חמישה ימים חלפו מאז שצפיתי ב"ציפורה ורחל לא מתות”, סרטן התיעודי המטלטל ושובר הלב של הדר מורג ותהל רן, שהוקרן במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב, ובאופן תמוה למדי זכה להתעלמות גורפת מצוות השופטים. מי שנכח באותה הקרנה ביום שלישי זוכר את אופיו יוצא הדופן של סשן התשובות והשאלות לאחר ההקרנה. את הדיאלוג האינטלקטואלי והמוכר החליפה דינמיקה מפתיעה של תראפיה קבוצתית, במהלכה היה נדמה כי הקהל יצר לעצמו יחד עם היוצרות והמנחה מעגל תמיכה רגשי וניסה למצוא את המילים, כמו גם את רגעי השתיקה, לאחר שנדלק האור באולם. נדיר ומיוחד הוא רגע כזה בפסטיבל, כשסרט הופך לחוויה רגשית עוצמתית כל כך, והמילים אינן מוצאות את דרכן המיידית לתיאור, הבנה ופרשנות. כסרט שמנסה בעצמו לשבור מעגל של שתיקה איומה ולהתנחל בליבנו, סרטן של מורג ותהל דורש פרספקטיבה של מספר ימים כדי לנסות ולתאר במילים את אופיו וייחודו.

"ציפורה ורחל לא מתות" מתחיל באזהרת טריגר משונה ולא שגרתית. הוא לא רק מתריע לגבי תוכנם הקשה של הדימויים, אלא מנסח בקשה מיוחדת מן הצופים: אנא גלו חמלה לעצמכם ולסובבים אתכם. המבט התיעודי הישיר והמעורטל שיתגלה לפנינו, ללא כל רקע או הסברים מקדימים, מלווה בציווי מוסרי המנסה לגונן עלינו, וגורם לנו לתהות: איזו חמלה ביכולתנו להפגין וכיצד? מה שעומד להתרחש על המסך ומחוצה לו עדיין יתפוס אותנו ללא הכנה מוקדמת. זוהי צלילה עמוקה וללא בלוני חמצן לתוך מצולות הנפש האנושית המיוסרת, המדממת והזועקת, ומה שנחשף במהלכה הוא מצד אחד מחזה אימה מזעזע ומכמיר לב, ומצד שני עדות נדירה של התמסרות נפשית ואהבה אינסופית בין שתי אחיות. האחת עם סכיזופרניה פרנואידית והשניה עם הפרעת אישיות גבולית, ציפורה ותהל הן בלתי נפרדות, עם קשר כמעט סימביוטי שהוא מזין וחומל בו בזמן שהוא טעון והרסני. לאורך כמעט שעתיים, אשר חולפות ביעף ומסתיימות מוקדם מדי, האינטראקציה ביניהן הופכת לעולם ייחודי שאין בו חוקים או גבולות, אנרכיה טוטאלית המתרחשת לסירוגין בין גג תל אביבי לבין מוסד לחולי נפש, ומועכת את ליבם של הצופים תוך שהיא מרחיבה אותו בו זמנית. זוהי צרחה אנושית ללא מזור, במהלכה הקולנוע שמנסה להכיל אותה יוצא משליטה גם הוא, ובעודו עושה זאת, מבקש מן הצופה, לכל הפחות, לא להסיר את מבטה מהזוועה הכאוטית שעל המסך.

עדות נדירה של התמסרות נפשית ואהבה אינסופית בין שתי אחיות

צפיתי בלא מעט סרטים העוסקים במחלת נפש הצומחת מתוך טראומה, אך אלו לרוב משחזרים את תוצאותיה של הטראומה במגוון אסטרטגיות תיעודיות, כמו אנימציה, ראיונות, או העמדות מחדש. אפילו מחלת הנפש האיומה של אימו של ג’ונתן קאהוטי ב"טרניישן" (2003), סרט שקשה שלא לחשוב על הגיהנום הנפשי שהוא מבטא תוך צפייה בסרטן של מורג ותהל, מקבלת ביטוי קולנועי בדיעבד, תוך יצירת סכיזופרניה צורנית בתקציב דל. "ציפורה ורחל לא מתות" שונה מכל אלו, שכן קשה להבחין בו בין הטראומה לבין הפוסט-טראומה, בין אירוע הילדות המחולל לבין פציעת הנפש אשר הולכת ומחמירה, מידרדרת אל עבר תהומות האופל והזוועה מול עיננו, ומתמקמת בעולם קולנועי שאין לו חוקיות ברורה, לא של זמן ולא של מרחב. הסרט, אשר נפרש על פני 16 שנים של מאבק נפשי של שתי נשים מיוסרות, הוא הטראומה עצמה המביטה אלינו חזרה מתוך ההווה שעל המסך, ובישירותה הבלתי מתפשרת מבעיתה ומרעידה את נימי נפשנו. התיעוד המטריד והמיידי דרך מצלמות קלות ומכשירי טלפון ניידים הוא לא רק מפחיד בישירותו, אלא גם מהמם ביופיו. קשה לתפוס או להבין כיצד הצליחה תהל במשך 16 שנים לאכול את המרק ולצלמו בו זמנית, להגן על אחותה באהבה ובמסירות וגם להפעיל את המצלמה כדי לתת ביטוי למצבה הנפשי המעורער וללכוד רגעים נדירים בעוצמתם הרגשית ובאיכותם האמנותית.

צילומים מהטלפון הנייד של תהל רן: רגעים נדירים בעוצמתם הרגשית ובאיכותם האמנותית

האם זהו קולנוע טוטאלי בהיותו חסר פשרות במסירותו ובמה שהוא תובע מן הצופים? רדיקלי בשפתו הצורנית? מינימליסטי באמצעי המבע דלי התקציב שלו? קולנוע של נשים המאפשר את ההתערטלות הנפשית רק משום שהוא מכונן מבט נשי ואמפתי באופן מוחלט? כן, כן, כן וכן. אך התיוגים והמונחים המוכרים הללו יתקרבו רק במעט כדי לתאר את מה שמתרחש בסרט, ויחמיצו את עוצמת הכנות, האהבה והמסירות שרוחשת מורג לדמויות שלה. מדובר בנדיבות וברוחב לב אשר מאפשרים את אחד משיתופי הפעולה המרתקים והשלמים ביותר שראיתי אי פעם על מסך הקולנוע בין במאית למושאי התיעוד שלה. מורג אינה רק שותפה לאקט הצילומי באופן מתבונן, אלא גם מתפקדת כמבוגרת אחראית אשר מחזיקה את כל הדבר הזה מלקרוס, ומהעולם הכאוטי שנפרש לעיננו לצאת משליטה מוחלטת. לעיתים רחוקות היא מחליטה לתבוע את נוכחותה בהכנסת תו מוזיקלי מפתיע, בהתערבות על ידי כותרת ביניים המפרשת ומסבירה, או בהשמעת קולה מן העבר השני. היא מזכירה לנו בעדינות ובבטחה שהעולם שבחוץ עודנו נורמלי ושפוי.

ישנם מבקרים או צופים שיטענו כי האקט התיעודי הבלתי מתפשר של מורג חוצה גבולות מותרים של תיעוד ומפר עקרונות של אתיקה ומוסר. לעניות דעתי, כל ניסיון לבחון רגעים קשים בסרט הזה דרך פריזמה מצומצמת של מה מותר ומה אסור לעשות במפגש שבין מתעד ומתועד יחמיץ את גודלו של המעשה הדוקומנטרי שמתרחש כאן, ואת עוצמת ההקרבה וההתמסרות הטוטאלית של היוצרת כלפי דמויותיה. מורג ותהל מגויסות יחד לזעוק זעקת כאב של השתקה ארוכת שנים, לנסות ולמצוא מזור כלשהו באמצעות כוחו של הקולנוע לכאבן של דמויות שנותרו במשך זמן רב ללא עזרה ממשית ממוסדות המדינה או מהמשפחה. ציפורה ותהל סחבו בתוך נפשן המיוסרת את הטראומה הבלתי נראית כמו גידול תוך גופי שרק הלך והתעצם מבלי שאף אחד או אחת, וגם לא הן, ידעו כיצד אפשר באמת לטפל בו. הניסיון לבחון כמבקר, חוקר או צופה חיצוני מדוע ההתגייסות הטוטאלית והמשותפת של מורג ותהל לתיקון ולהבניה של ניראות מחודשת עלולה לחצות גבולות של הסכמה שאינה לחלוטין מודעת הוא תפל בעיני לעיקר. למבט התיעודי שמעניקה מורג לתהל וציפורה בעזרת המצלמה יש יכולת ריפוי חזקה לאין שיעור מכל טיפול תרופתי אחר, ובבסיסו מצויה חמלה עמוקה לסבלן, ואהבה אינסופית וללא תנאים. מתוך הפנית המבט הישיר והלא ממצמץ הזה למצב הבלתי נתפס של גיבורות הסרט נוצרת הבנה אמיתית והשלמה מוחלטת עם הזוועה האינסופית הזו שהיא מחלת נפש. זוהי זעקת כאב שמנסה לבטא את מה שהודחק והוסתר במשך שנים ולגרום לנו להתבונן ולהקשיב לסבלן של אחרות. אם זהו אינו מבט תיעודי בעל עמדה אתית ומוסרית ראויה כלפי דמויות בסרט דוקומנטרי, אינני יודע אתיקה מהי.

הסרט יוקרן שוב ביום רביעי ה-24.5 בשעה 20:30 בסינמטק הרצליה.