סרטו של דרור מורה הגורם האנושי – אשר זכה בשבוע שעבר בפרס דיאמונד לבימוי סרט תיעודי הטוב ביותר במסגרת התחרות לקולנוע תיעודי ישראלי בפסטיבל הקולנוע ירושלים –  עוסק בנסיונות הדיפלומטיים המתמשכים (והכושלים) להביא להסכם שלום בין הישראלים לפלסטינים מסוף שנות השמונים ועד שנת 2000. את ההתערבות האמריקאית מתאר בסרט דניס רוס, לשעבר המתאם המיוחד למזרח התיכון בממשלו של הנשיא ביל קלינטון, כ״היסטוריה של הזדמנויות מוחמצות״. הגורם האנושי אמנם מקבל את ההתערבות האמריקאית ואת תחושת ההחמצה שנלוותה אליה כמובן מאליו, אך מאפשר מבט אחר על התהליך, ומציע זווית תיעודית שלא אומצה עדיין. תוך עריכת ראיונות ארוכים וסבלניים עם המתווכים האמריקאיים לאורך התהליך רב השנים (דניס רוס, מרטין אינדיק, רוברט מאלי, דניאל קורצר, אהרון מילר, וג'מאל חלאל, הערבי היחיד בכל הסרט), מורה מבנה נראטיב שאינו מוטה על ידי נקודת המבט הספציפית של אחד מן הצדדים, ובמיוחד מצליח להתחמק מהעדפת הצד הישראלי, שאת ההסברים המוכרים והשחוקים שלו לכשלון אנו מכירים היטב. זוהי כמובן גישת התייחסות מוגבלת לתהליך דיפלומטי מורכב, אשר מזקקת את הסיפור לנקודת מבט של שישה גברים אמריקאיים, אך דווקא גבולותיה הצרים והממוקדים הם אלו אשר מאפשרים לה להיות כה מרעננת ומקורית.

ככל שנחשפים הצופים לפרטי ההסתודדויות הפרטיות של המתווכים עם המשלחות של הישראלים והפלסטינים, כך הם מקבלים שיעור מאלף ביחסים דיפלומטיים ובמורכבות של עריכת משא ומתן בין שני צדדים. חלק מהרגעים מצמררים, כי המידע הנחשף בהם לא היה ידוע לפני כן לקהל נרחב, וההתבוננות בהם מתוך ראיית ה- 6:6 של ה'בדיעבד' מטעינה אותם בערך רגשי רב. מסתבר שיצחק רבין, למשל, ניבא כבר ב-1992, כאשר נפתח מחדש המו״מ עם הפלסטינים, שתהליך השלום עלול ״לעורר מלחמת אזרחים״ במדינה. פרספקטיבת הזמן מאפשרת למתווכים, ברגע נוסף, לכנות בדיעבד את הסכם אוסלו כהסכם בעל ״עמימות הרסנית״, כי הוא נשאר במכוון מעורפל למרות הסכנה הקיומית שבכך. ובסצנה אחרת, מופלאה ומשעשעת כאחת, נחשפים התנאים שהובילו ללחיצת היד ההיסטורית בין רבין לערפאת. מבלי לחשוף יותר מדי פרטים, אומר רק שההבדל הדק בין מדים צבאיים לבין חליפת ספארי כמעט ושינה לחלוטין את פני ההיסטוריה. הגורם האנושי מדלג בין רגעים קטנים כאלו, במהלכם נחשף הערך הרב של הגישה התיעודית של מורה, וסוחף את הצופה למסע שמצליח להיות רגשי ואינטלקטואלי בו זמנית, גם אם את סופו המר אנו יודעים מראש.

"הגורם האנושי": רגעים מצמררים שחושפים מידע שלא היה ידוע לפני כן

באופן לא צפוי ומעניין למדי, הגורם האנושי מתכתב עם מה היה קורה אילו?, הדיוקן האינטימי של רן טל על אהוד ברק, שהשתתף גם הוא בתחרות השנה. מה קרה בדיוק בשיחות השלום בקמפ דייויד בשנת 2000? מדוע סירב ערפאת להצעה 'החד פעמית' של ברק? סרטו של מורה מעלה הסבר, שאינו מוזכר כאפשרות בסרטו של טל, לפיו ההסכם על ירושלים היה משאיר את ערפאת במצב מאוד בעייתי מול העם הפלסטיני. האם ההצעה ׳הנדיבה׳ לגבי ירושלים הייתה באמת כזו נדיבה וחד פעמית? למרות ההצעה לתת לפלסטינים שליטה על הרובע הנוצרי והמוסלמי בירושלים, הרי שהשארת הריבונות על הר הבית, ובתוכו על מסגד אל-עקצא, בידי הצד הישראלי, היתה מציבה את חייו של ערפאת בסכנה שמא יינתן כנגדו פסק הלכה המצווה על מותו. האם לנסות ולהיכשל, כפי שמעדיף לראות זאת ברק, היא אופציה עדיפה מאשר לא לנסות כלל? כמו היו מתכתבים זה עם זה באופן בלתי מודע, סרטו של מורה מנסח את האופציה החסרה בסרטו של טל, ומעמיד את כשלונו של ברק בקמפ-דייויד ככשלון עם מחיר עמוק לצד המנהיגותי האחר, חיסול טוטאלי של ערפאת ועתידו הפוליטי. גם התנהלותו של ברק במהלך הפסגה כולה מצוירת כבעייתית. הסרט מעלה את התזה לפיה ברק, אשר סירב בשבוע הראשון לכל הצעה אפשרית מטעם הנשיא קלינטון והמתווכים האמריקאים, ראה עצמו כצ׳רצ׳יל במהלך תהליך השלום וניווט את כולם בעולם משלו.

בדומה לשומרי הסף, סרטו הקודם של מורה שנעשה לפני שמונה שנים על בכירי השב"כ ותפקידם בסכסוך, סגנון הראיונות מגובש ומעונב, וההתאמה בין הראיונות לחומרי הארכיון מדויקת ונכונה. מעבר להצצה המרתקת אל מאחורי הקלעים, עולה כאן שאלה מעניינת לגבי מהותו של התיווך האמריקאי: האם הדיפלומטיות הלכאורה נייטרלית תפקדה, הלכה למעשה, כייצוג משפטי של הצד הישראלי? בשלב מסוים פונה מורה לדניס רוס ושואל אותו באופן ישיר (ובהתערבות תיעודית נדירה בסרט): האם יכול להתקיים בכלל תיווך אובייקטיבי? שאלה נוספת שההתייחסות אליה מרחפת מעל לפרויקט עצמו ונשארת בעצם ללא טיפול או התייחסות רפלקסיבית – מדוע מניח מורה באופן מובן מאליו שהמעצמה האמריקאית היתה הגורם הנכון לתווך בין שני הצדדים ולהניח עבורם את רצונם, ושהאבחנות של המתווכים הללו צריכות היום להתקבל ללא ביקורת? ובכלל- מה משקלו של אותו גורם אנושי, שעל פיו נקרא הסרט, בתהליכים גדולים שמכתיבים את עתידן של מדינות, והאם ההבנה המדויקת של הפסיכולוגיה והדיפלומטיקה בעריכת מו"מ עם צד כזה או אחר היא באמת המפתח הראשי להבנת הכשלון ההיסטורי והמתמשך הזה? כיצד הגענו בכזו מהירות יחסית מתקווה נאיבית בראשית שנות התשעים לפאסימיות מפוכחת בשנות האלפיים? זו שאלה שמחייבת התייחסות רחבה ועמוקה יותר מאשר התמקדות בסיפורי העדות הנוכחת של האמריקאיים עם הכוונות הטובות.

הגורם האנושי ניתן לצפייה אונליין באתר של פסטיבל הקולנוע ירושלים עד יום ראשון, 20.12.2020.