קינג ביבי, סרטו החדש של דן שדור, העוסק בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ובמערכת היחסים המורכבת שלו עם התקשורת, עשוי כולו מחומרי ארכיון. זוהי החלטה קולנועית מאתגרת, ובעזרתה מבקש הסרט לענות, מבלי לאמץ עמדה פוליטית מובהקת, על שאלה המנוסחת בתחילתו בבהירות: כיצד הפך נתניהו לפוליטיקאי שהתומכים שלו, ואפילו המתנגדים אליו, מתקשים לדמיין את ישראל בלעדיו? סוגייה מורכבת שכזו מצריכה דיון בהקשרים רחבים ומגוונים, אך מצומצמת בסרט לדיון קולנועי בכוחו של הדימוי התקשורתי והאופן בו מיטיב ראש ממשלת ישראל לשלוט בו. גם אם אותה תקשורת טלוויזיונית שחיבקה אותו מעבר לים תהפוך לאויבו הגדול ביותר בזמן שלטונו בישראל, נתניהו תמיד יצליח להיות כמה צעדים לפניה, כך מציע הסרט. שרידותו הארוכה בשלטון קשורה יותר מכל לשימוש מתוחכם בפוליטיקת הדימוי האמריקאית, עליה התחנך ומתוכה התעצבה דמותו הציבורית בשנותיו הראשונות בארה"ב. זוהי אינה תזה מקורית או חדשנית במיוחד, אבל היא בעיקר מוגבלת מאוד. היא מתעלמת מכך שנתניהו אינו רק קוסם תקשורתי אלא גם פוליטיקאי בעל חזון אידאולוגי מובהק. זהו אדם שהצליח לזרוע פחד ואימה בציבור כדי לבסס את שלטונו במשך השנים לא רק כטריק ייצוגי, אלא מתוך פרנויה ופסימיזם אמיתיים ואמונה עמוקה בצדקת דרכו.
הסרט מוליך אותנו בהדרגה מהופעותיו הראשונות של נתניהו בתקשורת האמריקאית כמומחה בינלאומי לטרור, דרך תפקידו כשגריר ישראל באו״ם, בחירתו כראש מפלגת הליכוד ועד לכהונתו הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל כראש ממשלה. לכאורה אין כאן שום דבר חדש שהקהל הישראלי אינו מכיר, אך כשתחנות משמעותיות בחייו הפוליטיים של נתניהו הופכות לרצף נראטיבי של דימויים טלוויזיוניים, השימוש הציני והאינסטרומנטלי בהן נחשף. מבצע אנטבה ומותו של יוני נתניהו, ביביגייט ותחילתו של הספין כאסטרטגיה תקשורתית, הסתת הימין בכיכר ציון לפני רצח רבין או הניצול המניפולטיבי של פיגועי הטרור בשנות התשעים – כל אלו הופכים בקינג ביבי לשרשרת פוסטמודרנית ויעילה של דימויי סימולקרה אשר מאבדת קשר למציאות עצמה. על תקופת כהונתו השנייה של נתניהו מאז שחזר לשלטון ב-2009 עובר הסרט במהירות שיא, שכן הוא כמעט ולא מתראיין לתקשורת ופותח ערוץ תקשורת ישיר אל בוחריו באמצעות הרשתות החברתיות. הרומן המתמשך שלו עם המצלמות והכרוניקה הבלתי נמנעת של ההימנעות מהן בהמשך מצטברים אמנם לנראטיב מרתק, אך חבל שרוב הסרט עוסק ברענון הזיכרון הקולקטיבי יותר מאשר ערעור מהותי שלו. קינג ביבי מנסה לאחוז באיזושהי נייטרליות פוליטית, אך זו אינה אחידה ולעיתים אף זולגת לכיוון השמרנות המלטפת. "בינתיים לפחות נתניהו מוביל את הישראלים לתקופה הבטוחה והיציבה שלהם אי פעם", נאמר ברגע מסוים על ידי הקריינות. הסטגנציה היא אולי אמיתית, אך האין תפקידו של הקולנוע ליצור בה בקיעים ולהציע דרכי מילוט ממנה?
לעיתים הדימוי עצמו, ללא כל צורך בהתערבות או מניפולציה, חושף לא מעט לגבי מניעיו של נתניהו, נסתרים וגלויים כאחד. במהלך הלוויתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין המצלמה מתבוננת ממושכות בפניו, ללא ידיעתו, עת הוא מסתודד בחיוך עם משה קצב. זהו רגע כה טעון היסטורית שנדמה כאילו הצפייה בו מפרספקטיבה של זמן רק הופכת את האירוניה הטראגית בו לחזקה יותר. "אתה תמיד תאמר אמת"? שואלת את נתניהו רבקה מיכאלי במהלך ראיון מוקדם יותר בטלויזיה מ-1987; התשובה שלו, "אני אף פעם לא אומר שקר ביודעין", הביאה לפרצי צחוק בלתי נשלטים בקהל בהקרנה בה נכחתי, וגם היא, כך נראה, רק משתבחת ככל שחולף הזמן. אבל הרגעים המשמעותיים בסרט הם אלו בהם ההתערבות בחומרי הארכיון מייצרת מימד חתרני ומעניין אשר חושף את מה שהדימויים מסתירים, מערטל את נתניהו ממעטה המהוגנות והצדקנות שמקנות לו הופעותיו הרשמיות. כך, למשל, מפצל שדור את הפריים למספר מסכים קטנים כשבכל אחד מהם מופיע נאום אחר של נתניהו במהלכו הוא משתמש בעזרים טקטיים להמחשת דבריו. תוך שימוש בבריסטולים, קלסרים, טושים עבים ומדפים של תקליטורים, ביבי תמיד היה אשף המצגות, ובסרט מתרחש ניסיון מעניין להבין כיצד פוליטיקה ומשחק מיטשטשים בהופעותיו. הגיגים קצרים מתוך קלטת ללימוד משחק מול מצלמה של ליליאן וויילדר, אשר ממנה למד נתניהו רבות לגבי מופעיו בתקשורת, מונגדים לדימויים כהסברים משעשעים ומאירי עיניים לכמה מנאומיו המוצלחים. הבעיה היא שיש מעט מדי מן הרגעים הללו, ורובו של הסרט מונחה על ידי קריינות מבהירה וקונבנציונאלית למדי של אלון אבוטבול.
הניסיון לפרק את הדימוי הטלוויזיוני הרשמי של פוליטיקאי בכיר היה במוקד הקולנוע התיעודי במשך שנים ארוכות. צפייה בסרטו של דן שדור מעוררת מחשבות על פריימרי, סרטו המופתי והחשוב של רוברט דרו מ-1960. הסרט, שהיווה את הסנונית הראשונה של הקולנוע הישיר בארה״ב, נעשה על ידי עורך תמונות במגזין ״לייף״ אשר ביקש להביא אל הטלוויזיה את הישירות והאינטימיות שייחדה את כתבות הפרופיל במגזין. במשך שעה התמקד בקרב הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בין הסנטור הצעיר והמבטיח ג'ון אף קנדי לבין האמפרי. בעזרת טכנולוגיה חדישה, קלה וניידת של מצלמות 16 מ״מ זכו הצופים להתבוננות אחרת, ספונטנית ולא רשמית, בשני הפוליטיקאים המעונבים: עת הם מעניקים נאומים, יורדים לרחוב להשיג קולות, משוחחים עם בוחרים או מחכים בחדרי המלון שלהם לתוצאות הבחירות. האופן בו ניתן היה בסרט לצפות בקנדי ללא ראיון רשמי ומבלי שיפנה באופן מודע למצלמה היה לא פחות ממהפכני באותם שנים. אני מתעכב על הרגע המכונן הזה בתולדות הקולנוע התיעודי כי אני חושב שבסרטו של שדור מתפספס אולי ניסיון אפשרי לשבור באופן דומה, אם כי בדרך אחרת לגמרי, את הדימוי הממלכתי הכה דומיננטי והכמעט בלתי חדיר של נתניהו.
נכון, לשדור אין את הגישה התיעודית הפריבילגית שהיתה לדרו, אשר קיבל מקנדי הרשאה חסרת תקדים לתעד אותו באופן לא רשמי 24/7. גם ברגעים המעטים בהם ביבי איפשר למצלמות התקשורת לחדור למעון ראש הממשלה או ללוות אותו ואת משפחתו בשעות הפנאי, כפי שחושף בפנינו הסרט, הדימוי הנוצר היה תמיד מועמד בקפידה וממוסגר באופן חד צדדי. אבל קינג ביבי מזכיר במבנה שלו גם את המופע של רייגן, סרט אחר שעשוי כולו מחומרי ארכיון ומתמקד אף הוא בפוליטיקאי בכיר, הנשיא ה-40 של ארה"ב ממנו למד ביבי כה רבות. סרטם של סיירה פטנגיל ופאצ׳ו ולז מורכב מקטעי חדשות או פוטאג׳ שצולמו על ידי מוסד הנשיאות עצמו בשנות השמונים, קטעי ארכיון שנראים בעידן הדיגיטלי של היום כמו וינטאג׳ נוסטלגי. הקטעים בהם משתמשים היוצרים כוללים לא רק קליפים רשמיים ממהדורות חדשות, אלא גם רגעים שהוצאו ומעולם לא שודרו (out-takes). הטעויות, הציחקוקים בין טייק לטייק, או אמירות האגב שמשתרבבות בין קטע אחד למשנהו מייצרים ערך לאקאניאני החושף בפנינו את כל מה שלא עולה במפורש מתוך הדימוי הרשמי. לרייגן לא הייתה יכולת ממשית לשלוט במוסד הנשיאות עליו הופקד ולהגיע להחלטות ברורות ומושכלות. זהו קול ביקורתי בעל הקשרים רחבים ורלוונטיים יותר של פוליטיקת הדימוי, אשר מנוסח באופן מרומז ועולה מתוך עבודה נכונה ומדויקת עם חומרי ארכיון. נתניהו היה במידה רבה חניך של עידן רייגן, נשיאות תקדימית שנמדדה לראשונה בהיסטוריה כאמנות פרפורמטיבית פר-אקסלנס. סרטו של שדור מסביר היטב ובאופן משכנע למדי כיצד גם סוד הצלחתו של נתניהו קשור קודם כל בהתנהלותו מול התקשורת ולפני הרחוב עצמו. חבל רק שהוא לא הולך רחוק יותר ומציע דרכים לעקוף את ההסבר הזה ואף להתנגד לו. האתגר בלחשוף את הבלתי נראה, החמקמק והלא רשמי מתוך קטעי הארכיון של הופעותיו התקשורתיות של ביבי הוא אמנם גדול, אך לא בלתי אפשרי.
צפו בטריילר של קינג ביבי: