התאונה, סרטו של אמרי דקל-קדוש שזיכה אותו ביום רביעי האחרון בפרס היוצר המבטיח בפסטיבל הקולנוע ירושלים, חוזר לאחר 15 שנה לאירוע טראומטי ששינה את חייו שלו ואת חייהם של בני משפחתו. במהלך נסיעה לאילת, שם הייתה המשפחה מתוכננת לחגוג את בר המצווה של דקל-קדוש, סטתה במפתיע מן הכביש המכונית בה נהג האב, התהפכה באוויר, והשאירה את כל המשפחה חבוטה וחבולה, אך למרבה המזל, בחיים. בסרטו מבקש היוצר להחזיר את הוריו ואת אחיו למקום התאונה ואל הרגע המכונן הזה, והוא עושה זאת בדרכים קולנועיות שונות המערבבות תדיר בין המציאות לבין הבידיון.
חלקו הראשון של הסרט, במהלכו נוסע דקל-קדוש עם בני משפחתו אל עבר מקום התאונה ומציף מחדש כעסים ישנים ואת שאלת האחריות לתאונה, מצולם בסגנון תיעודי מובהק. הפריים נזיל, המיקוד אינו אחיד, ולעיתים קרובות מוטחת המצלמה הרועדת אל עבר האדמה כאילו היתה המקור לכל הזעם המתפרץ. דקל-קדוש הוא במאי ערמומי וחכם, והוא משחק עם הסגנון המובחן הזה כדי להבטיח לצופה אמינות ואינטימיות מצד אחד, ולעורר בו פקפוק מתמשך לגבי הגבול שבין תיעוד בהווה לבין העמדה מחדש מצד שני. בסרט הזה צפיתי לאחר שהכרתי את עבודתו המוקדמת והמתעתעת גם היא של דקל-קדוש, תמונת משפחתי בשנתי הי"ג, שזכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2017. היכרות זו ליוותה את מהלך הצפייה שלי בסרט בציפייה מתמשכת להפתעה, חוויה אשר ההשוואה הקרובה ביותר כדי לתאר אותה היא צפייה בסרט אימה. מכיוון שסרטו של דקל-קדוש מתבסס על אירוע שהתרחש כבר בעבר, ואשר התקיימותו המחודשת על המסך היא רק שאלה של זמן, נתליתי במהלך הצפייה בשפה הקולנועית הדינמית כדי לנסות ולהבין מתי תסטה המכונית מן הכביש ותתהפך לצידו. בצפייה מחודשת בסרט נשארתי עם אותה ציפייה דרוכה מלאת אימה ופחד.
"התאונה": פקפוק מתמשך לגבי הגבול שבין תיעוד בהווה לבין העמדה מחדש
התאונה הוא סרט מורכב ובנוי לתלפיות, אשר חושף את המטען הרגשי בו הוא עוסק בהדרגה ותוך מעבר מבריק בין רבדים שונים של מציאות קולנועית. דקל-קדוש מערבב את התבשיל שרקח כמו במאי סינמה וריטה מיומן שמציב את הדמויות של סרטו בסיטואציות אותן הוא מעצב כדי להוציא מהן תגובות אמוציונליות ואותנטיות למה שמתרחש. לאחר שהוא 'מבעיר' את הנסיעה המשפחתית בגפרור השחזור (וקשה שלא לחשוב במהלך הצפייה על עשר, סרטו המופתי של עבאס קיארוסטמי, המנצל באופן דומה את המכונית כמרחב אינטימי שמכריח את בני המשפחה הנוסעים בו להתעמת עם משקעי העבר שלהם), אביו פונה אליו וגוער בו: "אתה המבוגר האחראי כאן". זהו רגע נפלא, כי דרכו מועתקת לזמן מוגבל תחושת האחריות של האב לתאונה אל עבר הבן, שאמור לנהל באחריות ובבגרות את השחזור הקולנועי שלה. המורכבות הרגשית הזו תקבל בהמשך טיפול קולנועי נוסף, לכשנבין שגם האב וגם הבן נושאים על גבם, כל אחד בדרכו הוא, ובמשך שנים ארוכות, תחושת אשמה אישית לגבי המאורע שטילטל את חייהם של כל בני המשפחה. מבט חטוף אחד, במסגרת המיזנאבים המבריק שבונה הבמאי בסופו של הסרט, מסגיר את עומק הטראומה ומשאיר את הצופה פעור פה מול רגע טעון שמתחולל בסרט, וכנראה גם בהוויית המציאות שמחוצה לו, בין אב לבין בנו.
יהיה זה מן הסתם מדויק לכנות את סרטו של דקל-קדוש תראפיה קולנועית שמבוצעת באומץ רב וברגישות. מהלך השיחזור הכפול, שאת טיבו לא אסגיר כאן כדי לא לגלות לצופה כיצד מתפתח הסרט בהמשכו, הזכיר לי נסיונות אחרים שנעשו על ידי במאי הקולנוע הגרמני ורנר הרצוג, שהחזיר לא פעם את הדמויות בסרטיו למקום הטראומה של חייהן. כך, למשל, ביקש הרצוג מטייס אמריקאי לבקר שוב במקום בו נלקח בשבי הוייטקונג בדיטר הקטן צריך לעוף (1997), או גרם לאישה מפרו לחזור יחד איתו לחווית התרסקות המטוס, ממנה נחלצה כניצולה יחידה בכנפי התקווה (1998). אבל אצל הרצוג, כבמאי חיצוני להתרחשויות המקוריות, השחזורים הללו מלווים בתחושה קשה של ניצול והפרת קודים אתיים בסיסיים בקולנוע התיעודי. התאונה, מנגד, מצליח לחמוק מהבעייתיות האתית והמוסרית שניתן היה לייחס לו בזכות הדרך המתוחכמת דרכה הוא מדגיש את הפוטנציאל של הקולנוע לגעת בפצעים העמוקים של חיינו ולהעניק להם מזור ומרפא. זהו שיר הלל לכוחו של המדיום הקולנועי להציע גאולה ותיקון, וככזה הוא השאיר אותי בסופו סקרן ובציפייה לקראת סרטיו הבאים של דקל-קדוש.
התאונה זמין לצפייה בחינם באתר של פסטיבל הקולנוע ירושלים עד יום ראשון, 20.12.2020.