אז הנה חלפו להם רק כמה חודשים מאז יצא הגליון האחרון והמרתק של כתב העת תקריב שעסק בפסקול הדוקומנטרי, ולפנינו גליון חדש, עמוס ומגוון, העוסק במסה הקולנועית (“the essay film”), ואשר אותו היה לי הכבוד לערוך. אבל מהי לעזאזל המסה הקולנועית? התשובה על כך אינה פשוטה, אך האלסטיות והאמורפיות המאפיינות כל ניסיון להגדיר אותה הן חלק מהותי מהעניין כאן. מדובר בפרקטיקה ייחודית שהיתה דומיננטית מאוד באמצע המאה שעברה ואילו כעת צוברת פופולריות מחודשת בעידן הדיגיטלי. בואו נאמר שזוהי דרך יצירתית לתרגם את הפורמט של המאמר הספרותי (רולאן בארת, מכירים?) אל הקולנוע, וככזו היא אינה מכבדת הגדרות מסורתיות וגבולות צורניים. כשילוב המטשטש גבולות בין תיעוד, בדיון, וקולנוע נסיוני, המסה הקולנועית מאמצת סגנונות ודרכי הבעה שונים כדי לכונן מסע אישי ומהורהר. זוהי מעין מדיטציה קולנועית אינטלקטואלית. שמה של הפרקטיקה, אגב, נגזר מהשפה הצרפתית, בה המילה essai פירושה מבחן, ניסיון, או שאלה. על כן, זהו סוג של חיפוש קולנועי אליו מגיע היוצר עם אופקים רחבים בידיעה ברורה כי מסקנות חד משמעיות יפנו מקומן לשאלות פתוחות, ופדגוגיה תתחלף ברפלקציה. הדרך, ניתן לומר, חשובה יותר מהיעד. קולנוע שכזה, אותו נהוג לכנות כסוג של ״קולנוע אינטלקטואלי״, הוא לרוב גם רפלקסיבי מאוד, כלומר כזה שאינו מפסיק להביע סקפטיות ותוהה באופן תדיר לגבי הדימויים בהם הוא משתמש.

נביא כמה דוגמאות. אולי בראש רשימת היוצרים הבולטים שעבדו במשך שנים עם הפורמט של המסה הקולנועית עומד כריס מרקר, יוצר צרפתי אניגמטי ומרתק (שהלך לעולמו לפני מספר שנים). סרטו ללא שמש (Sans Soleil), מסע מהורהר מ-1983 אל תרבות יפן ונבכי הזכרון האנושי שמורכב מתחלופת מכתבים בין זוג אוהבים, הוא אחת מהקלאסיקות הגדולות של המסה הקולנועית. ז‘אן לוק גודאר, מחלוצי הגל החדש הצרפתי, עשה וממשיך לעשות לא מעט מאמרים בקולנוע. שלום לשפה (Goodbye to Language), סרט התלת מימד שביים בשנה שעברה, הוא ללא ספק אחד מהמאמרים המרתקים שעשה בחייו, אבל דווקא התקופה בה חבר לידידו ז׳אן פייר גורן במסגרת הקולקטיב אותו כינו ״דז׳יגה ורטוב״, היתה זו במהלכה יצר מאמרי קולנוע חשובים. מכתב לג'יין (1972) הוא המוצלח מביניהם, במהלכו מבצעים גורן וגודאר קריאה ביקורתית של תמונה איקונית אחת מתקופת מלחמת ויאטנם, בה נראית כוכבת הקולנוע ג׳יין פונדה במהלך ביקורה בויאטנם. הארון פארוקי, יוצר גרמני שעשה כמעט אך ורק מאמרים קולנועים (והלך גם הוא לעולמו בשנה שעברה) יצר ב-1969 סרטון מאמרי חשוב בנושא בשם אש בלתי מתכלה, במהלכו הוא עומד על נזקי חומר הנפאלם בו השתמשה ארה״ב במלחמת ויאטנם. באחת מהסצנות הזכורות ביותר בסרט הוא מכבה על זרועו סיגריה בוערת כדי לתהות בביקורתיות על עוצמתם של דימויי קולנוע כאמצעי לאקטיביזם פוליטי. אנייס ורדה, חלוצה נוספת של הגל החדש הצרפתי, יצרה בשנת 2000 סרט שהפך למעין מניפסט ליוצרים תיעודיים בעידן הדיגיטלי בשם המלקטים והמלקטות. במהלך הסרט היא תוהה על טבעו של ליקוט שאריות מזון בעידן הקפיטליסטי, אך הופכת במהרה את סרטה להיות גם על עצמה כיוצרת ועל ליקוט דימויים במצלמה דיגיטלית בכלל. במאים אלו, ועוד רבים אחרים, החלו ליצור מסות קולנועיות לפני עשרות שנים בעת פריחתו של הקולנוע המודרניסטי באירופה, אבל המשיכו לפתח את הפורמט באופן מרתק אל תוך עידן הקולנוע הדיגיטלי. ניתן להתרשם מתוך רשימה זו שהיוצרים כולם מגיעים מאירופה, וזה כשלעצמו מעלה תהיות לגבי המיקום הגיאוגרפי של הזירה המרכזית של המסה הקולנועית. בזירה המקומית, כלומר אצלנו בישראל, היצירה המסתית בקולנוע היא נדירה יותר, אך עדיין כוללת קולות שונים ומגוונים כמו דוד פרלוב (בירושלים), דן גבע (הצד הרביעי למטבע) או אבי מוגרבי (Z32). יוצרים אלו ואחרים מוזכרים במהלך חלק המאמרים בגליון ויצירתם הופכת למוקד הדיון בהם.

"מכתב לג׳יין״: קריאה ביקורתית של תמונה איקונית מימי מלחמת ויאטנם

באופן די מפתיע, מחשבה ביקורתית ואקדמית על המסה הקולנועית החלה להתגבש רק במהלך העשור האחרון של המאה ה-20. שינוי זה התרחש בסמוך לכניסתן של טכנולוגיות דיגיטליות לתוך העשייה הקולנועית, טכנולוגיות ששינו בעשרים השנים האחרונות את דרכי ההפקה, ההפצה וההקרנה של המדיום השביעי. ראשית זה אומר שקל יותר (במובן של זול, זמין או פשוט) להפיק ולהפיץ מסות קולנועיות במצלמות ובאמצעים דיגיטליים. אבל כיוון שחשיבה ביקורתית איננה נפרדת מעשייה ארטיסטית במסה הקולנועית, ההפקה הנרחבת גרמה גם לעניין ביקורתי ואקדמי. אני חושב שאולי הסימן המובהק ביותר לכך היא עלייתו של הפורמט החדש והמרתק של ה- video essay, אותן ביקורות קולנועיות שנעשות בעזרת סרטים ולא באמצעות המילה הכתובה. אבל עליהן נרחיב את הדיבור בהזדמנות אחרת. בכל אופן, כשענת אבן ורן טל הציעו לי לערוך גיליון מיוחד בנושא המסה הקולנועית לתקריב, נעניתי לאתגר בשמחה. ראשית, המסה הקולנועית עניינה אותי מאז ומתמיד במחקרי, והקדשתי לה פרק שלם בעבודת הדוקטורט שלי, שהתמקדה בקולנוע דוקומנטרי בעידן הדיגיטלי. שנית, מעטה מאוד היא ההתייחסות הביקורתית והאקדמית לנושא בשפה העברית, מצב שמצאתי כי ראוי לתקן.

אז מה יש לנו בגיליון הזה? לא מעט, למעשה (ואת הדברים שמובאים כאן ניתן לקרוא בהרחבה גם בדברי ההקדמה שרשמתי לגליון).

 אחרי התכתבויות ומאמצים רבים להשיג זכויות תרגום וכל הדברים הנלווים התאפשר לנו לפרסם פרק מתורגם מתוך ספרו של חוקר הקולנוע טימות'י קוריגן הנקרא The Essay Film: From Montaigne, After Marker, ספר שזכה בפרס קובץ׳ של ארגון SCMS לספר האקדמי הטוב ביותר לשנת 2012. הפרק אותו תרגמו ברהיטות ובאלגנטיות אהד זהבי ואיילת אטינגר סוקר את התפתחותה ההיסטורית של המסה הקולנועית החל מהקולנוע התיעודי המוקדם והאוונגרדי אל עבר העידן הדיגיטלי. קוריגן מנסה לבדוק מדוע הקולנוע המסאי הפך לדומיננטי ומשפיע דווקא בשנות הארבעים והחמישים ובאופן ספציפי בצרפת, ובוחן באופן יסודי ומעמיק את הרטוריקה ודרכי ההבעה הקולנועיים של כמה מאבותיה של המסה הקולנועית, כגון אלן רנה, ז׳אן לוק גודאר, כריס מרקר ואנייס ורדה. אני בטוח כי התרגום הרהוט והמדויק של זהבי ואטינגר לא רק יעניין את קהל הקוראים הרחב אלא גם ישרת מורים, תלמידים וחוקרים בתחום האקדמי של לימודי הקולנוע.

את הראיון המרכזי בגליון בחרו לקיים רן טל ולליב מלמד עם הבמאי השוודי גורן הוגו אולסון, שביים את אחד מהסרטים התיעודיים המרתקים בשנה האחרונה, על האלימות (Concerning Violence). מדובר במסה קולנועית על אודות המאבק האנטי-קולוניאלי באפריקה, אשר מבוססת על ספרו השערורייתי של פרנץ פאנון ״מקוללים עלי אדמות״. תוך שימוש מושכל בפוטאג׳ ישן ובקריינות של זמרת ההיפ הופ לורן היל, מטייל אולסון במדינות כמו אנגולה, מוזמביק וליבריה ומבקש לבחון התנגדות אקטיבית לכוחות מערביים.

ד״ר שאול סתר ממשיך במאמרו את תמת ההתנגדות הפוליטית וכותב על אחת מהיצירות הפחות ידועות אך היותר מעניינות של ז׳אן לוק גודאר כאן ואי שם (Ici et ailleurs), סרט שעשה ב- 1976 עם אן-מארי מייוויל, מי שתהפוך לשותפתו ליצירה במהלך העשורים הבאים. זהו סרט העוסק בכישלונו של גודאר לעשות סרט על המאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי, פרויקט שמעולם לא השלים, וסתר רואה בו מאמר קולנועי חשוב על אפשרות היתכנותה של ״פדגוגיה של רפלקסיה״ ביחס למעשה הקולנועי. ביום שישי ה-13 בפברואר נקיים הקרנה מיוחדת וחד פעמית של הסרט הזה בסינמטק תל אביב בשעה 13:30, ואת ההקרנה יקדים ד״ר שאול סתר בדברי מבוא. אתם מוזמנים!

״כאן ואי שם״: סרט העוסק בכישלונו של גודאר לעשות סרט על המאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי

דן גבע לוקח על עצמו את המשימה המורכבת של בחינת המושג ״מסה קולנועית״ דרך התחקות אחר מקורותיה הספרותיים. תוך עיון מעמיק במסתו של מישל דה מונטיין ״העיסוק בפילוסופיה משמעו ללמוד למות" ודיון ב-רוטרדם-יורופורט, סרטו של גדול במאי התיעוד בהולנד יוריס איוונס, גבע מבקש להראות כיצד שיעורו של מונטיין בדבר הצורך ב"לימוד למות כדי לחיות בחוכמה" עובר מן הספרותי אל הקולנועי ומעצב את מהות תפקידו של הדוקומנטריסט.

דינה ברדיצ׳בסקי בוחנת אף היא את שורשיה הספרותיים של המסה הקולנועית ומבקשת לבדוק מאין נובעת הנימה ההגותית, האלגית והמאופקת המאפיינת את הקריינות במסה הקולנועית שנוצרה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. בחלקו השני של מאמרה נוגעת ברדיצ׳בסקי בשאלה שסקרנה אותנו למדי כשפרסמנו את הקול הקורא, והיא מדוע נדירה כל כך המסה הקולנועית בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. ברדיצ׳בסקי מבחינה בטון המסאי בשלוש יצירות מקומיות של השנים האחרונות: חמש מצלמות שבורות בבימוים של עימאד בורנאט וגיא דוידי, שלטון החוק בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ ומשפה לשפה, סרטה של נורית אביב.

בגיליון זה ביקשנו גם לאמץ הבנה רחבה וליברלית באשר לגבולותיה של המסה הקולנועית, ולכלול בו גם סרטים שאולי אינם מסות קולנועיות פר-סה, אך יש בהם שימוש ברטוריקה מסאית (ובכך לעבור בדיוננו מה- "essay film", שגבולות הגדרתו אינם מוסכמים וברורים, אל עבר "the essayistic", הטון שאפשר לאבחן בסרטים מסוימים מבלי לתחום אותם בהגדרות דווקניות). לא פחות מחמישה מאמרים נוספים בגיליון ממשיכים את החיפוש אחר הצורה המסאית או הטון המאמרי בקולנוע הישראלי, ובכך מפריכים אולי את השערתנו המקורית בדבר הקושי במציאתם.

שוקה גלוטמן מנסה לעמוד על שורשיה של המסה הקולנועית הפואטית בישראל, ומביא השוואה מקורית ומרתקת בין סרטו החשוב והחלוצי של דוד פרלוב בירושלים מ-1962 לבין סרטו של הבמאי הצרפתי כריס מרקר הצד השלישי של המטבע, אשר צולם בארץ כשנתיים קודם לכן. מאמרו של גלוטמן לא רק חושף עובדות חדשות ומעניינות על נסיבות ההפקה של שני סרטי המאמר הללו, אלא גם יוצר אנלוגיה צורנית מרתקת בין שניהם, המעידה על מידת ההשפעה של הגל החדש הצרפתי על הקולנוע הישראלי בתחילת שנות השישים, עת השתחרר סופית מכבלי הפרופגנדה הציונית.

יעל שנקר מתייחסת למחויבותה של המסה הקולנועית להתנגדות צורנית ופוליטית ומתמודדת עם האתגר הטמון בניתוח ביקורתי של סרטו האחרון של אבי מוגרבי פעם נכנסתי לגן. שנקר מודעת לבעייתיות הקיימת בכל ניסיון לתחום את היצירה של מוגרבי בהגדרות ובתיאורים, ומסרבת לקטלג את סרטו כסרט על מזרח תיכון ישן, כ"סרט נכבה" או כסרט ניסיוני, תיעודי או אחר. שנקר רואה בפעם נכנסתי לגן סרט שלא רק מבקש לתעד את העבר אלא גם מאפשר ייצוג אוטופי לסכסוך הישראלי-פלסטיני ומרחיב את שפתו של הקולנוע התיעודי למטרה זו.

"פעם נכנסתי לגן״: לא סרט על מזרח תיכון ישן ולא "סרט נכבה"

ארנה רביב מתמקדת בסרטו של הבמאי הישראלי יורם רון האל הנעדר, אשר עוסק במחשבתו הפילוסופית של עמנואל לוינס. השאלה המרכזית שהיא מנסה לדון בה היא כיצד מתמודד סרט העוסק במחשבה פילוסופית חשדנית כלפי דימויים עם עובדת היותו בעצמו מורכב מדימויים קולנועיים המבקשים לייצגה. לטענתה של רביב, לעשות סרט על לוינס משמעותו לנסות ולהתמודד עם הבעייתיות הכפולה של הקולנוע כמדיום שהוא גם אמנותי וגם ויזואלי, טענה שמרחיבה את הדיון המורכב בקשר בין פילוסופיה לבין קולנוע.

מאמרו של ג׳ק פאבר מכוון את הדיון בקולנוע המאמרי אל עבר מחוזותיו של הקולנוע הניסיוני הקצר בישראל, ומתמקד בסרטם של אמיר יציב ויהונתן דובק פלאוסול 80 דרום, סרט מסע פואטי המצולם במצלמה תרמית. תוך השוואה לסרטו של ורנר הרצוג שיעורים באפלה מבקש פאבר לבחון כיצד בוחנת הרטוריקה המסאית של הסרט את המתח בין מיתוסים צבאיים לבין מיתוסים מקראיים.

ערן שגיא ממשיך את הדיון בקולנוע הישראלי ולוקח אותו לגבולות שבין תיעוד לבין וידאו ארט. שגיא עוסק ביצירתו המקורית והמאתגרת של אוהד מילשטיין, ומבקש לאפיין את החיפוש הצורני של מילשטיין כצלם וכקולנוען כאיכות מאמרית. המבנה הפרגמנטרי של מאמרו של שגיא, המחולק לשאלות נפרדות העוסקות בתמות החוזרות על עצמן ביצירתו של מילשטיין, מנסה להתאים למבנה החלוקה הקיים אצל מילשטיין ואולי גם לרעיון הכתיבה המסאי בכלל.

ולבסוף, מאמרו של דניאל מן מרחיב את הדיון שלנו במסות המורכבות מדימויים נעים אל עבר היתכנותו של טון מסאי בהקשר לדימוי הצילומי הקפוא. תוך התייחסות להיסטוריה המוקדמת של הצילום (וגם של הקולנוע) מציע מן מבט שיטתי בדימוי הקפוא ומעלה טענות מקוריות וחשובות בנושא הכתיבה המסאית והקשר האפשרי שלה לדימוי הצילומי. מאמרו של מן הוא רלוונטי מאוד מבחינה פוליטית בכך שהוא מתמקד בדימוי שצולם והועלה לרשת בימי מבצע "עופרת יצוקה", ומדגים בעזרתו כיצד אפשר להתייחס לדימוי הצילומי הקפוא כדימוי נע אשר ״לא סיים את מלאכתו״ וממשיך בתנועתו בזמן.

מעבר למגוון הרחב של המאמרים בגיליון, אנו מציגים בו לראשונה גם יצירה קולנועית קצרה ומאתגרת. זו עבודת וידאו של תמר לצמן, הכוללת וידויים מפוברקים הנאמרים כביבול על ידי מרגרט טד, מי שהייתה אחד מהמודלים שצילם אדוארד מייברידג׳ עבור מחקרו המקיף בסוף המאה ה-19 ״הפיגורה האנושית בתנועה״. השימוש בווידאו ארט מאפשר ללצמן לטשטש את הגבול שבין מציאות לבדיון ובכך להציג ולבחון אירועים היסטוריים במבט ביקורתי ופואטי.

 יאללה, היכנסו, קיראו, שתפו, הדפיסו, ובעיקר תיהנו.

(תקריב הוא פרויקט של פורום היוצרים הדוקומנטרים וקרן רבינוביץ'. הגו אותו ועורכים אותו רן טל וענת אבן).