״פרינסס שואו״ ("Thru You Princess"), סרטו החדש של עידו הר (״מלון 9 כוכבים״ או ״ימי גיוס״), זכה הערב, ובצדק רב, בציון לשבח בקטגוריית פרס ון ליר לסרט תיעודי בפסטיבל ירושלים. זהו סיפור מרגש וכמעט לא ייאמן על תשוקה למוזיקה, על התמדה אינסופית ועל כשרון שמסרב להיכנע למציאות מדכאת. חלקו האחד של הסרט הוא תיעוד אינטימי ומתמשך של מטפלת סיעודית בשם סמנתה המתגוררת בשכונת עוני בניו אורלינס. סמנתה מתעדת עצמה באופן יומיומי בסרטוני סלפי קצרצרים אותם היא מעלה ליוטיוב, ובהם היא מבקשת לספר לקהל מעריצים מוגבל (אבל אדוק) לא רק על תלאות היומיום שלה ועל טראומות העבר שמציפות את חייה, אלא גם על ניסיונותיה הכושלים לפרוץ קדימה עם מוזיקה. סמנתה, המכנה עצמה בסרטונים ״פרינסס״, היא זמרת מוכשרת, מוחצנת, אבל גם פגיעה מאוד. היא מופיעה מדי פעם בפאבים מקומיים מול צופים בודדים ומנסה לקבל הכרה יותר רחבה ומפרגנת למוזיקה אותה היא יוצרת. הדלת, לרוע המזל, נטרקת בפניה בכל פעם מחדש. עידו הר מפליא ביכולתו לצייר את דיוקנה של סמנתה ברגישות רבה וללא הנחות, ולמקם אותה בתוך מציאות ה״אמריקנה״ האכזרית והמדכאת ביחסה כלפי מעוטי היכולת.

חלקו האחר של הסרט, אשר נשזר בחוכמה עם סיפורה של סמנתה, מתמקד מנגד בסיפור הצלחה מקומי. המוזיקאי המוכשר אופיר יקותיאל (קותימן) עוסק זה מספר שנים ביצירת מוזיקת mash up, אשר רכיבי היסוד שלה הם קטעי יוטיוב קצרצרים של מוזיקאים חובבים. אף אחד מהמוזיקאים הללו (נגן חצוצרה, פסנתרנית, מתופף וכו׳) אינו יודע כי הוא משמש כחומר גלם ביצירתו המוזיקלית של קותימן, אך כשהתוצאה הנפלאה נגלית בפניו כסרטון מוזיקלי, זכויות יוצרים זה בערך הדבר האחרון שמעניין אותו. אבל אל תטעו – קותימן הוא כבר מזמן סיפור הצלחה בקנה מידה בינלאומי. פרויקט ה-"ThruYOU" שלו זכה ללמעלה ממיליון צפיות תוך פחות משבוע ונבחר כ״אחת מ-50 ההמצאות של השנה״ על ידי טיים מגזין. מכיוון שקותימן מחפש כל הזמן סרטוני יוטיוב חדשים כדי ליצור מוזיקה, אלו של סמנתה שובים את ליבו בישירותם וביופיים. מסלולי חייהם של השניים, כך אנו מבינים, עומדים להצטלב.

קותימן: סיפור הצלחה בינלאומי השזור עם ניסיונה הכושל והמתמשך של סמנתה לפרוץ קדימה.

כשעידו הר, שגם כתב את התסריט, ערך וצילם את הסרט, מגיע לתעד את פרינסס בניו אורלינס, הוא לא מספר לה דבר על היותה אחת המוזיקאיות הנבחרות בפרויקט החדש של קותימן ״Thru You Too״. כל מה שפרינסס יודעת הוא שבמאי תיעודי ישראלי הגיע להתלוות אליה בהתנהלותה היומיומית מכיוון שהוא מביים סרט על יוטיוברים. הגרסא הזו, אותה מספר הר לפרינסס, אינה שקרית כמובן, אך היא רק חלקית. בדיסקרטיות מוחלטת, שנשמרת בעזרת מערך הפקתי שלם, הר מצליח להסתיר מפרינסס את העובדה שהיא עומדת ״לפרוץ״ בקרוב החוצה אל עבר התודעה הציבורית. לא, זו לא תהיה חשיפה טלוויזיונית בפריים טיים בסגנון ״דה וויס״, והמלאך המושיע לא יהיה סיימון קאוול. בהתאם לרוח וסימן הזמן, המיקסים המוזיקליים לשירים שלה שיעלו לאתר יקבלו תוך שעות ספורות מאות אלפי לייקים, ואת מקומו של קאוול יתפוס קיבוצניק אחד, פשוט וצנוע, שיגרום לכל לקרות מתוך סלון ביתו. ככה זה קורה היום, וזוהי משמעותה של הצלחה בעידן הוירטואלי של ימינו, אבל זה אמיתי, וזה אדיר.

מבלי לפרט יותר מדי על הרגע הנפלא והמרגש שמצליח הר ללכוד במצלמתו כשסמנתה מתוודעת לקיומו של קותימן, אומר רק שצוות התיעוד בסרט הזה מבין כל כך טוב את הפוטנציאל של המטען התיעודי הנדיר הזה. החשיבה הקולנועית המתלווה לאופן בו מיוצג הרגע הזה היא פשוט מופת של עשייה תיעודית. מזמן לא ראיתי סרט שמצליח להבין טוב כל כך כיצד ניתן לתעד את התרבות הדיגיטלית מרובת המסכים בימינו (מזמן, זאת אומרת מאז ״קאטפיש״), ושמשכיל לנצל את הפוטנציאל הקולנועי הטמון באופן בו טכנולוגיות חדשות מאפשרות חיבור בין אנשים בעידן הדיגיטלי.

לכל אורך הצפייה ב״פרינסס שואו״ חשבתי על סרט תיעודי אחר, ״מחפשים את שוגרמן״, שזכה באוסקר בשנת 2013 והיה לאחת ההפתעות הגדולות של הקולנוע התיעודי בשנים האחרונות. ההשוואה עלתה במוחי לא רק כי שני הסרטים עוסקים בכוחה של מוזיקה לאחד בין אנשים ולפרוץ גבולות ומחסומים, ולא רק בגלל שבשניהם הניסיון של המוזיקאים בהם לכבוש את ליבו של הקהל מלווה בתסכול ארוך שנים, אלא כי כל אחד מהסרטים הללו הוא שיעור ענק בכתיבת תסריט לסרט תיעודי. אם באחד (״שוגרמן״) הצופים יודעים פחות ממה שיודעת הדמות התיעודית, הרי שבשני (״פרינסס״) המצב הוא הפוך, והצופה מבין ומכיר כיצד יתפתחו הארועים הרבה לפני שיודעת זו הדמות שעל המסך. פער הידע הזה, עליו ביסס אלפרד היצ׳קוק את המבנה לרוב המותחנים שלו, יכול לשמש בקולנוע התיעודי כאלמנט ראשי ליצירת דרמה גדולה ולהזדהות עמוקה עם הדמויות. וכמה שזה עובד טוב ב״פרינסס שואו״. כל מי שנכח בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל ירושלים הרגיש שמדובר היה בערב נדיר ומיוחד. מעבר לכך שבשורה שמולי, לדוגמא, ישבו סמנתה מצד ימין וקותימן מצד שמאל, ולאורך השירים זזו בקצב מתואם עם המוזיקה שברקע כאילו מדובר היה בהקרנת סרט אינטראקטיבי, הרי שרגעי השיא של הסרט היו מלווים במחיאות כפיים סוערות מצד קהל שנראה משולהב ומרוגש יותר משאי פעם ראיתי בסרט תיעודי. ״פרינסס שואו״ הוא יצירה תיעודית חכמה ומורכבת שאכתוב עליה עוד ואחשוב עליה לעומק יותר לכשתצא לאקרנים בחודש אוקטובר הקרוב. בשלב זה אסתפק במילים אלו, ואשאיר אתכם עם השיר הזה, שלהערכתי כל מי שצפה בסרט זמזם אותו לעצמו במהלך הלילה עם חיוך.

״פרינסס שואו״

בימוי, עריכה, תסריט וצילום: עידו הר.

הפקה: לירן עצמור

הפקה בפועל ותחקיר: שלי בן שחר.

מוזיקה: קותימן, פרינסס שואו.

עיצוב פס קול: רותם דרור.