סרטו החדש של רן טל (״ילדי השמש״, ״המוזיאון״), שהוקרן בשבוע שעבר במסגרת התחרות לקולנוע תיעודי ישראלי בפסטיבל הקולנוע ירושלים, נפתח ברגע שחושף את המנגנון התיעודי וממקם את הסרט באופן ברור בהיסטוריה של הקולנוע הדוקומנטרי. אהוד ברק, שמישיר מבטו אל עבר המצלמה כפי שיעשה במהלך הסרט כולו, מבהיר לטל, יוצר הסרט, שהוא ממתין לו כדי להתחיל. "בלי העיניים שלך מולי", כך הוא מסביר לו, "אני לא יכול להתרכז". הרגע הזה קורץ באופן מיידי לדוקומנטריסט ארול מוריס, למנגנון ה'אינטרוטרון' שבנה בעצמו כדי לאפשר למרואיינים שלו להתבונן ישירות לעדשת המצלמה ואל עיניו שלו במהלך כל הראיון, ולסרטו משנת 2003, ערפל המלחמה: 11 לקחים מחייו של רוברט ס. מקנמרה.

מקנמרה, שהיה שר ההגנה במשטר קנדי וג'ונסון, לא דיבר על תפקידו במלחמת ויאטנם במשך שנים רבות, עד שהחליט בערוב ימיו לשבור שתיקה. ניסיונו של מוריס לפצח את דמותו של מקנמרה ולהביאו לכדי עשיית חשבון נפש ולהכרה מחודשת בנוגע לאחריותו למלחמה התבסס על 20 שעות ראיון שקיים עימו. במהלך הסרט מגיע מקנמרה לרפלקציה חשובה בנוגע לשיעורים אותם למד במהלך מלחמת ויאטנם ומלחמת העולם השניה. ישנם קווי דמיון רבים בין סרטו של מוריס לסרטו של טל, אשר מרפרר אליו לכל אורכו בהומאז' מפורש. טל הקליט גם הוא כ-20 שעות ראיון עם ברק, מסתמך בסרטו על סגנון דומה הכולל ראיונות אינטימיים במדיום שוט מסוגנן, מחלק באופן פגרמנטרי את הסרט לפרקים, ומבקש לבצע מהלך פסיכולוגיסטי בהקשר לדמותו של ברק. על ההנחה האחרונה ראוי להתעכב לרגע. אינני סבור כי טל קיווה באמת שברק יקיים חשבון נפש באופן דומה למקנמרה, באופן כזה שיביע חרטה או צער בנוגע לאחריותו למהלך ההיסטוריה. ברק הוא פוליטיקאי מיומן ומפוכח שמחשב בזהירות עדיין את עתידו הפוליטי האפשרי, וטל כיוצר לבטח היה מודע לכך. עם זאת, השאיפה אליה חתר לגבי הדמות המרכזית בסרטו כן מנוסחת בבהירות מתוך כותרת הסרט, ונדמה כי הוא מבקש מהסובייקט שלו רפלקציה מסוג אחר: להתבונן אל עבר מהלך ההיסטוריה ולדמיין כיצד דברים היו יכולים להתרחש אילו הייתה מאומצת דרך פעולה אלטרנטיבית. כלומר, "מה היה קורה אילו?".

הסרט נפתח כשברק מצטט מספר שורות מ״מלחמה ושלום" של טולסטוי, אשר עוסקות בשאלה מהי המשמעות האמיתית של מנהיג בתוך ההיסטוריה. האם בכוחו של מנהיג אינדיבידואלי להשפיע על מהלך ההיסטוריה או שהוא בהכרח תוצר שלה בלבד? מה היה קורה אילו? איננו סרט שמתעניין בפרובוקציות פשוטות או בניסיון לסחוט תשובות חותכות מהסובייקט שלו. זהו סרט עדין ומהורהר שמבקש לשאול שאלות היפותטיות שהתשובות עליהן אינן פשוטות או קלות, ולכן יש לראות אותו כמסה קולנועית על מקומו של המנהיג בהיסטוריה. אך האם ברק מתחבא מאחורי הציטטות הראשוניות הללו כדי לבשר על כך שלא יוכל לבצע את חשבון הנפש האמיתי שנדרש ממנו על ידי טל? אם "ההיסטוריה נוצרת מאינספור פעולות של אינספור אנשים", האם ניתן בכלל לדמיין באמת מה יכול היה להתרחש על פי תסריטים אלטרנטיבים?

על פי שיחה שערך לאחרונה עם העיתונאית רוית הכט, טל הבהיר כי ברק נבחר על ידו כסובייקט לא רק כי הוא היה עד נוכח ומשתתף פעיל בתהליכים ההיסטוריים שעיצבו את מדינת ישראל, אלא גם כי יש לו יכולת אנליטית מופלאה לנתח את התהליכים הללו. טל אף תוחם באופן נכון ומדויק את מסגרת הזמן בתוכה הוא מבקש לקיים את השיחה כדי ליצור את המרחק הדרוש מן האירועים, ומסיים את השיחה שלו עם ברק בשנת 2000 (מי שמקווה למצוא כאן אזכורים על היריבות הארוכה בין ברק לנתניהו עלול להתאכזב, כי האחרון כלל אינו מוזכר בסרט). יחד עם קטעי ארכיון אשר ערוכים באופן מבריק על ידי נילי פלר כדי ללוות את השיחה באופן אילוסטרטיבי, סוחף ודרמטי, ותחקיר מעמיק של שירה פרי וחגית בן יעקב, המבנה הקולנועי מהודק וממוסגר כדי להשיג את המטרה. כל האירועים המשמעותיים בקריירה הצבאית והפוליטית של ברק נמצאים שם. פשיטת סיירת מטכ״ל בלבנון בשנת 1973, במהלכה התחפש ברק לאישה ברונטית; ניצחונו בבחירות בסוף שנות התשעים והבטחתו ל״שחר של יום חדש״; וכמובן גם כישלון שיחות השלום בקמפ-דייויד. ברק זוכר דברים במדויק, ומגיב ברגשנות נוגעת ללב כשמתאר זכרונות ילדות מוקדמים, אבל ככל שהסרט מתקדם אנו מבינים שהוא ככל הנראה מעוניין להרהר באירועים ההיסטוריים ובהחלטותיו כמנהיג מבלי ממש לערער עליהם. 

כך, למשל, מקשה טל בחוכמה על ברק כשהם מגיעים לשוחח על הכישלון המהדהד של אוסלו. האם היתה אפשרות למצב אחר, שואל טל את ברק, שבו הייתה מתקיימת ועידה בה התוצאה האפשרית היא לא הכל או כלום? ברק מתחמק ממתן תשובה, ומתעקש שהוא לא יכול היה לדמיין מצב כזה, בו לא קיים לפחות הניסיון. ״חשבת פעם שהכשלון של קמפ דייויד הוא הכשלון הכי גדול שלך?״, ממשיך טל, אך נתקל שוב בסירובו של ברק לשקול ברצינות אלטרנטיבות, משום שככאלה הן תמיד ״נשארות בגדר השערות״, כפי שהוא מיטיב לנסח. אבל מה עם הכשלון של הצד הפלסטיני? לאחר צפייה בסרטו של דרור מורה הגורם האנושי, העוסק גם הוא, בין היתר, בשיחות השלום בקמפ-דייוויד, קשה שלא לדמיין מה היה קורה אילו טל היה מעמיד את ברק בפני האפשרות לפיה הצעת החלוקה של העיר ירושלים, שאותה העמיד בפני ערפאת, היתה זו שחיסלה למעשה את ערפאת ואת עתידו הפוליטי. רגע כזה יכול היה להיות רגע תיעודי נדיר. אפשר גם היה להקשות עוד יותר על ברק, כמו למשל לתהות לגבי האופן בו החזיק בעקשנות ובאופן מסוכן למדי במסקנת ה״אין פרטנר״, צירוף מילים שהפך לסיסמא לאומית שגלגלה באופן מסוכן את האחריות לכשלון אל עבר הצד השני. מהיכן הגיע הרעיון הזה ומדוע ברק אימץ אותו?

טל מנסה במהלך הסרט לגרום לברק לערער גם על תהליכים היסטוריים שאינם בהכרח קשורים בו ישירות. מה אתה חושב על מדיניות הגירוש של בן גוריון? הוא שואל. "היום אין לי ערעורים על צדקתו של בן גוריון". גם את הטראומה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים לעומת הזחיחות של 1967 מבין ברק דרך הפריזמה של טקטיקה מבצעית: במלחמת ששת הימים ההתקפה הראשונית היתה של ישראל, הוא מבהיר, ואילו ביום הכיפורים היא היתה הקורבן המתגונן. זהו שיח צבאי שקול וצר, ולא התבוננות פוליטית רחבה. ברגע אחר, בו מעלה טל את שאלת היעילות של מדיניות החיסולים שהנהיג ברק, מבהיר האחרון כי החיסול המתודי של ראשי טרור הוא שיטה יעילה שהוכיחה את עצמה. בוידוי שנשמע לרגע קל כמה שנאמר באגביות, כמעט כמבקש להיות off-the-record, ברק אומר שהוא לא מצטער על אף חיסול, אלא "אולי רק על כך שלא עשינו יותר". הנה לנו רגע תיעודי ספונטני ונדיר המלמד רבות על ברק, אם כי איני בטוח שהוא קורץ מתוך חומר הרפלקציה הרצויה לגבי תרחיש היפותטי.

לאורך כל הסרט מבקש טל מהסובייקט העקשן שלו לדמיין מצבים היפותטיים, אך שיתוף הפעולה שהוא מקבל ממנו כדי לחשוב על היתכנות המצבים הללו ומשמעותם בכובד ראש וברצינות הוא מוגבל. המוזיקה, עליה מופקד פרנק אילפמן, כוללת חזרתיות מעניינת על קטעי מוזיקה קלאסית של ויוואלדי, שוברט, והקטע הבארוקי ״סארבנד״ של הנדל, אשר נכתב במאה ה-17 וזכור עד מאוד מתוך סרטו של סטנלי קובריק בארי לינדון (1975). הנעימה הזו במיוחד משרה על הסרט תחושה של סיום תקופה, כמעט כמו מסע רקוויאם המחייב התבוננות אמיצה לאחור ועריכת חשבון נפש משמעותית. סרטו של טל, הבנוי לתלפיות ומכוון בדיוק לשם, נתקל למרבה הצער באגוז קשה לפיצוח. ואולי היה כאן צורך בפרספקטיבה ארוכה יותר, כשחשבון הנפש האמיתי יכול היה להיעשות רק לאחר שלברק כבר לא היו יותר שאיפות או אינטרסים בעולם הפוליטיקה. ואולי כשלון הפיצוח הזה הוא הוא העומד בבסיסו של הסרט, שבנוי כאמור כמסה קולנועית יותר מאשר מסמך תיעודי פוליטי. אך גם אם זו פרשנות אפשרית, ואת חומת המגן שבנה מסביבו ברק לא ניתן היה להפיל באופן מוחלט במועד התיעוד הנוכחי, כישלון הפיצוח של דמותו יכול היה להיות מונכח ומודגש באופן רפלקסיבי יותר בסרט עצמו.