הנה החגיגה מתחילה שוב. בעוד מספר ימים ספורים אפשר יהיה להגיע למתחם הסינמטק כדי לצפות באופן מרוכז ומזוקק בסרטים דוקומנטריים מעולים מהארץ ומהעולם. פסטיבל דוקאביב, שחוגג 23 שנים מאז היווסדו, יתקיים כרגיל בסינמטק תל אביב ובאתרים שונים ברחבי העיר בין התאריכים 1 עד 10 ביולי. כמו כן, ולאור הצלחתה המסחררת של פלטפורמת ה"דוקוסטרים", הוא גם יתקיים במודל היברידי, המציע הקרנות ושיחות עם יוצרים באופן מקוון. כ-116 סרטים נבחרו השנה על ידי ועדות הלקטורה הסלקטיביות של דוקאביב, אז יש המון מה לראות. הנה כמה המלצות ראשוניות לסרטים ולתוכניות נבחרות בפסטיבל. כדאי להיערך בהתאם, כי הכרטיסים לדוקאביב נגמרים מהר. 

 

מחפשים (Searchers)

הפילמוגרפיה של פא׳צו ולז אינה אחידה, והיא נעה בין האקספרימנטלי (״מאנאקאמאנה״, על אנשים שיורדים ועולים על רכבל בנפאל) לבין הקונבנציונלי (״המופע של רייגן״, על נשיא שנכנס ויוצא מהבית הלבן). בסרטו החדש מחפשים נדמה שהוא מצליח לשלב בין שני העולמות הללו, ולעשות דוקומנטציה שהיא מצד אחד על נושא כה מיינסטרימי וקונבנציונלי, סצנת הדייטינג המקוונת באפליקציות כמו טינדר, גריינדר, באמבל ודומיהן, ומצד שני ניסיונית ויוצאת דופן במונוטוניות ובמינימליסטיות האסתטית שלה. מחפשים הוא מעין הרהור מתמשך על הדואליות שבין השטחיות המטרידה והאפקטיביות המרשימה של סצנת ההיכרויות הוירטואלית. האם אותנטיות רגשית היא אפשרית בפלטפורמה המזמינה בעיקר שיווק עצמי ופרפורמטיביות? ולז, כמו אתנוגרף המתנהל עם כפפות של משי בעיר העוברת מהפכת פוליטיקלי קורקט רחבה, שומר על רב-תרבותיות ומקפיד על חתך גילאים רחב – מההומו הנרגן בן ה-50, דרך האישה בת ה-75 שלא מתביישת מלדבר על סקס, ועד שתי המילניאליות המקצועיות שכאילו נולדו לתוך האפליקציות הללו. כל אלו ועוד מרכיבים את סצנת הדייטינג בניו יורק. הטכניקה בה משתמש ולז באופן עקבי לכל אורך הסרט דומה קצת לאינטרוטרון של ארול מוריס. בעוד שהדמויות מתבוננות בקלוז-אפ אינטימי אל עבר מסך המחשב או הסמארטפון שלהן, התחושה הנוצרת היא כאילו הן מתבוננות ישירות למצלמה ויוצרות עימנו קשר עין. המסך השקוף בו אנו צופים הופך למראה דרכה ניתן לראות את האחר – כיצד הפרופיל של בן או בת הזוג מלמד לא מעט על המחפש ועל האופן בו הוא נראה בעיני עצמו?

הטשטוש המכוון של דמות האחר, הנמצאת בצד השני וממתינה בחרדה שגורלה ייחרץ לימין או לשמאל, נעשה כמובן מטעמי שמירה על פרטיות ואנונימיות, אך האפקט הוא חזק ומעניין יותר. אל ה׳רברס-שוט׳ המטושטש של בני הזוג הפוטנציאלים אנו כצופים נכנסים, ומתוך הפוזיציה הזו מוצאים עצמנו תוהים ושופטים בחזרה כל דמות ודמות הניבטת אלינו מהמסך כאילו היינו מחפשים בעצמנו. האם היינו עושים לה לייק או דיסלייק? מחליקים לימין ומקווים שגם היא, או מעבירים אותה לתהום הנשייה של הצד השמאלי? ולז מכניס גם את עצמו לתמונה באקט רפלקסיבי ושקוף, והופך לאחד המחפשים אחר רומן או פלינג חד פעמי. זהו צעד חושפני ומעניין, בעיקר כי הוא מציב את היוצר בצד הנמצא מעבר למצלמה, הצד של הסובייקטים אותם הוא מצלם, ובסגנון שמזכיר את אנייס ורדה ב״המלקטים והמלקטת״. הצעת הפצה – לתרגם באופן חופשי את שם הסרט ל״המחפשות והמחפש״. 

מחפשים יוקרן בפסטיבל בימים הבאים:

יום ו׳, 2.7, בשעה 21:15 (סינמטק 1, בנוכחות היוצר); יום ב׳, 5.7, בשעה 14:30 (סינמטק 2); יום ו׳, 9.7, בשעה 21:30 (סינמטק 1); הסרט גם יהיה זמין לצפייה אונליין בין 1-10.7

 

אחרון ההילבילים (The Last HillBilly)

מתי בפעם האחרונה שמעתם הילבילי מקנטאקי מדבר באינטליגנטיות וברגישות על הקיום האנושי? מתי בפעם האחרונה שמעתם או ראיתן בקולנוע איזשהו הילבילי מדבר בשם עצמו ולא מרודד לסטריאוטיפ שחוק ונחות? סרטם של דיאן בוזגארו ותומאס ג׳נקו מבקש לשנות את המצב הזה. מדובר בהרהור פואטי, לעיתים ממש פילוסופי, המוגש לנו דרך קריינות מתמשכת של ברייאן ריצ׳י, אשר מתגורר במקום שנדמה כסוף העולם, שטח הררי במזרח קנטאקי על רכס האפלאצ׳ים. המטרה שלו, כפי שהוא מצהיר עליה בתחילת הסרט, היא לחתור תחת הדימוי הסטריאוטיפי של ההילבילי באמריקה כלא מחונך, אלים, גזען וכמובן טראמפיסט. גם אם ברוב המקרים הדימוי הזה נכון, כפי שריצ׳י מודה בעצמו, מפיו תשמעו דברים קצת אחרת. אחרי הכל, אם העולם הזה הולך ונעלם, אולי מישהו צריך לספר את הסיפור של אבותיו באופן מדויק והוגן יותר.

ריצ׳י מדבר על הקיום בשולי החברה באמריקה, על המהפכה הדיגיטלית שמגיעה אליו מאוחר יחסית מכל האחרים, או על גידול ילדים ואהבת הורים שאינה מותנית בדבר. זהו בעיקר ניסיון מתמשך ומרתק מצידו למצוא עבורו זהות היברידית, כזו הממוקמת בין דור העבר של כורי הפחם ומטפסי ההרים, ודור העתיד של ילדיו, שאינם יכולים להוריד את עיניהם ממסך הטלפון. באחת הסצנות החזקות בסרט, ריצ׳י עומד סביב מדורה עם ילדיו ומסביר להם מדוע כל הדברים שמעניינים אותם היום, ובעיקר הסמארטפונים שלהם, הם בעלי אורך חיים קצר ועתידים להיעלם מהעולם בקרוב. לפני שאתם מסננים ״אוקיי בומר״ במיידיות, תזכרו רק שמדובר במי שמשפחתו עסקה בכריית פחם ועדיין יורה בצבאים מדי פעם מכוח ההרגל. לעיים האוירה קודרת ואפילו מפחידה במקצת. סצנת הפתיחה, למשל, הכוללת דימויים של צבאים מתים לאורך הנהר, צלילי סקסופון מאיימים וקריינות הלובשת צורה של דרשה מטיפה, אינה דומה לשום דבר שראיתי לאחרונה. יש גם משהו מעניין בפורמט של הדימוי המוגש לנו ברציו אקדמי ריבועי, אשר ממסגר את הכל כעולם השייך לעבר ואינו מצליח לפרוץ את גבולותיו. כל מי שמתעניין בייצוגים אותנטיים של אמריקנה ללא התנשאות אנתרופולוגית ימצא עניין רב בסרט הזה.

אחרון ההילבילים יוקרן בפסטיבל בימים הבאים:

יום ב׳, 5.7, בשעה 21:00 (סינמטק 4); יום ד׳, 7.7., בשעה 17:00 (סינמטק 3); הסרט גם יהיה זמין לצפייה אונליין בין 1-10.7

 

פעם היינו גיבורים (When We Were Bullies) וסדרת הסרטים הקצרים

ג׳יי רוזנבלט הוא במאי אמריקאי עצמאי מסן פרנסיסקו, אשר מייצר סרטי יומן וקולאז׳ מאז שנות השמונים. אפשר לומר שהוא אחד מבמאי הסרט הקצר התיעודי הגדולים באמריקה, ובאמתחתו יותר מ-40 סרטים כאלה. אחד מהמאפיינים העיקריים בקולנוע  המופלא של רוזנבלט הוא הערבוב שהוא מייצר בין הפרטי לציבורי. בהיותו בעל רקע בייעוץ פסיכולוגי, הוא משתמש בדימויים שנלקחים מסרטים בהם צפה כחלק מעבודתו, כמו למשל סרטי הסברה ופרופגנדה שצולמו בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא הופך אותם לבעלי משמעות אישית בהקשר יומני, והפרובוקציה הזו הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהפואטיקה שלו. הצפייה בסרטיו של רוזנבלט מזכירה לנו עובדה שכבר כמעט נשכחה – שורשיו של הקולנוע היומני באמריקה קשורים באופן בלתי נפרד לאוונגרד ולקולנוע הניסיוני. האם סרטיו של רוזנבלט הם קולנוע תיעודי? מסות קולנועיות? אולי פשוט סרטים קצרים?

סרטו החדש, פעם היינו בריונים, אשר מוקרן במסגרת תחרות הקצרים האיכותית אותה אצר בתבונה וברגישות ניר פרבר, אינו שונה בצורה שלו מסרטיו האחרים של רוזנבלט. מבלי שראיתי עדיין את שאר סרטי הסדרה, אני יכול בוודאות לומר שהצפייה בו כשלעצמה שווה את התוכנית כולה. רוזנבלט משתמש בו בסרטוני הדרכה משנות החמישים והשישים כעיבוד יצירתי לזכרון טראומטי שרודף אותו במשך שנים. במסגרת לימודיו בבית ספר יסודי בברוקלין הוא היה חלק מקבוצה של ילדים שהציקה ורדפה אחרי ילד בשם ריצ׳רד. רוזנבלט, שרגשות האשם מסרבים להרפות ממנו, ביים בשנת 1994 סרט קצר שעסק בארוע בשם The Smell of Burning Ants (מומלץ מאוד!), שלח אותו לריצ'רד לצפייה אבל מעולם לא שמע ממנו חזרה. בסרטו החדש, אשר מתחיל ממקריות שאת טבעה לא אגלה, הוא חובר למספר חברי כיתה לשעבר ויחד הם מנסים לברר, בעזרת כוחו התראפויטי של הקולנוע, כיצד הם מתמודדים עם העבר שרודף אותם כיום. חלק לא זוכרים כלום מאותו היום, ואילו אחרים מתארים אותו לפרטי פרטים בצורה מדויקת. באופן לא מפתיע כולם מגלים שהיחס העוין שלהם כלפי ריצ'רד הצעיר היה קשור לדברים אחרים איתם נאלצו להתמודד אז כילדים. רוזנבלט מנצח על הכל בעזרת דימויי ארכיון ציבוריים אותם הוא 'מפריט' בתבונה, אנימציה ממזרית שמשלימה חסכים, ופסקול חכם. עוד פרט קטן שגורם להנאה להיות מושלמת – קירסטן ג'ונסון המהממת (דיק ג'ונסון מת) מצלמת עבורו את רוב הסרט.

פעם היינו בריונים יוקרן בפסטיבל במסגרת תוכנית 1 של תחרות הקצרים במועדים הבאים:

יום ו', 2.7, בשעה 12:00 (סינמטק 2); יום ה', 8.7, בשעה 18:00 (סינמטק 5)

 

מכתב לעורך (Letter to the Editor)

ברלינר הוא אחד מיוצרי הקולנוע היומני המרתקים שפועלים כיום בעיניי. בכל אחד מסרטיו קיים איזשהו מימד אישי עמוק שמצליח להפליג הרחק ומעבר למיקוד נרקיסיסטי ולעניין את הצופה. בלא עסק של אף אחד (1996), סרטו החביב עלי, הוא מבקש לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלו למורת רוחו של אביו; בהצליל הכי מתוק (2001) הוא מזמין לארוחת ערב את כל האנשים שהוא מצליח למצוא עם שם דומה לשלו; וב-ער לרווחה (2006) הוא מתמקד באינסומניה שלו ומודה שאת הקולנוע שלו הוא יוצר רק בלילה. סרטיו משדרים כנות אותנטית ומנסחים שאלות עמוקות הקשורות לזהות וליצירה באופן ייחודי. בעיקר זה קשור לעבודתו המדויקת של ברלינר עם חומרי ארכיון ציבוריים, אותם הוא אוסף באופן אובססיבי, ומשתמש בהם ליצירת סרטים מאוד אישיים. הוא מלווה אותם בפסקול ייחודי הכולל צלילים שמייצרים מקצב עריכה מהיר ומדויק, כמו מכונת כתיבה או מטרונום, או אפילו צרחה או צפירה. זוהי מעין טקטיקת מונטאז' נוירוטית שהפכה למאפיין סגנוני אצל ברלינר, והיא מעניקה לסרטיו מקצב מוזיקלי שהוא מצד אחד מדויק מאוד ומצד שני מרגש ואפקטיבי. 

מכתב לעורך, סרטו האחרון המוקדש ברובו לקיצה המתקרב של העיתונות המודפסת, אינו שונה מהאחרים בסגנון שלו. זוהי מסה קולנועית אישית מאוד, המתנסחת בעזרת קריינות פואטית של ברלינר, אבל גם ובעיקר דרך דימויי סטילס, תמונות של הניו יורק טיימס אותן אסף באובססיביות עם השנים. מדובר על אוסף במימדים פסיכיים, מגירות על גבי מגרות שבהן ליקט ברלינר מ-1980 עשרות אלפי תמונות, וקיטלג אותן בלמעלה מ-1600 קטגוריות שונות. את הסרט, המורכב אך ורק מתמונות אשר הופיעו במהדורה המודפסת של העיתון מתישהו בעבר, לקח לברלינר חמש שנים להשלים (וכשתצפו בו תבינו מדוע). הפסקול, אשר מורכב לא רק מקריינות אלא גם מצלילים של צרחות וצפירות, מייצר אלמנט של תנועה עבור תמונות הסטילס, ובמובן הזה סרטו של ברלינר מזכיר לא מעט נסיונות עבר בקולנוע להשתמש בתמונות בלבד לאורך כל הסרט (המזח של כריס מרקר הוא דוגמא מובהקת לכך). 

מכתב לעורך הוא סוג של מכתב קולנועי הנשלח על ידי ברלינר אל עבר העתיד. הוא אמנם נכתב על ידו וממוען בעיקר אל עצמו, אך הוא הרבה מעבר ליומן אישי. זהו שיר קינה לעיתונות המודפסת, סיכום של ההיסטוריה האנושית של העת האחרונה, סימפוניה של העיר ניו יורק דרך תמונות, וניסיון לחשוב מה ניתן לעשות היום בעזרת דימויים. מהו האפקט שיש לתמונה חדשותית על קורא ומה על ברלינר כקורא וכאספן לעשות עם התמונות שברשותו? בימים בהם חופש העיתונות נמצא עדיין תחת מתקפה והמורשת הטראמפיסטית של פייק ניוז עדיין לא הסתלקה מנוף התקשורת הבינלאומית, סרטו של ברלינר הוא מסמך רלוונטי וחשוב עד מאוד. ביום שבת, ה-10.7 בשעה 19:00 אערוך שיחה עם ברלינר (אונליין).

מכתב לעורך יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום שבת, 3.7, בשעה 19:15 (אולם מוזיאון ת״א: אולם אסיא); יום ב׳, 5.7, בשעה 10:00 (סינמטק 3); יום שבת, 10.7, בשעה 10:00 (סינמטק 3); הסרט גם יהיה זמין לצפייה אונליין בין 1-10.7

 

הקולנוע של גי׳אנפרנקו רוסי

פסטיבל דוקאביב עורך השנה רטרוספקטיבה לאחד מיוצרי הקולנוע התיעודי הפוליטיים המוערכים בעולם, הבמאי האיטלקי ג׳יאנפרנקו רוסי. סרטיו של רוסי שולחים אותו אל עבר מציאות עכשווית מוכת אלימות ושותתת דם, ומבקשים מהצופה לחוות את אזורי הקונפליקט באופן אחר ממה שמוכר לו מייצוגי המדיה. בפסטיבל יוקרנו ארבעה מתוך ששת הסרטים באורך מלא שהשלים עד היום רוסי, כולל סרטו האחרון, וכולם מומלצים עד מאוד. 

ב-איש הסירות (1993), סרט המתעד חיים ומוות על נהר הגאנגס בהודו, רוסי מציב את מצלמתו על קייאק של איש סירות מקומי, ומצלם באגביות וללא הפרעה את כל מה שמתרחש על פני המים. כל מה שאנו מצפים למצוא בסרט תיעודי קונבנציונלי לא נמצא כאן: אין מבנה סיפורי ברור, מטרה קוהרנטית למסע התיעודי לא קיימת, ואפילו הראיונות לא נראים חשובים במיוחד. דמויות פשוט חולפות על פנינו באופן אנקדוטלי, אבל האווירה והמהות של המרחב הסוריאליסטי של ורנאסי הופכים אותה למקום מוחשי ובלתי נשכח עבור הצופה. ב-אל סיקאריו: וידויו של רוצח שכיר (2010), מתמקד רוסי במתנקש מקצועי ממוצא מקסיקני אשר שירת במשך 20 שנים בקרטל הסמים. הסרט כולו מתרחש בתוך חדר בבית מלון בו נמצא המתנקש, ובו הוא משחזר בקור רוח כיצד עינה, חטף ורצח מאות אנשים. עצם טיבו של השחזור מיוחד ומרתק: כשפניו מוסתרות היטב והוא אוחז בידו עט עבה ובלוק של דפים, הוא מצייר תרשימים ודיאגרמות המלווים את הוידויים שלו וכביכול אמורים להמחיש אותם. זהו סרט מצמרר אשר מכניס אותנו למוחו המעוות של רוצח, ובוחן כיצד פשעיו נעשים בשיתוף פעולה עם בכירים במשטרה האמריקאית והמקסיקנית. ב-אש על המים (2016), אשר זיכה אותו בפרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין, מספק רוסי מבט שאינו ממצמץ לשניה על פעולות ההצלה האינטנסיביות להצלת מהגרים לא חוקיים המגיעים אל עבר חופי איטליה. הוא מצלם את הסרט באי הסיציליאני למפדוזה בעיצומו של משבר המהגרים, אך בוחר לדלג בין דימויי זוועה של אסון ההגירה לבין דימויי חיים יומיומיים של התושבים המקומיים. התוצאה היא נקודת מבט מאוד לא שגרתית של האסון אשר מצליחה להתמקד בסיפור האנושי, לטלטל את הצופה ולחמוק מדידקטיות. הסרט הרביעי שיוקרן ברטרוספקטיבה הוא נוטורנו (2020), סרטו האחרון של רוסי אותו צילם במשך שלוש שנים בין קורדיסטן, סוריה, עירק ולבנון. לאחר ששהה ממושכות באזורי הלחימה הללו במזרח התיכון, רוסי בוחן ברגישות ובאופן מרתק כיצד ההיסטוריה עקובת הדם פצעה את תושבי המקום והשאירה עליהם חותם עמוק.

במהלך הפסטיבל אקיים סדנת אומן (מאסטר-קלאס) עם רוסי, ובמהלכה אשוחח עימו על כל ארבעת הסרטים הללו ועל תהליך היצירה שלו. כפי שכתבתי בתקציר לסדרה הזו, נקודת המבט שלו מעניינת כי היא תמיד הומנית, כזו אשר מחפשת את הגרעין האנושי ומבקשת למקם אותו בחזית הפריים ולבחון כיצד הוא (האחר) חווה את העולם. במהלך הצפייה בכל אחד מארבעת הסרטים הללו מובטחת לכם חוויה מטלטלת, כזו אשר תייצר אצלכם חמלה ואמפתיה כלפי המתרחש על המסך ותחליף את האדישות, את ההדחקה או פשוט את חוסר הידע לגבי המציאות הקשה אותה הוא מתעד. קשה גם למקם את הסרטים הללו בתוך אסטרטגיה מסוימת של קולנוע תיעודי. למרות שנוכחותו של רוסי בהם אינה נראית או נשמעת לרוב, לא מדובר בקולנוע מתבונן או סינמה וריטה פשוט. רוסי אף מתנגד לשימוש במונחים הללו כדי לתאר דרכם את הקולנוע שלו. כמו כן, אין בסרטים גבולות ברורים בין הבדיוני לתיעודי, והמציאות המאיימת והלא פשוטה שמתועדת עוברת תמיד אצלו תהליך של עיבוד וליטוש יצירתי. רוסי הגדיר את הקולנוע שלו באחד הראיונות שקיים כ״קולנוע שמתחיל לאחר שהכתבה מסתיימת״, כלומר כזה שמגדיר מחדש את יעדו של הקולנוע התיעודי לאחר שהעיתונות והדיווח החדשותי סיימו את תפקידם. 

איש הסירות יוקרן בפסטיבל ביום ה' 1.7 בשעה 14:15 (סינמטק 2), ביום ג' 6.7 בשעה 14:45 ויהיה זמין לצפייה אונליין בין ה- 1-10.7.

אל סיקאריו: וידויו של רוצח שכיר יוקרן בפסטיבל ביום ו' 2.7, שעה 19:45 (אולם סינמטק 4), ביום א׳ 4.7, שעה 14:00 (סינמטק 1), ויהיה זמין לצפייה אונליין בין ה- 1-10.7.

אש על המים יוקרן בפסטיבל ביום ה', 1.7 בשעה 16:00 (סינמטק 2), ביום שבת 3.7 בשעה 16:45 (סינמטק 2) ויהיה זמין לצפייה אונליין בין ה-1-10.7.

נוטורנו יוקרן בפסטיבל ביום שבת, 3.7 בשעה 11:45 (סינמטק 1), ביום ב' 5.7 בשעה 18:45 (סינמטק 1) בנוכחות היוצר (לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם יוצר הסרט ג'יאנפרנקו רוסי בהנחייתי), וביום ה' 8.7 בשעה 18:30 (סינמטק 3). הסרט גם יהיה זמין לצפייה בין ה- 1-10.7

ֿכיתת אמן עם ג'יאנפרנקו רוסי תתקיים בהנחייתי ביום שלישי, 6.7 בשעה 16:00 (סינמטק 2).

 

איש ומצלמה (A Man and a Camera)

אחד הסרטים המוזרים והמרתקים ביותר בפסטיבל השנה יכול היה להיקרא גם בקלות ״האיש עם מצלמת הקולנוע״. אבל כדי לא להרגיז את דז׳יגה ורטוב המנוח, ואולי כי כלל לא ברור למצולמים בו האם יש איש מאחורי המצלמה אשר מבקשת לתעד אותם והאם יש לו יישות נפרדת מהמצלמה אותה הוא אוחז, הסרט נקרא איש עם מצלמה. מבחינתי אפשר גם היה ניתן לכנותו ״מצלמה ללא איש״. אבל הרשו לי לדייק, כי תהיה זו קביעה טיפשית לומר שאין איש האוחז את המצלמה אותנו אנו רואים לאורך הסרט. האיש הזה, כי עד כמה שידוע לנו מתגובותיהם של האנשים אותם הוא פוגש הוא איש ולא אישה, אינו מתנהג כצלם תיעודי רגיל. הוא שומר על שתיקה לכל אורך הסרט. הוא לא יוצר אינטראקציה עם האנשים אותם הוא מפתיע בנוכחותו או פולש (בהסכמה) לבתיהם, ואף לא עונה לאף שאלה המופנית אליו (״תרצה קפה? אתה יכול לסמן עם הראש אם כן או לא״, מנחה אותו אחד המארחים הנחמדים בסרט, אבל עדיין נענה בשתיקה). סרטו החדש של גווידו הנדריקס, במאי הולנדי שאוהב לבחון את יחסינו אל עבר האחר והשונה מאיתנו (״זר בגן עדן״ הוקרן לפני ארבע שנים בפסטיבל), הוא מעין הרהור קולנועי וניסיוני על טיבו של הקולנוע התיעודי ועל הגורם האנושי שעומד מאחוריו. 

אנסה לתאר את הסיטואציה באופן מדויק יותר. איש מתהלך עם מצלמת קולנוע ברחבי עיר הולנדית קטנה. את פניו או גופו אין אנו רואים, וקולו אינו נשמע. מה הוא מחפש? אחרי מי הוא תר? מדוע אנו צופים בזה? את השדות הירוקים והגינות הפורחות מחליפים במהרה אנשים, הנקלעים לסיטואציה מוזרה ביותר כשהאיש ומצלמתו ניצבים על מפתן דלתם – מה הוא רוצה מהם? האם הוא מצלם אותם לסרט? איך עליהם להתנהג וכיצד עליהם להגיב? ומדוע הוא שותק? התגובות נעות בין תסכול לסבלנות, בין התפרצות אלימה וקיצונית לבין התעלמות מוחלטת מנוכחות המצלמה. אנו כצופים מוצפים בשאלות ללא מענה: האם לתיעוד צריכה להיות מטרה? מהי משמעותה של הסכמה כאן? מאין נובעת אותה תחושת חוסר נוחות העולה כשהאנשים מבינים שהפכו בעל כורחם לחלק מאקט התיעוד? אלו הפרות אתיות, מוסריות או אפילו חוקיות מייצרת סיטואציה כזו? הסרט מעלה את כל סימני השאלה הללו בלי לספק להן תשובות ברורות. לעיתים זה אף נדמה כמו עניין דורי. קבוצה של ילדים מסתגלת במהירות הבזק לנוכחותה של המצלמה, וזו מאיימת עליה הרבה פחות מאשר היא מטרידה את המבוגרים. האם זוהי המשמעות של להיוולד לעידן הדיגיטלי? ובכלל, לאורך כל הסרט לא ברור לנו כצופים עד כמה פניו של המתעד מוסתרות מעיני המצולמים על ידי המצלמה. האם עינו דבוקה לעינית המצלמה ומתחבאת מאחוריה בסגנון מצלמת הפילם, או שמא פניו גלויים לחלוטין והוא צופה במתרחש דרך מסך ה- LCD הדיגיטלי? איש ומצלמה הוא ניסוי קולנועי ספונטני שמתקדם בהתאם לתגובותיהם של המרואיינים. אל ביתו של מארח נחמד חוזר הצלם שוב ושוב, עד לרגע מפתיע של ממש שישאיר אתכם אופטימיים למדי לגבי עתידה של האנושות (מצד שני, אולי הולנדים הם פשוט כאלה נחמדים). איך אומרת מיוריאל המינגווי לוודי אלן בסוף מנהטן? ״כדאי שתהיה לך קצת יותר אמונה באנשים״.  

איש ומצלמה יוקרן בפסטיבל במועדים הבאים:

יום ה' 1.7 בשעה 21:15 (אולם סינמטק 4); יום ה' 8.7 בשעה 18:30 (אולם סינמטק 2); הסרט גם יהיה זמין לצפייה אונליין בין התאריכים 1-10.7