בשקט בשקט, ובלי לספר לאף אחד, שני במאים עם פרופיל גבוה — מה זה גבוה, בשמיים — הנמיכו את הראש ועשו שני סרטים תיעודיים שרק עכשיו נחשפים. אני לא מתכוון שעכשיו גילינו שהם בשלבי הפקה. הסרטים גמורים. זהו. עכשיו נותר רק לחכות להזדמנות שלנו לצפות בהם. הראשון בהם הוא הסרט החדש והסודי של הדוק-סלב מייקל מור, "Where to Invade Next״, שיוקרן בבכורה עולמית בספטמבר הקרוב במהלך פסטיבל הסרטים של טורונטו, והשני הוא "Quay", סרט תיעודי קצר שביים אשף האשליות ההוליוודי כריסטופר נולאן על זוג האנימטורים סטיבן ותימוטי קוואי. את הסרט הזה, ביחד עם עבודותיהם המובחרות של האחים קוואי, ניתן יהיה לראות בניו יורק כבר בעוד שבועיים.

נתחיל ממייקל מור. את הבמאי הזה באמת אין צורך להציג. ב-1989 מור משכן את ביתו כדי לביים את סרטו הראשון ופורץ הדרך ״רוג׳ר ואני״, הסרט שעצבן כמעט את כולם (ובמיוחד את מבקרת הקולנוע האגדית פאולין קייל, שקראה לו מניפולטיבי ושקרי ואמרה שהרגישה ״מלוכלכת״ כשצפתה בו). יחד עם ״הקו הכחול הדק״ של ארול מוריס, ״רוג׳ר ואני״ סלל את הדרך לקולנוע התיעודי החדש שאיתגר את כל מה שהיה מוכר עד כה בזירה הדוקומנטרית – קולנוע שאינו פטרנליסטי, לא אנונימי, ובטח לא אובייקטיבי. מי אמר שדוקומנטרי צריך להיות נייטרלי או מאוזן? תוך שהוא לוקח טכניקות מתוכניות הריאליטי, סוגה טלויזיונית שהיתה אז ממש בחיתוליה, מור הציב את ״האני״ כהבטחה של אמת תיעודית, הכח הפוליטי האמיתי בקולנוע התיעודי, וסלל את הדרך לקולנוע האישי האקטיביסטי בעולם. הסרט הזה גם היה הצלחה כלכלית אדירה (עם תקציב של 160 אלף דולר הוא הכניס כמעט 7 מיליון), והראה כיצד הקולנוע התיעודי דאז יכול לצאת מהנישה המוגבלת שלו ולייצר סיפורי הצלחה במולטיפלקס (אגב, שלושה מתוך עשרת הסרטים הדוקומנטריים המצליחים ביותר בכל הזמנים הם של מור).

אבל הסרט שגרם לכולם לחשוב היה Fahrenheit 9/11, אותו ביים מור בשנת 2004 ובו עסק בקשרים של ממשל בוש עם משפחת בין לאדן. השערוריה לעניין סירובה של דיסני להפיץ את הסרט (הארווי ובוב ויינשטיין נאלצו "לקנות מחדש" את הסרט מדיסני) בגלל תוכנו השערורייתי רק עשתה לו טוב, והוא הכניס למעלה מ-20 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו (בסה“כ עשה עד היום כמעט רבע מיליארד דולר). למרות שמטרתו המוצהרת של הסרט לא הושגה — בוש נבחר, כידוע, לקדנציה שניה — הוא היה חדשני למדי באופן בו העלה את הדוקומנטריסט מור למעמד על בקולנוע, סטאר של ממש. מור הפך להיות סלבריטי, אנטי-גיבור מוצהר שמתלבש בסחבות וחובש כובע בייסבול כדי לרכז לתוך דמותו הפיקטיבית ריאקציה חברתית על הדומיננטה הכלכלית של ימינו. הפרסונה המוכרת שלו היא של מישהו בלי ידע נרחב בהכרח, אלא פשוט הגיון בריא שנוצר מתוך היותו לוחם צדק עם השנים, אופוזיציונר לדומיננטה הכלכלית של הקפיטליזם.

אחרי ״פרנהאייט 9/11״ מור עשה שני סרטים חלשים יחסית, האחד ״סיקו״ (2007) והשני ״קפיטליזם: סיפור אהבה״ (2009), ומאז, כשש שנים, נעלמו עקבותיו. פה ושם הוא הפיק סרט ליואב שמיר וכתב משהו, אבל לא ביים כלום. לפני כשבוע, במהלך חשיפת שמותיהם של כמה מהסרטים המרכזיים בפסטיבל טורונטו, נודע כי סרטו החדש ייקרא "Where to Invade Next״, והוא יוקרן בבכורה עולמית בקטגוריית ה-"Special Presentations״ של הפסטיבל. לא ברור עדיין מי המפיץ של הסרט הזה, או כמה מפיצים גילו בו עניין, אבל מור עצמו הכריז שהסרט יהיה בבתי הקולנוע בתקופת החגים הקרובה (כלומר, מתישהו בנובמבר/דצמבר). האתר של הפסטיבל כינה את סרטו החדש של מור ״הסרט הפרובוקטיבי והמשעשע ביותר שלו עד היום״, וטום פאוורס, האיש שאחראי על המסגרת התיעודית בפסטיבל טורונטו, הוסיף ש״התחושה היא שמור רוצה לומר משהו מאוד מיוחד וחשוב״, וש״הסרט יצית הרבה שיחות במהלך הסתיו. זה מהסרטים המשובחים שמור עשה״.

תכל׳ס, לא הרבה ידוע על הסרט עד כה. אבל ברור מכותרתו ומהתיאור הקצרצר שמופיע באתר הפסטיבל שמור פועל שוב בטריטוריה מוכרת: מדיניות החוץ של ארה״ב ומעורבותה במכונת המלחמה הבינלאומית. את הסרט הוא צילם בשלוש יבשות שונות ועם צוות הפקה קטן יחסית. לכן גם ברור מדוע מור שמר על מעטה סודיות לגבי הפקת הסרט במשך שנים רבות. הוא חשש ממעקב ממשלתי עליו (מייקל מור, אגב, הוא מעריץ נלהב של אדוארד סנודן, והוא כינה אותו בעבר ״גיבור השנה״ שלו). מעטה הסודיות המוגזם הזה, בעיקר עכשיו, כשהסרט כבר מוכן, נועד כדי לייצר באזז תקשורתי, והוא גם חלק מהמגלומניות של מור. ״המדיניות שלי היא לא לדון בפרויקטים שלי עד שאני משחרר אותם פומבית,״ הוא התבטא בשבוע שעבר לגבי הסרט. ״אפשר לדמיין מדוע אני רוצה לפעול כך. כל מה שאני יכול לומר כעת זה שאני די בטוח שלא תתאכזבו״.

מה שכן ניתן ללמוד על אופי הפרויקט, מעבר לתמונה היחידה ששוחררה ממנו (תמונת הפרופיל של פוסט זה) מופיע בתיאור הקצר באתר הפסטיבל. בתרגום חופשי זה משהו כזה: ״מור אומר לפנטגון לפנות את מקומו. מעתה הוא יעשה את הפלישות בשביל אמריקה. מור צילם את הפרויקט במספר מדינות שונות מתחת לרדאר של המדיה הגלובלית, ועשה פרויקט שהוא בו זמנית עדכני וגם מעל הזמן״. יש כאן רמיזה ברורה לכך שמור יפנה שוב ל- hoax documentary ולשימוש הייחודי שלו בהומור כדי לעשות סאטירה על מדיניות החוץ של ארה״ב. זה מזכיר לי את הנאום הפופוליסטי שהוא נשא ממש לפני שנה, גם כן בפסטיבל הקולנוע של טורונטו, ובו הוא קרא לבמאים שרוצים לעשות סרטים עם מסר פוליטי להשתמש יותר בהומור ולהיות מבדרים ככל שניתן. ״אנשים לא רוצים תרופה, הם רוצים פופקורן״, הוא התריס. ״בידור הוא ׳המילה המלוכלכת׳ של הקולנוע הדוקומנטרי״. אפשר שלא להעריך את מור על דברים אלו, ולטעון שהוא ״מזנה״ את הקולנוע התיעודי ומוביל אותו בדרך נמוכה ופופוליסטית (כאילו, מי אתה שתסביר לנו איך צריך לעשות קולנוע תעודי?), אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא היה הראשון שפיצח את הנוסחא ללב הקהל והוציא את הקולנוע הדוקומנטרי מהנישה השולית (לפחות מבחינה כלכלית, ולפחות בארה״ב) שהיה נמצא בה עד לפני קצת פחות מעשרים שנה. ״הדבר הראשון שאני אומר לצוות שלי ביום הראשון לצילומים הוא שאנחנו לא עושים סרט תיעודי, אלא סרט״, הוא אמר אז בנאום ההוא. ״אנשים רוצים לחזור הביתה אחרי הסרט שלכם ולעשות סקס. אל תתנו להם להרגיש חרא. אל תעשו זאת לחבריכם האקטיביים מינית״.

צפו בסרטון בן 6 הדקות אותו פרסם מור בחשבון הטוויטר שלו מיד אחרי ההכרזה ש- "Where to Invade NExt" יוקרן בפסטיבל טורונטו. בסרטון הוא מגלה כמה פרטים נוספים על הסרט:

—

המעריצים השרופים של כריסטופר נולאן (אני לא בטוח למה, אבל יש לא מעט כאלה), מחכים בקוצר רוח לסרטו הבא. כל סרט שיצא תחת ידו בעשור האחרון היה ארוע קולנועי מסעיר ומדובר, בין אם זה ״התחלה״, ״האביר האפל״, או ״בין כוכבים״. אם תהיתם על איזה פרויקט גרנדיוזי עובד כרגע נולאן, אז תורידו ציפיות, ותשנו שוב ללשון עבר. עבד, התכוונתם. הסרט מוכן, ויוקרן בניו יורק בעוד שבועיים. זה סרט תיעודי קצר אשר נקרא ״Quay״, והוא עוסק באנימציה אוונט-גארדית. Say what?

נולאן עשה סרט תיעודי על התאומים סטיבן ותימוטי קוואי, אנימטורים אגדיים שיוצרים אנימציית בובות בסטופ-מושן משנות השבעים. האנימציה שלהם שואבת השראה מספרות מזרח-אירופאית ומוזיקה קלאסית, ומורכבת ממיניאטורות מוזרות הבונות עולמות ילדות הזויים. אפשר לקרוא לזה אוונט-גארד,

והעיצוב שלהם מושפע מאוד מגרפיקה סוריאליסטית של פוסטרים בפולין בשנות החמישים. מי שמכיר ואוהב אנימציה ממזרח אירופה, כמו זו של איאן סוואנמייקר או יורי נורשטיין, לבטח שמע עליהם, ומי שלא, סרטו של נולאן בוודאי יספק היכרות נפלאה ליצירה החשובה של הזוג הזה.

לא רק שנולאן עשה כבר סרט תיעודי קצר על פעילותם, הוא אפילו אצר מעין מיני רטרוספקטיבה שתוקרן בעוד שבועיים בבית הקולנוע העצמאי ״פילם פורום״ בניו יורק, הנקראת ״האחים קוואי ב-35 מ״מ״, וכוללת הקרנה של כמה מהסרטים הקלאסיים שלהם בעותקי פילם מחודשים. הסרטים שיוקרנו יהיו "המסרק״ (1991), ״רחוב הקרוקודילים״ (1986) ו- ״In Absentia״ (2000). נולאן גם עובד כרגע עם חברת סרטי האיכות זייטגייסט כדי לאצור את סרטי האחים קוואי בפורמט בלו-ריי, ונדמה לי שזה יהיה בטוח להמר על כך שסרטו הקצר ייכלל באסופה זו.

אין ספק שזה שינוי מהותי עבור נולאן, שביים כבר סרט קצר בעבר (״Doodlebug"), אבל מעולם לא יצר קולנוע דוקומנטרי. אבל גם החיבור של נולן לאנימציה כאן הוא מעניין. האחים קוואי ניסו במשך שנים להציג את המרחבים העמוקים ביותר של התת מודע בעזרת אנימציה וליצור עולם פנימי קוהרנטי ושלם מתוך הרעיון של מיניאטורות. נדמה לי שכל חובב בסיסי של עבודותיו של נולן יכול לראות את הקשר המחויב כאן. כמו כן, בהתחשב בדמיונו העשיר של נולאן ויכולתו ליצור פלאים קולנועיים מטכנולוגיות קולנועיות ישנות (האיש מצלם באיימקס ומסרב להכיר במהפכה הדיגיטלית), אין ספק שטכניקת הסטופ-מושן המסורתית של האחים קוואי, שלא נכנעת לתכתיבים הדיגיטליים, קרצה לו כאן מאוד.

הנה שתי דוגמאות מיצירתם האחים קוואי שבהן ניתן לצפות בינתיים כשיעורי בית —

״הקבינט של איאן סוואנמייקר״: הומאז׳ סוריאליסטי שיצרו האחים קוואי ב-1984 לאנימטור הצ׳כי איאן סוואנמייקר:

קטע מתוך יצירת המופת שלהם ״רחוב הקרוקודילים״, סרט קצר המבוסס באופן רעוע על הסיפור של הסופר הפולני ברונו שולץ ״חנויות קינמון״ (1934). מעין שילוב של live-action, תאטרון בובות ואנימציית סטופ מושן, אשר נע, כמו הסרטים האחרים של האחים קוואי, בין היפה לבין המבחיל.