לפני שבוע חזרתי מפסטיבל הסרטים בקרקוב, לשם נשלחתי כדי לכהן כ- jury (או שמא עדיף לומר בפולין jewry) במסגרת צוות השיפוט הבינלאומי של ארגון FIPRESCI. שני השופטים האחרים היו שני גברים נוספים, האחד מפולין והשני מגרמניה. כבר מתחיל טוב, לא? פסטיבל הסרטים בקראקוב הוא לא רק הפסטיבל הותיק ביותר בפולין, בהתקיימו מדי שנה מאז שנת 1961, אלא גם אחד מהארועים הותיקים והמרכזיים באירופה המוקדשים לקולנוע תיעודי, סרטי אנימציה וסרטים קצרים. בעשרים השנים האחרונות נוטה הפסטיבל להעדיף באופן מובהק סרטים תיעודיים, גם בקטגוריות האחרות שלו, ובמאים פולניים גדולים כמו קז׳ישטוף קישלובסקי, וויצ׳ק וישנייבסקי ומרסל לוזי׳נסקי החלו את הקריירה הקולנועית שלהם בפסטיבל הזה.

המשך →

היום מגיע פסטיבל דוק אביב לסיומו, ועימו תשעה ימים גדושים ומוצלחים בהם מילאו המונים את אולמות סינמטק תל אביב מבוקר ועד ערב. את סודו של הפסטיבל הזה, אשר מוכיח בשנים האחרונות כי רבבות ישראלים מעדיפים לברוח באופן טוטאלי אל המציאות (ולא ממנה) מול מסך הקולנוע נשאיר אולי לפוסט עתידי אחר. גם את הניסיון לעמוד על קוי הדמיון בין סרט אחד למשנהו והניתוח הרוחבי שניתן לבצע בין קטגוריות בתוכניה השנה החלטתי להשאיר בצד. באופן כללי איני נוטה לעשות השוואות בין סרטים בהם אני צופה בפסטיבל, ומעדיף להתמקד באלו שאיתגרו אותי לחשוב על דברים אחרת וטילטלו את השקפת עולמי. אבל נדמה לי שבכל זאת היתה איזושהי אבן בוחן מרכזית דרכה התבוננתי על סרטים בפסטיבל השנה. מצאתי את עצמי שוב ושוב מתמודד עם שאלות של אתיקה ומוסר הנוגעות לאקט התיעודי ולמפגש עם הצופים, שאלות שפעמים רבות הכריעו את הכף לגבי עמדתי השיפוטית כלפי הסרטים בהם צפיתי. המשך →

שלשום נחשפו שמותיהם של כמה מהמטעמים התיעודיים שיוקרנו במסגרת הבינלאומית של פסטיבל דוק אביב בחודש הבא (7-16 במאי, 2015). אם לשפוט על פי מה שידוע עד כה, והמסגרת הבינלאומית כוללת לא פחות מ-70 סרטים, מארגני הפסטיבל מוכיחים שוב כי מדובר באחד מארועי הקולנוע החשובים והמרתקים בישראל. תצוגת הקולנוע שנבחרה בקפידה השנה משקפת היטב את היבול הדוקומנטרי הנפלא שמסתובב לו בפסטיבלי העולם והופכת את דוק אביב לאחד מארועי הקולנוע התיעודי הרלוונטיים בעולם. בחרתי שלושה עשר סרטים שאני לא מתכוון להחמיץ. בחלקם כבר צפיתי, ולאחרים אני מצפה בכליון עיניים. המשך →

אלברט מייזלס, שזכה פעם לכינוי ״הדיקן של הקולנוע הדוקומנטרי״, מת אתמול בביתו במנהטן כשהוא בן 88. לא הרבה יודעים זאת, אך לפני ששינה את פני הקולנוע התיעודי לעד, החל אלברט את הקריירה המקצועית שלו כעובד במוסד לחולי נפש וכמורה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בוסטון. היה זה בשנת 1955 כשהחליט לשלב לראשונה את הניסיון המקצועי שלו בפסיכולוגיה עם חיבתו לאקט הצילום בעשיית סרט קצר בשם ״פסיכיאטריה ברוסיה״, שעסק בבריאות הנפש במדינה. קשה להפריז בחשיבותו של הרקע הזה בפסיכולוגיה לאופן המרתק בו ינסה אלברט להבין במשך השנים בני אדם בקולנוע. ״הפסיכולוג לא יכול לסתור דברים בנקודת מבטו״, הסביר פעם; ״אבל הוא תמיד חייב להיות פתוח לכל מה שמתרחש מול עיניו״. המשך →

במאי התעודה האמריקאי ברוס סינופסקי הלך לעולמו אתמול והוא רק בן 58. סינופסקי יצר סרטים במשך שלושים שנה והיה אחראי לכמה מסרטי התעודה החשובים בתקופה בה החל לפרוץ הקולנוע התעודי אל המיינסטרים. חברו הטוב ושותפו הותיק ג׳ו ברלינגר הודיע על מותו בחשבון הטוויטר שלו והוסיף בקצרה: ״אדם גדול. יום עצוב״.

המשך →

״פתלתל״, סרטם היפהפה והמרתק של אבי בלקין ואבי לוי על נחל הירקון, נפתח בשוט ממושך המצולם באופן אבסטרקטי מתוך המים ובו משתקפים באופן מטושטש דימויי צמחיה ונוף. היכן נמצאת המצלמה, גורם לנו הצילום האניגמטי לתהות, האם ייתכן שהיא בתוך המים? האם היא מופעלת על ידי צלם שנמצא, אבוי לו ולנו, במימיו המעופשים והמקוללים של נחל הירקון? לאחר כדקה דוממת שכזו, מצטרפת אל הדימוי הקריינות. ראשון נשמע קולו של המשורר רוני סומק, המספר לנו על שיחה שהיתה לו פעם עם בחורה מהולנד, לה ביקש לספר על המקומות שהיוו חלק מתבנית ילדותו, הירקון ביניהם. אותה בחורה, כך מספר לנו סומק, התבוננה בו במבט מתנשא לאחר שביקרה במקום יחד איתו, ושאלה אותו מנגד: ״אתה רוצה לומר לי שלשלולית הזו קראת נהר?״ המשך →

אז הנה חלפו להם רק כמה חודשים מאז יצא הגליון האחרון והמרתק של כתב העת תקריב שעסק בפסקול הדוקומנטרי, ולפנינו גליון חדש, עמוס ומגוון, העוסק במסה הקולנועית (“the essay film”), ואשר אותו היה לי הכבוד לערוך. אבל מהי לעזאזל המסה הקולנועית? התשובה על כך אינה פשוטה, אך האלסטיות והאמורפיות המאפיינות כל ניסיון להגדיר אותה הן חלק מהותי מהעניין כאן. מדובר בפרקטיקה ייחודית שהיתה דומיננטית מאוד באמצע המאה שעברה ואילו כעת צוברת פופולריות מחודשת בעידן הדיגיטלי. בואו נאמר שזוהי דרך יצירתית לתרגם את הפורמט של המאמר הספרותי (רולאן בארת, מכירים?) אל הקולנוע, וככזו היא אינה מכבדת הגדרות מסורתיות וגבולות צורניים. המשך →

טוב, אז על המועמדויות המפתיעות לאוסקר השנה דובר כבר מספיק. האוסקר הולך אינדי-סטייל הפעם, בלי ״כח עליון״ השבדי, מדיר נשים באופן בוטה, לא כולל שחקנים שחורים או אסייאתיים, וכמעט מתעלם מ״סלמה״, למרות שאובמה כבר מארגן לו הקרנה מיוחדת. אבל מה קרה בזירת האוסקר התיעודי? מהם הסרטים המועמדים, מיהו הפייבוריט לזכייה, למי הפנו כתף קרה ולמה זה מעניין בכלל?

המשך →

בשנת 1959 נסעו וים וליה ון ליר, ממייסדי הסינמטק הירושלמי ותרבות הקולנוע בארץ בכלל, לפסטיבל הקולנוע במוסקבה. סרט אחד שם הרשים אותם במיוחד. היה זה ״מכתב מסיביריה״, סרט מסע של במאי הקולנוע הצרפתי כריס מרקר, אשר נעשה בסגנון המסה הקולנועית. וים ון ליר החליט לפנות לכריס מרקר באופן ישיר, ושאל אותו אם יהיה מוכן לבוא לישראל ולעשות סרט דומה, משהו בסגנון ״מכתב מתל אביב״ או אולי ״מכתב מירושלים״. הרציונל לבקשה היה פשוט: במדינת ישראל, באופן דומה לברית המועצות, המדיום הקולנועי מגויס בדרך כלל לצרכי פרופגנדה, והשימוש בו נעשה לא כמדיום אמנותי אלא ככלי הנועד ליצור הזדהות עם ערכי הציונות. סרט מסע אמנותי ומהורהר בסגנון ״מכתב מסיביריה״, כך האמין ון ליר, ישחרר את הקולנוע מכבלי הפרופגנדה הדידקטיים אליהם היה קשור במשך שנים ארוכות. מרקר, שבדיוק באותן שנים החל לפעול עם אנשי הגל החדש הצרפתי כדי לשחרר את הקולנוע המקומי בצרפת מהקיבעון האמנותי בו נמצא, הסכים, אך היה לו תנאי אחד: הוא ביקש חופש אמנותי מוחלט. הוא לא יראה את הסרט או ידבר עליו עם אף אחד לפני שזה יושלם. מכיוון שחשש שהתוצאה תהיה ביקורתית מדי כלפי ישראל הצעירה, וים ון ליר שאל את מרקר באופן ישיר: ״מה אם זה יהיה סרט אנטי-ישראלי?״. מרקר השיב לו בהומור: ״אני לא נוהג לעשות סרטים כנגד דברים. החיים פשוט קצרים מדי בשביל זה״.

המשך →