלתי לכתוב ב-2012, ממש בעת השקתו, ונשארתי כותב מערכת באופן רשמי עד היום, למרות שלא ממש הצלחתי לכתוב לו בתדירות שרציתי. רבים מהכותבים שם, שעדיין תורמים מאמרים חינם אין כסף מתוך אהבת קולנוע אמיתית ותשוקה בוערת לדיון ביקורתי, הפכו עם השנים למבקרי קולנוע מוכשרים ומבריקים (כמו ניק פינקרטון, שכותב ביקורות חדות ומקוריות בווילג׳ וויס; אריק היינס, שמסקר באופן שוטף עבור הניו יורק טיימס קולנוע תיעודי; או מייקל קורסקי, עורך המגזין, שעובד ככתב ועורך ראשי ב״קרייטריון קולקשן״, הוצאת ה- DVD היוקרתית בניו יורק). אני רוצה לחשוב שאתר ״סריטה״ המצוין הוא הגרסא המקומית שלנו ל- Reverse Shot, ואני כל כך שמח ששניהם קיימים בעולם הזה בכלל. בכל אופן, הגליון המיוחד על מרטין סקורסזה הושק לפני כשבוע והוא ״מטפטף״ מאמרים על כל הסרטים שלו באופן יומיומי ולפי סדר כרונולוגי (לדעתי זה יימשך כך כמעט חודש). אני אלנקק כאן למאמרים הרלוונטיים לקולנוע התיעודי של סקורסזה, כולל מאמר שלי על סרטי הקונצרט שלו, ואמשיך לעדכן בימים הקרובים כשיתפרסמו מאמרים נוספים.

המשך →

״כופר נפש״: מחנות עינויים במרחק שיחה מקומית

אם כבר עייפתם מלדון בכאוס המפתיע של פרסי אופיר שחולקו שלשום, ולהתחבט שוב ושוב בשאלה המייגעת האם חברי האקדמיה הצביעו לסרט הטוב ביותר בעיניהם או לזה שיצליח להביא לפרובינציה שלנו פסלון מוזהב, יש לי אלטרנטיבה. באופן לא מפתיע היא קשורה לתחום התיעודי וגם לאופיר. כן, האמת שגם לסרטים האלה חילקו פרסים שלשום בערב, אבל מישהו בכלל זוכר? למישהו היה אכפת? חיפשתי התייחסויות אבל לא ממש מצאתי. בכל מקרה, ״כופר נפש״, הזוכה הטרי בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר (עד 60 דק׳) הוא בעיניי הסרט החשוב ביותר שהתחרה באופיר השנה, ולו משום שהוא עוסק בתופעה מזעזעת המתרחשת מתחת לאף שלנו באופן יומיומי, וגם מנסה לעשות משהו כדי להביא לסיומה (בסדר, גם ״גט״ הוא כזה).

המשך →

"ברייקדאנס זה סרט של שוורצעס״: החידה הלא פתורה של קנון פילמס

 ״הגו גו בויז״, סרטה התיעודי של הילה מדליה, מגולל את סיפור עלייתה ונפילתה של ״קנון פילמס״ (Cannon Films), חברת הקולנוע האגדית שנקנתה בכחצי מיליון דולר בסוף שנות השבעים, הפכה במהרה לחברה העצמאית המצליחה ביותר בהוליווד, עד שהתרסקה באופן בלתי נמנע בסוף שנות השמונים. הסרט, שמומן על ידי ערוץ 10 וארטה, הוצג בפסטיבל קאן האחרון במסגרת היוקרתית ״קאן קלאסיקס״ והוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים לפני כחודשיים. כל מי שלא ביקר בריביירה ופספס את ההקרנות בבירה (תכלס, כמעט כולם) יוכל לצפות בסרט במהלך חודש ספטמבר בהקרנות מיוחדות בסינמטקים. זוהי הזדמנות נהדרת להכיר מסמך תיעודי חשוב ומרגש, אשר מציג פרק משמעותי בתולדות הקולנוע הישראלי וההוליוודי, גם אם מתוך נקודת מבט מוגבלת ומאוד ספציפית.

המשך →

הסרט התיעודי שאתם חייבים לראות בפסטיבל ״אוטופיה״

אני אוהב סרטים תיעודיים העוסקים בהפקות קולנועיות שלא הושלמו מעולם. קוראים לזה באנגלית "the unmaking-of documentary״, וזו דרך נפלאה לעזור לנו לדמיין כיצד היו נראים פרויקטים שיכלו לשנות את מהלך פני ההיסטוריה הקולנועית. מדובר לרוב בתיעוד של אמביציות ארטיסטיות במימדים מפלצתיים ממש, שקרסו בגלל שילוב של היבריס, אגו, וחזון שאפתני מדי שלא ניתן היה למימוש. אבל יש בסרטים כאלה כמעט הכל על קולנוע, ובעיקר על חדוות היצירה הבלתי מתפשרת, על שאפתנות בלתי ניתנת לריסון, ועל חשיבותם של נסיונות קולנועיים נועזים, גם אם לבסוף הם מתרסקים באופן בלתי נמנע אל צוק המציאות. יש לא מעט סרטים כאלה, כמו ״אבודים בלה מנשה״ ("Lost in La Mancha"), על הניסיון הלא מוצלח של טרי גיליאם להרים עיבוד משלו ל״דון קישוט״, או ״התמדת הראייה״ ("The Persistence of Vision"), על הנסיונות המוטרפים של ריצ׳רד וויליאמס ליצור את קלאסיקת האנימציה הגדולה בכל הזמנים. יש גם לא מעט פרויקטים מסקרנים שלא יצאו לפועל ולא זכו לסרט תיעודי על כך, כמו ״נפוליאון״ (״Napoleon") של סטנלי קובריק, מה שנראה היום כפרויקט החיים הלא ממומש שלו, או ״לב המאפליה״ ("Hearts of Darkness"), הסרט שאורסון וולס היה אמור לביים במקום ״האזרח קיין״ אך נפל גם הוא כתוצאה מחריגה ניכרת בתקציב.

המשך →

לשבור את מעגל השתיקה: על הסרט החדש והמבטיח ״מבט הדממה״

עכשיו, אחרי הזכייה בפרס הגדול של חבר השופטים ובפרס הביקורת של פיפרסקי בפסטיבל הקולנוע בונציה, סרטו החדש של הבמאי האמריקאי ג׳ושוע אופנהיימר ״מבט הדממה״ (“The Look of Silence”) מסתמן כאחד מהסרטים התיעודיים המעניינים ביותר של השנה הקרובה. ורנר הרצוג וארול מוריס, שחתומים על הסרט הזה כמפיקים בפועל, כבר הספיקו לכנות אותו ״אחד מסרטי התעודה הגדולים והחזקים ביותר שנוצרו אי פעם״ (טוב, הם לא אובייקטיבים). אבל בהינתן שסרטו הקודם של אופנהיימר, ״מעשה ההרג" ("The Act of Killing"), אשר יצא לאקרנים בשנת 2012 ועשה את סבב הפסטיבלים המשמעותי שלו בשנה שלאחר מכן, הפך לאחד הסרטים התיעודיים המדוברים ביותר בזמן האחרון, הסקרנות שיש בי לגבי הסרט הזה רק גואה מיום ליום, גם אם עדיין לא ברור מתי יוקרן ״מבט הדממה״ בארץ.

המשך →

״נסעתי לאושוויץ. נשיקות, הייני״. ביקורת על ״אדם הגון״

"אדם הגון״, סרטה החדש של הבמאית הישראלית ונסה לאפה על הפושע הנאצי היינריך הימלר, מגיע אלינו לאקרנים כשהוא עטור במועמדויות ובפרסים. לאחר שהוצג בבכורה עולמית בפסטיבל הקולנוע האחרון בברלין, קטף את פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ונבחר כמועמד לפרס אופיר באותה קטגוריה, הוא הוקרן השבוע בפסטיבל הסרטים המצומצם והיוקרתי טלורייד. הוא מעורר עניין וסקרנות בכל מקום בעולם, שכן הוא מבוסס ברובו על חומרי ארכיון נדירים שנמצאו לראשונה בביתו של הימלר בעת השתלטותן של בעלות הברית עליו ב-1945. החיילים האמריקאיים לא מסרו את החומרים לשלטונות הצבא בניגוד מוחלט להוראות, וכך התגלגלו להם מאות מכתבים אישיים, תמונות וקטעי יומן אל תוך דירתו של הצייר הישראלי חיים רוזנטל, שם אופסנו מתחת למיטה במשך ארבעה עשורים. לאפה, במאית צעירה שנולדה בבלגיה ומתגוררת בישראל, החליטה לרכוש את האוסף המרתק מרוזנטל בשנת 2006 וליצור מתוכו סרט תיעודי שיאפשר הצצה אל עבר חייו ומוחו המעוות של מי שכונה במשך שנים ״הארכיטקט של הפתרון הסופי״.

 

המשך →