״The people I film are in immediate and often desperate need, but I can offer them little to no material assistance.“

“I can and will leave a place I film—whether a war or a refugee camp—while the people I film cannot.”

(שניים מתוך העקרונות המנחים את קירסטן ג׳ונסון, במאית וצלמת הסרט ״קמרה פרסון״, מתוך הצהרת היוצרת המצורפת לתיק העיתונות של הסרט)

באחת מהסצנות הראשונות בסרטה של קירסטן ג׳ונסון ״קמרה פרסון״, שיוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע בחיפה, צועד הפילוסוף הצרפתי ז׳אק דרידה עם צוות הצילום הקטן שמתעד אותו. הוא מתבונן אל עבר המצלמה, אותה מחזיקה ג׳ונסון תוך כדי הליכה מהירה, ואומר בחינניות: ״היא רואה הכל, אבל אנחנו הם העיוורים״. ג׳ונסון, כך מתברר לנו במהרה, באמת רואה הכל, מתוך עדשת מצלמתה הדיגיטלית אותה נשאה לעשרות מקומות מוכי אסון בעולם ובעזרתה תיעדה אלפי אנשים שחייהם השתנו מקצה לקצה. היא המקבילה הנשית לדז׳יגה ורטוב הסובייטי, ״האישה עם מצלמת הקולנוע״ שמבקשת ללמדנו על הפוטנציאל העצום שגלום בעידן הקולנוע הדיגיטלי ולייצר עבורנו דימויים שבחוסר שלמותם ובמסתורין הטבוע בהם מעלים תהיות עמוקות על אופיו של המבט בקולנוע. ״קמרה פרסון״, אולי הסרט התיעודי החכם והעוצמתי ביותר שתראו השנה בפסטיבל, הוא מצד אחד מסע אוטוביוגרפי החולש על פני הקריירה הקולנועית הענפה והמגוונת של ג׳ונסון כצלמת, ומצד שני חקירה פילוסופית, מורכבת ומרגשת מאין כמותה על מהותו של הקולנוע התיעודי וכוחו הבלתי מעורער במאה ה-21.

״קמרה פרסון״, חשוב לציין, אינו סרט תיעודי קונבנציונאלי, בו מוצגת בעיה או נחשפת עוולה שלא היינו מודעים אליה קודם לכן. ממש לא. אין בו גם כרונולוגיה לינארית, נראטיב מתפתח, או דמות מרכזית מלבד הצלמת עצמה. זהו סרט אסופה (compilation film) שערוך באופן פרגמנטרי, תזזיתי, כמעט חובבני, שמטרתו אחת – לעקוב אחר זרם התודעה של ג׳ונסון, המבקשת לדון בקשר שבינה לבין מושאי התיעוד שלה. מדובר למעשה באוסף של קטעים שג׳ונסון צילמה במשך מספר עשורים במסגרת עבודתה כצלמת בלמעלה מ-25 סרטים. ג׳ונסון עבדה עם כמה מהשמות הגדולים בקולנוע התיעודי העולמי, כמו לורה פויטרס (״סיטיזן פור״), מייקל מור (״פארנהייט 9/11״), או קירבי דיק (״דרידה״). הקטעים כולם נלקחו מתוך תהליך העשייה של הסרטים הללו, ובעת צילומם לא היתה כל כוונה שהם יעמדו בפני עצמם או ייכנסו לפיינל קאט של הסרט המקורי. אלו הם זנבות של צילומים, שאריות שליקטה ג׳ונסון, שאילולא ״קמרה פרסון״ היו נשארים על שולחן חדר העריכה, אם להשתמש בביטוי פילמאי ארכאי. הקטעים הללו נקטפו מהקשרם המקורי והוכנסו באופן חכם, אפילו מבריק, לקונטקסט חדש לחלוטין. ג׳ונסון מתעדת אנשים שחזרו לבוסניה לאחר הטיהור האתני שהתרחש שם, מצלמת כתבים שמשדרים מחוץ לכלא הנודע לשמצה בגוונטאנמו-ביי, או מתווכחת עם שומרים שעומדים מחוץ למתקן כליאה של אל-קאעידה בתימן. היא מבקרת באתרים בהם התרחשו מלחמות, או רצח עם של ממש, כמו אפגניסטן, דרפור, או בוסניה, וברגעים שוברי לב מפנה את המצלמה אליה הביתה ומצלמת את אימה החולה ואת שני ילדיה.

״קמרה פרסון״: זנבות של צילומים, שאריות שליקטה ג׳ונסון שהיו, מן הסתם, נשארים על שולחן חדר העריכה

קשה לומר במדויק מה מבקשת לחקור כאן ג׳ונסון, משום שהמסה הקולנועית הזו נשארת פתוחה לפרשנויות ולקריאות שונות. בכל זאת, נראה לי כי המטרה העיקרית ב״קמרה פרסון״ היא לבחון את הקשר ההדוק בין מצלמה לבין צלמת, ולחשוב על הדרכים הרבות בהן ניתן להשתמש במצלמה כדי לחשוב על רעיון או לעקוב אחרי סובייקט תיעודי. במיוחד מבקשת מאיתנו ג׳ונסון לתהות כיצד צלם תיעודי, ובמקרה הזה היא בעצמה, יוצר מרחב אישי ואינטימי באיזורי קרבות מוכי סבל וצער. זוהי מעין חקירה קולנועית פרקטית שמצמיחה שאלות פילוסופיות מורכבות, חלקן מהסוגיות הבסיסיות ביותר עימן התחבטו יוצרי הקולנוע התיעודי מאז ומעולם: כיצד מייצרים אמפתיה כלפי סבלו של האחר בקולנוע תיעודי? מהו הערך של מתן עדות מצולמת על סבל, והאם מצלמה יכולה, או צריכה בכלל, לאפשר אותה? ולגבי אותה מצלמה, האם היא יכולה לשקר? ואם כן, מדוע אנו בוטחים בה שתחשוף בפנינו את האמת?

ג׳ונסון מבקשת מאיתנו לחשוב על השאלות המורכבות הללו, ועל רבות אחרות, תוך כדי צפייה, ולשם כך מספרת לנו מעט (ללא קריינות כלל) ומראה לנו הרבה מאוד, בקצב מהיר בו כמעט בלתי נתפס לעכל את הכל בבת אחת. אבל במקום ליצור כאוס רנדומלי של דימויים וצלילים מלוקיישנים רבים ובזמנים שונים, ג׳ונסון טווה את הכל בעריכה חכמה שמייצרת הדהודים והקשרים נרמזים בין פוטאג׳ אחד למשנהו. היא גם לא מגלה לנו מאילו סרטים לקוחים הקטעים בהם אנו צופים ומהו הקונטקסט הפוליטי/חברתי בתוכו יש לקרוא אותם. באחת מהסצנות המזוויעות והדרמטיות ביותר בסרט ג׳ונסון מצלמת בית חולים בניגריה שבו מיילדת מנסה לעזור לתינוק במצוקה שזקוק לחמצן בדחיפות. התיעוד המתמשך והמבט הלא ממצמץ של מצלמתה מעלים בפני הצופה את אחת השאלות האתיות המרכזיות ביותר לגבי כל תיעוד של סבל – מדוע הצלמת אינה מתערבת במתרחש ועוזרת לתינוק? כיצד בכלל היא יכולה לעזור לו? ואף חשוב מכך –  מה עלה בגורלו של אותו תינוק בסופו של התהליך ומדוע אין אנו זוכים לראות זאת? השאלה האחרונה הזו מעלה סוגיה נוספת שרלוונטית כמעט לכל מה שצילמה ג׳ונסון בעבר – מה עושים עם חומרים מתועדים נפיצים שכאלו ואיזה שימוש הוא הראוי להם? מתי זה הזמן הנכון להכניסם לסרט ולאיזו מטרה?

מיילדת בניגריה: האם מספיק רק להתבונן בסבלם של אחרים?

לומר על הסרט הזה שהוא רפלקסיבי, כלומר חושף את מנגנון העשייה שלו, זה יהיה אנדרסטיימנט. מדובר על שיעור מדוקדק בעשייה תיעודית בו ג׳ונסון נוכחת במהלך כל הסרט (את קולה אנו שומעים אבל איננו רואים אותה עד לקראת סוף הסרט), נותנת הוראות להפעלת המצלמה ומשתפת את הצופה בשאלות בהן היא מתחבטת. אנו עדים ללא הפסקה לתהליך החשיבה של ג׳ונסון ולאופן בו היא מבצעת החלטות אסתטיות ואתיות לגבי מה שהיא מצלמת – כיצד יש לעשות פריימינג? על מה או על מי יש לשים את הפוקוס? אחרי מי או מה כדאי לעקוב עם המצלמה הניידת ולאיזה כיוון להתקדם? כבר בתחילת הסרט ג׳ונסון דואגת לשבור עבורינו את האשליה של אובייקטיביות תיעודית, המיתוס השקרי של עשייה דוקומנטרית, באופן מבריק ומשעשע. אחד השוטים המושלמים שהיא מצלמת במדינת מיזורי מופרע על ידי אפצ׳י אחד שמרסק את גבולות הפריים ומזכיר לנו שמישהי נמצאת מאחורי המצלמה ומפעילה אותה, מבצעת החלטות ומכוונת אותה. במדינת אלבמה מצלמת ג׳ונסון נערה צעירה ומפוחדת שעומדת לעבור תהליך של הפלה, זאת במסגרת מעקבה אחר נפגעות אונס ותקיפה מינית. היא לא מראה לנו את פניה, ומצלמת אך ורק את מכנסי הג׳ינס הקרועים שלה ואת תנועות היד המהוססות שלה. ידה השניה, הנמצאת מחוץ לפריים, מוחה את הדמעות במהלך הוידוי. לפתע אנו נחשפים לעובדה שג׳ונסון בעצם מביימת את הרגע הזה, ומבקשת מהצעירה לחזור על המשפט אותו היא אומרת ולהתחילו מנקודה מסוימת כדי שיוכלו לצלם זאת לסרט. האם זה לגיטימי? האם ישנה דרך אחרת נכונה יותר? ג׳ונסון מתעלמת כאילו במכוון מהדחף שלא להתערב ומקליטה את עצמה מעניקה לנערה עצה לחיים: ״לעולם, אבל לעולם אל תחשבי על עצמך כאדם רע. זוהי העצה היחידה שאתן לך היום״. ברגע אחד מרמזת לנו ג׳ונסון מדוע הסצנה הזו נשארה על שולחן העריכה ולא נכנסה לסרט המקורי עבורו היא צולמה. אך האם ניתן בסיטואציה כזו שלא לחצות את הקו המפריד בין מתעד למתועד?

אחת השאלות הגדולות שעולות בסרטה של ג׳ונסון היא האופן בו מושפע המתעד (או הצלם) מהמציאות בה הוא צופה והאנשים איתם הוא מדבר. ג׳ונסון ראתה סבל רב במהלך עבודתה כצלמת, והיא מעלה כשאלה פתוחה האם וכיצד המציאות שראתה שינתה את הפרספקטיבה שלה כלפי העולם. בכלל, מהו אופיה הרצוי של מערכת היחסים בין מתעד לבין הסובייקט שלו ומהי רמת האינטימיות והמעורבות המתבקשת? ילד אפגני מספר באופן קורע לב כיצד איבד את עינו ואת אחיו במהלך פיצוץ בזמן המלחמה, וג׳ונסון לא יכולה, אולי אף לא רוצה, להסתיר את הבכי שלה ואת הדמעות. הצילומים האחרונים והחושפניים אותם היא מראה לנו בסוף הסרט הם של אימה המנוחה, ובהם היא מתעדת את ימיה האחרונים, כשלוש שנים לאחר שהתפרצה אצלה מחלת האלצהיימר. ג׳ונסון מעלה, מן הסתם, תהיות חזקות לגבי האופן בו ניתן לדבר על הסכמה לתיעוד במצב כזה, אבל מחזקת את הכח הבלתי מבוטל של המבט התיעודי לייצר זכרונות ולהנציח רגעים שלא ישובו עוד. גם הסרט הזה, למיטב ידיעתי, יוקרן פעם אחת בפסטיבל וספק אם תוכלו לצפות בו שוב. בקיצור, אתם יודעים מה לעשות.

״קמרה פרסון״ יוקרן במסגרת פסטיבל חיפה ביום חמישי, ה-20/10/2016 בשעה 15:00 באולם טיקוטין.

כרטיסים ניתן לרכוש כאן.