בחודשים האחרונים נראה לי שיש קטע חדש: במאים גדולים עושים פרויקטיים תיעודיים תחת מעטה של סודיות, וחושפים אותם כשהם גמורים. באוגוסט היה זה כריסטופר נולאן שחשף סרט תיעודי קצר על האנימציה של האחים קוואי; בספטמבר פסטיבל טורונטו הציג סרט סודי ומעניין מאוד של מייקל מור, עליו עבד במשך שנים מבלי לספר לאף אחד; ועכשיו תורו של פול תומאס אנדרסון, שמציג ממש בימים אלו, במסגרת פסטיבל הסרטים של ניו יורק, סרט תיעודי חדש העוסק במוזיקה. כדי לעשות את זה עוד יותר אקסקלוסיבי, אנדרסון החליט להפיץ את סרטו באופן בלעדי בפלטפורמת הסרטים האינטרנטית MUBI, שירות מיוחד בו תמורת 4.99 דולר לחודש ניתן לצפות בסרטי איכות שנבחרו בקפידה על ידי אוצרים ומבקרים מתחום הקולנוע. לא יכולתי להתאפק, עשיתי מנוי, וראיתי את הסרט. בכלל, אני ממליץ בחום רב על השירות הזה, שמציע בכל רגע נתון צפיית סטרימינג באיכות גבוהה במבחר מצומצם של שלושים סרטים מעולים. כל אחד מהסרטים ניתן לצפייה או להורדה למשך שלושים ימים. כלומר, בכל יום סרט אחד נעלם, וסרט חדש אחר מופיע. די מגניב.

לסרט החדש של אנדרסון קוראים ״ג׳ונון״ (״Junun"), והסיפור שלו הוא כזה: ג׳וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד, נסע לאיזור רג׳סטאן אשר בהודו כדי להקליט אלבום עם המלחין הישראלי שי בן צור וקבוצת מוזיקאיים מקומיים. נאמר זאת אחרת: אחרי שהביטלס חיפשו את המוזה המוזיקלית שלהם ברישיקש אצל המהראשי יוגי, מגיע עתה תורו של גאון הרוק גרינווד לחפש את ההשראה במדבר ההודי. פול תומאס אנדרסון הצטרף אליהם כדי לתעד את הכל במשך חודש שלם של סשנים מוזיקליים. אורכו של הסרט הוא קצת פחות משעה, אבל החווייה המוזיקלית שהוא מספק היא אדירה.

מעריציו של אנדרסון בטח זוכרים שהוא כבר ביים בעבר קליפים של מוזיקה עבור אמנים כמו פיונה אפל או איימי מן. אבל ״ג׳ונון״ הוא ה- music documentary הראשון שעשה, ולמעשה גם נסיונו הבתולי בעשייה תיעודית. מצד שני, ״ג׳ונון״ הוא סרטו השלישי של אנדרסון בארבע השנים האחרונות, אחרי ״המאסטר״ מ-2012, ו- ״מידות רעות״ מהשנה שעברה. בשביל במאי הידוע בדגירה רב שנתית על סרטיו, הרצף המפתיע הזה מסמן תנופת שיא בעשייה הקולנועית שלו (יש המספרים שהוא גם עובד בימים אלו על התסריט ל״פינוקיו״, האדפטציה המצולמת שמפיק רוברט דאוני ג׳וניור לאגדת הילדים הקלאסית, ככה שבכלל). לגבי שיתוף הפעולה בין אנדרסון לגרינווד — כאן אין שום דבר חדש. השניים החלו לעבוד יחד בשנת 2007, כשהגיטריסט הלחין עבור אנדרסון את הפסקול לסרט ״זה ייגמר בדם״. מאז הוא המשיך והלחין גם את שני הסרטים הנוספים, ״המאסטר״ ו״מידות רעות״. בסרט האחרון ניתן אפילו למצוא שיר מקורי חדש של רדיוהד אותו הקליטו במיוחד עבור הפסקול.

שיתוף הפעולה המוזיקלי שאנדרסון מתעד ב״ג׳ונון״ הוא ללא ספק יוצא דופן. זוהי סינרגיה ארטיסטית נדירה בין מוזיקאים הודיים בלהקת ה״רג׳סטאן אקספרס״ לבין נגנים מערביים כמו גרינווד ובן צור. במשך 55 דקות אנדרסון מחליט שלא לזהות את המוזיקאים עימם אנו חווים את המרחב הקולנועי בשמותיהם. הם נשארים אנונימיים עד כתוביות הסיום. מצד שני, אנדרסון לא מפסיק לקשר בין המוזיקה לבין המרחב הפיזי בו היא נוצרת, ולעיתים קרובות משחרר את המצלמה שלו כדי לתור בתוך המבצר המדהים בו יושבים המוזיקאים. אנדרסון מנסה להעביר לצופה את תחושת הטראנס המוזיקלי בה שרויים הנגנים. יש בסרט מעט מאוד ראיונות, האינפורמציה המועברת בו היא מינימלית, וההתמקדות היא ביצירת קולנוע תעודי חווייתי.

אנדרסון צילם את הסרט במצלמה דיגיטלית, וזה כשלעצמו תפנית מעניינת עבור במאי שבמשך שנים מתהדר בעמדה פיוריסטית למדי לגבי פילם. ״ג׳ונון״ נפתח בקטע מוזיקלי מהפנט אשר מצולם בשוט ארוך ובתנועת מצלמה מעגלית אשר סוקרת את כל המוזיקאים היושבים במעגל על הרצפה. אנדרסון ממשיך לצלם בטייקים ארוכים, ומנסה להתבונן כמעט ללא התערבות בשיתוף הפעולה המוזיקלי המתרחש מולו. הוא גם שומר על נוכחותו מחוץ לפריים, ומקפיד שלא להיכנס אליו גם ברגע מעניין בו הוא מייצר תמונה קבוצתית של כל האנסמבל ממעוף הציפור. אבל אנדרסון, כידוע, הוא וירטואוז, ולפעמים נדמה שהוא לא יכול להתאפק מללהטט קולנועית. את התנועה המדודה של המצלמה הדיגיטלית הוא מחליף לפרקים בתנועה תזזיתית בכל המרחב שעומד לרשותה. המצלמה נכנסת אל תוך חלון של מבצר, משוטטת במהירות בין כל חלקיו ויוצאת מהצד השני. ברגע מקסים וייחודי אנדרסון מחליט להשאיר את המוזיקה בפסקול ולטייל עם הצוות בחיפושיו אחרי קלידים בשוק המקומי. אורגן של קאסיו, אולי קצת יותר משוכלל מההוא שאיתו הקליטה להקת משינה את אלבומה הראשון, נקנה בשוק בכמה גרושים ועובר סשנים ארוכים של כוונון והתאמה לכלים האחרים.

״ג׳ונון״ הוא סרט תיעודי אשר מצליח באמצעים פשוטים וישירים לעורר לכל אורכו התפעמות בקרב הצופה. חדוות היצירה של המוזיקאים המשתתפים בו, קולקטיב מדהים של מזרח ומערב, היא לא פחות ממהפנטת. כל זה עוד לפני שדיברנו על הגאווה המקומית שלנו, שי בן צור, המנצח על הכל. הוא הרוח החיה מאחורי הפרויקט יוצא הדופן הזה. הוא מנגן בחליל, מחליף לקלידים, שר, וגם מלחין את הכל. אנדרסון מוקסם ממנו ומגרינווד, והוא ממש לא יכול להסתיר את זה. כשהסרט הסתיים מצאתי את עצמי מעביר אותו מיד אחורנית כדי לצפות שוב בקטעי המוזיקה, שהם לא פחות ממסחררים. אז עד שתבוא ה״מגנוליה״ הבאה, יש קצת מה לנשנש.

צפו בטריילר של ״ג׳ונון״, הניתן לצפייה באופן אקסקלוסיבי באתר MUBI:

 

אחד הארועים המרכזיים במסגרת פסטיבל הקולנוע בחיפה, שייפתח ביום שבת הקרוב, הוא הגעתו לישראל של במאי הקולנוע האירני מוחסן מחמלבף. חוץ מעבאס קיארוסטמי וג׳אפר פנאהי, קשה לי לחשוב על שם יותר חשוב בקולנוע האיראני העכשווי ממחמלבף, אדם שעשייתו הקולנועית הייחודית סללה את הדרך להפיכתו של הקולנוע באיראן לאחד החשובים והיוקרתיים בעולם מאז שנות התשעים. מחמלבף היה מאז ומתמיד אחד הבמאים הכי שערוריתיים שיצאו מאיראן לאחר המהפכה ב-1979, בעיקר כי במשך השנים הוא כל הזמן שינה את עמדותיו כלפי המשטר באיראן ופעל באופן רדיקלי כנגדו. חלק אוהבים את מחמלבף, חלק שונאים אותו, אבל אף אחד לא נשאר אדיש לגביו באיראן. רק לפני כשנתיים הוטלו כנגדו וכנגד משפחתו סנקציות קשות בעקבות ביקורו השערורייתי בישראל לרגל פסטיבל הקולנוע בירושלים. אני חושב שהיחס האמביוולנטי כלפיו מייצג בצורה מושלמת את החשדנות הרבה כלפי הקולנוע האיראני, חשדנות אשר מגיעה בעיקר מצד האיראנים עצמם. מהרגע שבו הקולנוע של איראן "עלה לכותרות" בשנות השמונים והתשעים, גם הלאומנים והפטריוטים הגדולים ביותר של המדינה לא ממש ידעו איך לקבל זאת, אולי כי האירנים מעולם לא היו רגילים לכל כך הרבה תשומת לב.

לדעתי, הקולנוע של מחמלבף, אשר רק מעט ממנו יוצג בפסטיבל חיפה, הוא קולנוע שקשור בקשרי עבותות לתת המודע הקולקטיבי של האומה האיראנית, אומה המצולקת משנים ארוכות וקשות של דיקטטורה מונרכית, של מהפכה אלימה, של מלחמה עקובה מדם ושל תיאוקרטיה ברוטלית. הצלקות הללו הן גם הצלקות שנמצאות לכל אורך יצירתו של מחמלבף. אבל לפני שנגיע לזה, אני רוצה לציין שעבור אלו שלא ראו מעולם קולנוע איראני, הסרטים של מחמלבף יהיו בגדר הפתעה נפלאה. כי הקולנוע הזה הוא פשוט אדיר. למה? קודם כל, הוא מגיע ״משום מקום״. עם כל הכבוד לדיונים על הגרעין האיראני ולבלוגרים שמדווחים על דיכוי וסילוף תוצאות בחירות מהרחובות בטהרן, מי לעזאזל יודע באמת מה קורה שם? זה קולנוע שכתוב עליו לכל אורכו "עולם שלישי", אבל הוא מייצר דימוי שונה לחלוטין ממה שאנו יודעים על איראן דרך המדיה בעולם המערבי, למעשה מאז המהפכה האיסלמית. כמו כן, מדובר בקולנוע פשוט, כמעט נזירי באופן שבו הוא מספר סיפור, קולנוע המנוגד לחלוטין לאסתטיקה רווית הספקטקל של הוליווד. למרות שהוא ״אקזוטי״ באופיו, קל מאוד לחדור אליו ולהבין אותו. הוא לא מצריך חשיבה נשגבת או תיאורטית כדי לפענח אותו, והוא כאילו "מצפצף" על תיאוריות קולנועיות ומורכבות טקסטואלית. זהו קולנוע ישיר ואפקטיבי.

פסטיבל חיפה מקרין רק מעט מסרטיו של מחמלבף, וזה קצת חבל. בנוסף לשניים מסרטיו האחרונים (״הגנן״ ו״הנשיא״), סרט קצר שביים לפני כשנה (״הדייר״), וסרט תיעודי שנעשה עליו (״בית ספר של אבא״), יוקרן סרט מוקדם מאוד של מחמלבף בשם ״רוכב האופניים״. זהו סרט אותו ביים ב-1986, ופשטותו הטכנית (הכמעט בוסרית) לא מונעת ממנו להיות כתב אישום פולמי ופוליטי על הקרבה וניצול. ״רוכב האופניים״ מתכתב באופן כמעט צפוי עם גדול סרטי הניאו ריאליזם באיטליה ״גונבי האופניים״, גם הוא סרט על ניצול והשפלה, המתרחש ברומא מוכת האבטלה שלאחר מלחמת העולם השניה. סרטו של מחמלבף לא ניתן היה לצפייה במשך שנים, והקרנתו בפסטיבל היא הזדמנות נהדרת להשלים את החסך הזה. אבל האמת היא שכל המיני רטרוספקטיבה הזו מתנקזת בעיניי לסרט אחד בלבד, והוא ״רגע של תמימות״, סרט אוטוביוגרפי אותו מביים מחמלבף ב-1996 בהתבססו על ארועים טראומטיים שהתרחשו בחייו.  כדי להבין מדוע זה סרט נפלא שלא כדאי להחמיץ, צריך להבין קצת יותר על חייו של מחמלבף ועל נסיבות הפקתו של הסרט הזה.

מחמלבף לא נולד עם מצלמה ביד. הוא נולד ב-1957 אל תוך המשטר המונרכי של פאחלבי, תקופה מאוד גועשת מבחינה פוליטית בהיסטוריה של איראן. לאחר שהוריו התגרשו בגיל צעיר, מחמלבף גדל במשך שנים ללא אב ותחת חינוך דתי ומאוד קפדני. אימו, סבתו ודודתו היו שלוש הדמויות הנשיות המשמעותיות בחייו, והן גידלו אותו במשך השנים, תוך כדי שאביו האמיתי מנסה לפרקים לחטוף אותו מחיק המשפחה. כארבע שנים לפני המהפכה, כשהיה בן 17, מחמלבף היה מעורב בפעילות פוליטית אופוזיציונרית, וניסה לפרק שוטר מנשקו בעזרת סכין. הרעיון המקורי שלו היה לחטוף לשוטר את האקדח, ובעזרתו לארגן שוד כדי לגייס כסף לפעילות פוליטית. מחמלבף נכשל בניסיון. הוא דקר את השוטר ארבע פעמים אבל השוטר ירה בו בבטן. אנשים ברחוב מצאו את מחמלבף שוכב על המדרכה והסגירו אותו למשטרה. הוא נלקח לבית החולים ומייד לאחר מכן בילה ארבע שנים תמימות בבית הכלא (למזלו של מחמלבף, לא ניתן היה להוציא להורג באיראן את מי שעדיין לא מלאו לו 18 שנה). בבית הכלא מחמלבף עבר עינויים קשים מאוד, ועד היום הוא מספר שהוא לא יכול ללכת, לשבת או לישון כהלכה (!). זו היתה גם תקופה בה החל לקרוא פילוסופיה, פסיכולוגיה, היסטוריה וכתבים על האיסלם.אני חושב שיהיה זה נכון לטעון שבאופן חלקי האסתטיקה המינימליסטית של מחמלבף מאוד הושפעה מתקופתו הטראומטית בכלא, תקופה שללא ספק עיצבה את שארית חייו ואת הקריירה הקולנועית שלו. מחמלבף שוחרר מהכלא במסגרת המהפכה שהונהגה על ידי הייטולה חומייני ב -1979, והקדיש את כל מאמציו לאחר מכן בתמיכה בלתי מתפשרת במהפיכה. כשפרצה המלחמה בין עירק לאיראן ב-1980, מלחמה ברוטלית שנמשכה כשמונה שנים, מחמלבף שינה לחלוטין את העשייה הקולנועית שלו והפך לאופוזיציונר בלתי מתפשר.

פה צריך לקפוץ כ-15 שנה קדימה, כי זו התקופה שנדרשה עבור מחמלבף כדי לחזור לארועים הטראומטיים אותם חווה בהיותו בן 17 ולביים עליהם סרט. בסתיו של 1995 מחמלבף מתחיל לכתוב את "רגע של תמימות" ומבסס אותו על ארועים אמיתיים (בהערת אגב כדאי לציין ש-1995 היא גם השנה בה ארה"ב מתחילה לחץ והסגר מאסיבי על איראן, ומנסה לבודד אותה מבחינה תרבותית ופוליטית בגין החזקת נשק להשמדה המונית ועידוד טרור בינלאומי. כלומר, כשהסרט ייצא ב-1996 תהיה לו הרבה עבודה לעשות מבחינת תיקון התדמית הרעה של איראן בעיני העולם).

״רגע של תמימות״ הוא סרט במהלכו מייצר מחמלבף הכלאה ייחודית בין בדיון למציאות, דרכה הוא מנסה לשחרר שדים מן העבר שלו ולחזור לרגע טראומטי מתקופת נעוריו, הרגע בו כחבר בתנועת המיליציה כנגד השאה האיראני הוא דקר שוטר. ההכלאה הזו מתחילה למעשה בסרט אחר. ב-1995, כחלק מאודישנים שמחמלבף עושה עבור סרט תיעודי שלו בשם "סלאם סינמה", הוא פוגש את אותו השוטר שהוא דקר בעבר (!), ומבקש ממנו לעשות יחדיו סרט על הארועים הללו. מחמלבף מוצא שחקן צעיר שישחק את השוטר בצעירותו, ויחד הם עושים דרמטיזציה, העמדה מחדש של כל הסיפור הטראומטי הזה. אבל מחמלבף מסבך את העניינים — הוא לא רק מצלם את הארוע מנקודת מבטו שלו, אלא מבקש מהשוטר שגם הוא יצלם את הארוע מנקודת מבטו שלו, ושיככב בסרט בעצמו. כלומר, ב״רגע של תמימות״ אנו רואים את השוטר המבוגר "מביים" את הנער הצעיר ומורה לו איך להתנהג, כמו גם מחמלבף.

מסובך? בקושי התחלנו. הסרט אותו עושה מחמלבף מנסה להתבונן אחורנית לרגע הטראומטי האישי שלו, והוא סרט מאוד מורכב מבחינה רפלקסיבית: מצד אחד זה סרט העוסק ביצירת סרט על חייו של הבמאי, מעין מייקינג אוף של סרט יומן, ומצד שני זה גם סרט שעוסק בקולנוע ובכוח שלו לשנות מציאות. ככל שמחמלבף הולך אחורה בזמן, גם הוא וגם השוטר מגלים דברים שלא ידעו קודם, ומתחילים להרגיש סוג של חרטה לגבי האופן בו התרחשו הארועים בעבר. לדוגמא, בזמן שהשוטר המבוגר צופה בשחזור שעושה מחמלבף, הוא מבין שהנערה בה היה מאוהב במשך 20 שנה שיתפה למעשה פעולה עם מחמלבף והיתה אחראית לכך שהוא נדקר. הרגע הזה הופך להיות לרגע טראומטי אמיתי שגורם לשוטר להישבר ולרצות לעזוב את הסרט. הרגע הזה, בו ההליכה אחורה בזמן במהלך הצילומים חושפת טראומה אמיתית של מציאות, הוא רגע קלאסי של הקולנוע האיראני החדש: בדיון ומציאות נפגשים ברגע שעושים קולנוע. האם זהו הרגע ממנו אין חזרה, הרגע המכונן בו החיים מתחילים והמשחק נגמר? הרגע בו הבדיון מסתיים והמציאות מתחילה?

״רגע של תמימות״ הוא אולי אחד מהסרטים האוטוביוגרפיים המורכבים והטובים ביותר בתולדות הקולנוע. יש בו תהליך מרתק של ״סיפור מחדש״ של המציאות. כלומר, כשמחמלבף מספר משהו אחד, הוא למעשה מספר סימולטנית משהו אחר. מצד אחד, יש כאן נראטיב אישי על אקטיביזם פוליטי. מחמלבף מבקש לשחזר את מה שהיה: הוא תקף שוטר, כמעט נהרג בעצמו, נלקח לכלא, ועבר מסכת עינויים קשה, הכל כדי "לשנות את העולם", ולהחליף באלימות את משטרו של השאה. בכלא הוא הפך להיות יותר מודע מבחינה פוליטית, מיליטנטי, ונחוש לעשות קולנוע אחר. אבל ל"רגע של תמימות" יש גם צד אחר – הצד של ה"What if": אותו שוטר אירני, שלפני שנים רבות כמעט נהרג בדקירות ממהפכן אירני, מגלה יום אחד, 15 שנים לאחר המקרה, שזה שניסה להרוג אותו בשנות השבעים הוא לא אחר מאשר הקולנוען הגדול והמוערך מוחסן מחמלבף!

הוא מבקר אותו על הסט, ומבקש ממנו שייתן לו לשחק באחד מהסרטים שלו, אבל מחמלבף אומר לו לא, ומציע לו משהו אחר בסגנון "במקום לשחק בשבילי, בוא נלך למצוא את הנעורים שלנו, שלי ושלך". השוטר הצעיר מסכים ויחד הם מוצאים את השחקנים הצעירים שישחקו את עצמם. מחמלבף מביים את הגרסא שלו לימים ההם, והשוטר מביים את הגרסה שלו. הבעיה מתחילה כשהשחקנים הצעירים מסרבים לעשות מה שמבקשים מהם… אולי הם עושים זאת כי הם שחקנים צעירים חסרי כשרון ובגרות, ואולי יש בסירובם העיקש ניסיון להימנע מלחזור על הטעויות הטפשיות של המבוגרים. אולי אם יסרבו לשחק את מה שמבקשים מהם הם יוכלו לשנות את העבר?

כשמתסכלים על הסרט באופן הזה, יש בו מעין ערבוב מרתק בין שחזור של המציאות העגומה והטראגית לבין יצירת סוג של make believe, פנטזיה בדיונית של "מה יכול היה להתרחש אילולא". אם תרצו, ב״רגע של תמימות״ מחמלבף מבקש לא רק לשחזר את ארועי העבר ולהתמודד עימם, אלא לבחון מציאות אלטרנטיבית שיש בה משמעות רחבה יותר מסיפורו האישי בעבור האומה האיראנית כולה. מה היה קורה לו מחמלבף לא היה דוקר את השוטר? האם ניתן, לפחות בעולם הבדיוני של הקולנוע, לכוון מחדש את ההיסטוריה של אומה שלמה? במילים אחרות, הצפייה ב״רגע של תמימות״ חולשת הרבה מעבר למה שנראה על המסך באופן מפורש ומייצרת סוג של פרדוקס פנטסטי אשר מעורר מחשבות ורעיונות באופן שונה אצל כל צופה וצופה. אולי יותר מהכל, מחמלבף בוחן בסרטו את האפשרות לקבל סליחה ומחילה בגין התנהגות עליה הוא מצטער. מחמלבף "ההיסטורי" מחנך את השחקן הצעיר שמגלם אותו להרוג, בעוד שמחמלבף ה״לא היסטורי" מבקש מהקורבן שלו לסלוח. האם במקום אקדח וסכין אפשר להציע לחם ופרחים? (הסרט, אגב, נקרא במקור "לחם וכד פרחים״).

וכאן, אני מבקש, יותר נכון מתחנן, שתישארו עד הסוף ותשימו לב לפריז-פריים שחותם את הסרט. הוא יישאר איתכם עוד הרבה זמן. אפשר לדבר המון על משמעות התמונה הקפואה בסיומם של סרטים קלאסיים, ולחשוב על דוגמאות כמו מבטו הזועק לעזרה של אנטואן דונל בסיום ״400 המלקות״ או הבעתו הספק מחויכת ספק טראגית של רוברט דה נירו בסוף הסרט ״היו זמנים באמריקה״, וגם כאן המשמעות היא טעונה עד מאוד. מחמלבף אמר פעם שכל הסרט הזה הוא סוג של גלויה. כלומר, הוא ביים אותו אך ורק כתירוץ להשתמש בדימוי הויזואלי האחרון הזה.

אגב, למרות שהפוסט הזה מתמקד רק ב״רגע של תמימות״, צריך לתת עוד קצת קונטקסט לגבי הפילמוגרפיה של מחמלבף באותה תקופה. ב-1996, השנה בה יוצא לאקרנים ״רגע של תמימות״, מחמלבף עושה גם סרט בשם ״גאבה״, עם סגנון קולנועי שונה לחלוטין: זהו סרט פואטי, עם נראטיב סימבולי, ויש בו משהו מאוד לא ריאליסטי, כמעט חלומי. זהו מעין סרט המסכם מבחינת היוצר שני עשורים של סערה פוליטית. כשנתיים לאחר מכן מחמלבף מוציא את הסרט "השתיקה" (1998), סרט מקסים על ילד שאין לו על מה להתבונן, כי הכל מסביבו מכוער ונוראי, ולכן הוא עיוור. הילד הוא למעשה פרוטג׳ה של מחמלבף בעצמו, שלא נותר לו דבר להתבונן עליו מעבר להתבוננות עצמית אל תוך תוכו. "השתיקה" (באופן מפתיע אולי) הוא סרט מאוד יפה ואסתטי, כי הוא מייצר עולם מתוך נקודת מבטו של ילד, מתוך עולמו הפנימי של מחמלבף. "גאבה", "רגע של תמימות" ו״השתיקה״ מהווים יחד סוג של טרילוגיה, וחבל שבפסטיבל חיפה לא מקרינים אותם כמקשה אחת. יש הטוענים ששלושת הסרטים הללו, אשר יצאו בין השנים 1996-1998, הם סרטיו הטובים ביותר של מחמלבף, ושהוא לעולם לא הגיע לשלמות הקולנועית אליה הגיע בטרילוגיה הזו. בכל אופן, הרגע הזה הוא גם רגע קולנועי חשוב, כי בו מתחיל הקולנוע האיראני לפרוח ולהפוך להיות לאחד מקולנועי הלאום החשובים בעולם.

צפו בוידאו אסיי מרתק על הסרט ״רגע של תמימות״ (עדיף לצפות רק לאחר צפייה בסרט כולו).

״רגע של תמימות״ יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע בחיפה ביום ג׳ 29.9.2015 בשעה 10:00 באולם רפפורט.

 

״יש כאן המון סיפורים בבניינים הגבוהים הללו, אבל איך בכלל תדע עליהם״? (גארי פלאהיב, המפיק של פרויקט Highrise)

—

שלוש דמויות וירטואליות בשם Old Soul, Agowke ו- D.C. הן ״המארחות״ הרשמיות בכניסה לאתר האינטרנט החדש ״Universe Within: Digital Lives in the Global Highrise״. זהו החלק האחרון במגה-פרויקט הקנדי של קתרינה צ׳יזק, אולי הפרויקט התיעודי האינטראקטיבי היקר ביותר שנעשה עד היום, ואשר ממומן ומופץ על ידי ארגון הקולנוע האגדי National Film Board of Canada. ״היקום שבפנים״, שעלה לאויר רק לפני מספר חודשים ופתוח כעת לשוטטות לכל מי שחפץ בכך, הוא פרויקט מקוון, דיגיטלי, ומאוד לא שגרתי. הוא מתנהל בסגנון ניווט מיוחד של ״בחר-את-ההרפתקה-שלך״, רטוריקה תיעודית שהופכת ליותר ויותר נפוצה לאחרונה במפת הקולנוע התיעודי העכשווי, ועוסק במקום המיוחד של הטכנולוגיה הדיגיטלית בחייהם של אנשים המתגוררים בבניינים רבי קומות בעולם. את הפרויקט הזה, בו אתם יכולים לצפות כבר עכשיו במחשב, בטלפון הנייד או בטאבלט שלכם, הציגה צי׳זק במסגרת כנס בטורונטו על קולנוע תעודי בו נכחתי לפני שבועיים. המשך →

פסטיבל הקולנוע בחיפה פרסם אתמול את רשימת הסרטים הישראליים שישתתפו בו, כאשר 14 סרטים תיעודיים נמצאים כרגע ברשימה (לעומת 12 בשנה שעברה). בהתחשב בכך שבאופן כללי כמות הסרטים התעודיים נמצאת במגמת עלייה מדי שנה בכל פסטיבל בעולם (בפסטיבל טורונטו, לדוגמא, כמות הסרטים התיעודיים עלתה בכ-30% השנה), זוהי כמות מרשימה בהחלט. לא הרבה ידוע לי כעת על הסרטים עצמם מעבר לתקצירים ולפרטים הטכניים שפורסמו בהודעה לעיתונות, אבל בכל זאת, מהיכרות עם כמה מהיוצרים וסרטיהם הקודמים, הבאזז שנדבק להקרנות מוקדמות בפסטיבלים אחרים, וסתם סקרנות אישית לגבי הפרויקטים, גיבשתי כמה מחשבות קצרות וראשוניות לגבי כל אחד מהם. המשך →

בשקט בשקט, ובלי לספר לאף אחד, שני במאים עם פרופיל גבוה — מה זה גבוה, בשמיים — הנמיכו את הראש ועשו שני סרטים תיעודיים שרק עכשיו נחשפים. אני לא מתכוון שעכשיו גילינו שהם בשלבי הפקה. הסרטים גמורים. זהו. עכשיו נותר רק לחכות להזדמנות שלנו לצפות בהם. הראשון בהם הוא הסרט החדש והסודי של הדוק-סלב מייקל מור, "Where to Invade Next״, שיוקרן בבכורה עולמית בספטמבר הקרוב במהלך פסטיבל הסרטים של טורונטו, והשני הוא "Quay", סרט תיעודי קצר שביים אשף האשליות ההוליוודי כריסטופר נולאן על זוג האנימטורים סטיבן ותימוטי קוואי. את הסרט הזה, ביחד עם עבודותיהם המובחרות של האחים קוואי, ניתן יהיה לראות בניו יורק כבר בעוד שבועיים. המשך →

“We only said goodbye with words, I died a hundred times; you go back to her, and I go back to… black.”

(Amy Winehouse, “Back to Black”, 2006)

״איימי״, סרטו התיעודי המדובר של אסיף קאפדיה, שהגיע אלינו לאקרנים לפני כשבוע, הוא סרט שייתן לכם מכה בבטן, יחורר לכם קצת את הלב, ויוריד לכם מהעיניים דמעות. אני מבטיח לכם את זה. לא, זו לא דוקו-דרמה מושחזת, זה לא bio-pic שלוטש בידי מיטב התסריטאים, וזה אפילו לא סרט תיעודי מסוגנן במיוחד. ״איימי״, המתמקד בחייה הקצרים (מדי) של מוזיקאית הג׳אז הבריטית בעלת הקול החד פעמי איימי ווינהאוס, חיים שנגדעו באיבם על ידי צריכת סמים קשים, אלכוהוליזם והפרעות אכילה, הוא סרט פשוט וישיר, אבל בנוי לתלפיות ואפקטיבי מאוד. זוהי קינה ביוגרפית על כשרון אדיר, שיר אבל שמסרב להשלים עם העובדה שווינהאוס כבר לא כאן איתנו עכשיו, עובדת על אלבום מופת שלישי. קאפדיה מבקש לשאול שאלה מתבקשת, אבל לנסח אותה במרומז ובזהירות ולא לתת לה להשתלט על כל סרטו: מי הרג את איימי ווינהאוס? מצלמות הפפאראצי שלא נתנו לה מנוח כל חייה והיו שם כדי לתעד כל רגע בקריסתה וכדי לספק את יצר המציצנות של כולנו? הגברים המפוקפקים בחייה והבחירות הרומנטיות הגרועות שעשתה? השנאה העצמית ויצר האבדון שליוו אותה כל חייה, או הרצון שלה ״להיעלם״, כפי שמגדירה זאת אחת הדמויות בסרט? כל אלו ביחד? המשך →

״פרינסס שואו״ ("Thru You Princess"), סרטו החדש של עידו הר (״מלון 9 כוכבים״ או ״ימי גיוס״), זכה הערב, ובצדק רב, בציון לשבח בקטגוריית פרס ון ליר לסרט תיעודי בפסטיבל ירושלים. זהו סיפור מרגש וכמעט לא ייאמן על תשוקה למוזיקה, על התמדה אינסופית ועל כשרון שמסרב להיכנע למציאות מדכאת. חלקו האחד של הסרט הוא תיעוד אינטימי ומתמשך של מטפלת סיעודית בשם סמנתה המתגוררת בשכונת עוני בניו אורלינס. סמנתה מתעדת עצמה באופן יומיומי בסרטוני סלפי קצרצרים אותם היא מעלה ליוטיוב, ובהם היא מבקשת לספר לקהל מעריצים מוגבל (אבל אדוק) לא רק על תלאות היומיום שלה ועל טראומות העבר שמציפות את חייה, אלא גם על ניסיונותיה הכושלים לפרוץ קדימה עם מוזיקה. סמנתה, המכנה עצמה בסרטונים ״פרינסס״, היא זמרת מוכשרת, מוחצנת, אבל גם פגיעה מאוד. היא מופיעה מדי פעם בפאבים מקומיים מול צופים בודדים ומנסה לקבל הכרה יותר רחבה ומפרגנת למוזיקה אותה היא יוצרת. הדלת, לרוע המזל, נטרקת בפניה בכל פעם מחדש. עידו הר מפליא ביכולתו לצייר את דיוקנה של סמנתה ברגישות רבה וללא הנחות, ולמקם אותה בתוך מציאות ה״אמריקנה״ האכזרית והמדכאת ביחסה כלפי מעוטי היכולת.

חלקו האחר של הסרט, אשר נשזר בחוכמה עם סיפורה של סמנתה, מתמקד מנגד בסיפור הצלחה מקומי. המוזיקאי המוכשר אופיר יקותיאל (קותימן) עוסק זה מספר שנים ביצירת מוזיקת mash up, אשר רכיבי היסוד שלה הם קטעי יוטיוב קצרצרים של מוזיקאים חובבים. אף אחד מהמוזיקאים הללו (נגן חצוצרה, פסנתרנית, מתופף וכו׳) אינו יודע כי הוא משמש כחומר גלם ביצירתו המוזיקלית של קותימן, אך כשהתוצאה הנפלאה נגלית בפניו כסרטון מוזיקלי, זכויות יוצרים זה בערך הדבר האחרון שמעניין אותו. אבל אל תטעו – קותימן הוא כבר מזמן סיפור הצלחה בקנה מידה בינלאומי. פרויקט ה-"ThruYOU" שלו זכה ללמעלה ממיליון צפיות תוך פחות משבוע ונבחר כ״אחת מ-50 ההמצאות של השנה״ על ידי טיים מגזין. מכיוון שקותימן מחפש כל הזמן סרטוני יוטיוב חדשים כדי ליצור מוזיקה, אלו של סמנתה שובים את ליבו בישירותם וביופיים. מסלולי חייהם של השניים, כך אנו מבינים, עומדים להצטלב.

כשעידו הר, שגם כתב את התסריט, ערך וצילם את הסרט, מגיע לתעד את פרינסס בניו אורלינס, הוא לא מספר לה דבר על היותה אחת המוזיקאיות הנבחרות בפרויקט החדש של קותימן ״Thru You Too״. כל מה שפרינסס יודעת הוא שבמאי תיעודי ישראלי הגיע להתלוות אליה בהתנהלותה היומיומית מכיוון שהוא מביים סרט על יוטיוברים. הגרסא הזו, אותה מספר הר לפרינסס, אינה שקרית כמובן, אך היא רק חלקית. בדיסקרטיות מוחלטת, שנשמרת בעזרת מערך הפקתי שלם, הר מצליח להסתיר מפרינסס את העובדה שהיא עומדת ״לפרוץ״ בקרוב החוצה אל עבר התודעה הציבורית. לא, זו לא תהיה חשיפה טלוויזיונית בפריים טיים בסגנון ״דה וויס״, והמלאך המושיע לא יהיה סיימון קאוול. בהתאם לרוח וסימן הזמן, המיקסים המוזיקליים לשירים שלה שיעלו לאתר יקבלו תוך שעות ספורות מאות אלפי לייקים, ואת מקומו של קאוול יתפוס קיבוצניק אחד, פשוט וצנוע, שיגרום לכל לקרות מתוך סלון ביתו. ככה זה קורה היום, וזוהי משמעותה של הצלחה בעידן הוירטואלי של ימינו, אבל זה אמיתי, וזה אדיר.

מבלי לפרט יותר מדי על הרגע הנפלא והמרגש שמצליח הר ללכוד במצלמתו כשסמנתה מתוודעת לקיומו של קותימן, אומר רק שצוות התיעוד בסרט הזה מבין כל כך טוב את הפוטנציאל של המטען התיעודי הנדיר הזה. החשיבה הקולנועית המתלווה לאופן בו מיוצג הרגע הזה היא פשוט מופת של עשייה תיעודית. מזמן לא ראיתי סרט שמצליח להבין טוב כל כך כיצד ניתן לתעד את התרבות הדיגיטלית מרובת המסכים בימינו (מזמן, זאת אומרת מאז ״קאטפיש״), ושמשכיל לנצל את הפוטנציאל הקולנועי הטמון באופן בו טכנולוגיות חדשות מאפשרות חיבור בין אנשים בעידן הדיגיטלי.

לכל אורך הצפייה ב״פרינסס שואו״ חשבתי על סרט תיעודי אחר, ״מחפשים את שוגרמן״, שזכה באוסקר בשנת 2013 והיה לאחת ההפתעות הגדולות של הקולנוע התיעודי בשנים האחרונות. ההשוואה עלתה במוחי לא רק כי שני הסרטים עוסקים בכוחה של מוזיקה לאחד בין אנשים ולפרוץ גבולות ומחסומים, ולא רק בגלל שבשניהם הניסיון של המוזיקאים בהם לכבוש את ליבו של הקהל מלווה בתסכול ארוך שנים, אלא כי כל אחד מהסרטים הללו הוא שיעור ענק בכתיבת תסריט לסרט תיעודי. אם באחד (״שוגרמן״) הצופים יודעים פחות ממה שיודעת הדמות התיעודית, הרי שבשני (״פרינסס״) המצב הוא הפוך, והצופה מבין ומכיר כיצד יתפתחו הארועים הרבה לפני שיודעת זו הדמות שעל המסך. פער הידע הזה, עליו ביסס אלפרד היצ׳קוק את המבנה לרוב המותחנים שלו, יכול לשמש בקולנוע התיעודי כאלמנט ראשי ליצירת דרמה גדולה ולהזדהות עמוקה עם הדמויות. וכמה שזה עובד טוב ב״פרינסס שואו״. כל מי שנכח בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל ירושלים הרגיש שמדובר היה בערב נדיר ומיוחד. מעבר לכך שבשורה שמולי, לדוגמא, ישבו סמנתה מצד ימין וקותימן מצד שמאל, ולאורך השירים זזו בקצב מתואם עם המוזיקה שברקע כאילו מדובר היה בהקרנת סרט אינטראקטיבי, הרי שרגעי השיא של הסרט היו מלווים במחיאות כפיים סוערות מצד קהל שנראה משולהב ומרוגש יותר משאי פעם ראיתי בסרט תיעודי. ״פרינסס שואו״ הוא יצירה תיעודית חכמה ומורכבת שאכתוב עליה עוד ואחשוב עליה לעומק יותר לכשתצא לאקרנים בחודש אוקטובר הקרוב. בשלב זה אסתפק במילים אלו, ואשאיר אתכם עם השיר הזה, שלהערכתי כל מי שצפה בסרט זמזם אותו לעצמו במהלך הלילה עם חיוך.

״פרינסס שואו״

בימוי, עריכה, תסריט וצילום: עידו הר.

הפקה: לירן עצמור

הפקה בפועל ותחקיר: שלי בן שחר.

מוזיקה: קותימן, פרינסס שואו.

עיצוב פס קול: רותם דרור.

באמת שלא חסר מה לראות בפסטיבל הקולנוע בירושלים שייפתח היום בערב (9 ביולי) ויימשך עד ליום ראשון הבא (ה-19 ביולי). התוכניה שבו, כפי שרבים וטובים כבר ציינו לפניי, היא מהמשובחות בתולדותיו. תכלס, אני ממש לא אאשים אתכם אם תעדיפו לראות סרטים על הסולן של הביץ׳ בויז, ערפדים באיראן או אמנויות לחימה בסין לפני שתרצו לקבל חבטה של מציאות לפנים מקולנוע דוקומנטרי. יחד עם זאת, ההיצע התיעודי השנה גם הוא נפלא, וכולל כמה מהיצירות המדוברות והמעניינות של השנתיים האחרונות. הסרטים התיעודיים הבינלאומיים מתחבאים להם במספר קטגוריות. חלק מהם נמצאים תחת קטגוריה שנקראת ״דוקו בירושלים״, אחרים השתרבבו לקטגורית ״ברוח החופש״ או ״החוויה היהודית״, ויש גם כמה תחת ״מאסטרים״. יש בפסטיבל גם כמה מסגרות ייעודיות לקולנוע תיעודי שאני ממליץ מאוד לבדוק. המחווה הנפלאה שעושה הפסטיבל לבמאי הקולנוע הישיר אלברט מייזלס היא פנינה אמיתית (ומיד ארחיב עליה), ובמסגרת ״סינמאניה״ ניתן לצפות בכמה סרטים מרתקים על קולנוע ויוצרי קולנוע (אני ממליץ במיוחד על הסרט שעוסק בסידני לומט, ועל ״מקליגרי להיטלר״, עליו כתבתי בהרחבה כאן). במסגרת תחרות הסרט התיעודי הישראלי נמצאים כמה סרטים מעניינים במיוחד, אבל לא קיבלתי לאף אחד מהם סקרינרים, כך שלא צפיתי בהם עדיין. אני מקווה להמשיך ולעדכן בימי הפסטיבל עצמם. בכל אופן, בחרתי עבורכם חמישה סרטים תיעודיים שממש לא כדאי להחמיץ בפסטיבל. כל אחד מהם לא רק מרתק בזכות נושאו החשוב, אלא גם מספק חווייה אסתטית ייחודית שכדאי ואף רצוי לצפות בה על המסך הגדול.

״אייריס״ ("Iris")

הפסטיבל מקדיש השנה מיני רטרוספקטיבה מרשימה וראויה לפועלו של הבמאי האדיר אלברט מייזלס, שהלך לעולמו לפני כארבעה חודשים, והיה אחת מהדמויות המרכזיות והחשובות בהתפתחותו של הקולנוע התיעודי בעולם. זוהי הזדמנות מצוינת לצפות על מסך גדול ב״תנו לי מחסה״, הסרט אותו ביים עם אחיו דייויד על ההופעה הטראגית של להקת האבנים המתגלגלות באטאמאונט, או ב״גנים אפורים״, הדיוקן המקסים שעשו יחד לאדית בובייה וביתה, שתי נשות חברה שהתגוררו באחוזה ישנה בהאמפטונס וסירבו להתנתק מהעבר. הפסטיבל גם מקרין יצירות נשכחות של מייזלס כמו ״מורשת הכותנה״, בה הוא מתעד אם לשמונה ילדים המתגוררת בדלתה של המיסיסיפי, או ״מסע לירושלים״, סרט נדיר, שהקרנתו היא בגדר ארוע, במהלכו מתלווים אלברט ודייויד לליאונרד ברנשטיין במהלך ביקורו בארץ בתום מלחמת ששת הימים. סרט שכדאי מאוד לא לפספס הוא ״אייריס״, סרטו האחרון של מייזלס אותו ביים כ-45 שנים (!) לאחר ״תנו לי מחסה״, ובו הוא מייצר דיוקן מקסים ושובה לב של אייריס אפפל, אשת אופנה בת 93. אך בל תטעו — זה בפירוש לא עוד סרט בנאלי על איקונת אופנה וחיי המסלול המשמימים כמו ״גליון ספטמבר״ (שעסק בעורכת של מגזין ווג), אלא משהו אחר לגמרי. ״אייריס״ הוא סרט שאינו תחום בזמן מסוים, או ממוקד בפרויקט ספציפי עליו עבדה אפפל, אלא תיעוד מלא חיבה המטייל בחופשיות בתוך נבכי חייה הארוכים, וקופץ בזמנים ללא מחויבות לאיזושהי קשת נראטיבית. זהו גם אחד הפרויקטים היותר הומניים של מייזלס (למעשה, כולם כאלה).

המצלמה של מייזלס נמצאת, כרגיל אצלו, במקום הנכון ובזמן הנכון, במשך כל הסרט. היא נמצאת שם כדי לתעד רגעים אינטימיים ומקסימים בין אפפל לבעלה קארל (בן המאה!), או כדי לצלם אותה מלבישה מספר בובות ראווה לתצוגה בשדרה החמישית. יחד עם זאת, ״אייריס״ הוא השלב האחרון בהתפתחות הסגנון המתבונן של מייזלס, ובו הוא מסיים את התרחקותו ההדרגתית מהטהרנות של הקולנוע הישיר, ממנה התחמק לאורך כל הקריירה הקולנועית שלו. יש בסרט רגעים אותם לא נוכל למצוא כמעט באף סרט אחר של מייזלס, כמו קטעי אנימציה או ראיונות בסגנון ראשים מדברים. אני כלל לא בטוח שזה עובד, במיוחד לאור העובדה שאלו אסטרטגיות מהן נמנע מייזלס במשך שנים, אבל לכל הפחות זה מעיד על האבולוציה המשמעותית שהקולנוע שלו עבר עם השנים. הצפייה בסרט הזה, כמו בשאר הסרטים במיני-רטרוספקטיבה, ממחישה היטב מדוע יש לבחון את המורשת של אלברט מייזלס מעבר לשלושת הסרטים שבדרך כלל מתייחסים אליהם (״תנו לי מחסה״, ״גנים אפורים״ ו״איש מכירות״) ומדוע הדמויות אותן הוא מתעד נראות כה נינוחות ומשוחררות תמיד. האהבה שמגיעה אליהן מהאיש שמחזיק את המצלמה היא אהבה של חבר, ולא רק מתעד.

״אייריס״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, 11/7/2015, בשעה 20:30

יום רביעי, 15/7/2015, בשעה 22:15

יום שישי, 17/7/2015, בשעה 15:45

 

״הגלריה הלאומית״ ("National Gallery")

במאי הקולנוע התיעודי פרדריק ווייזמן, הידוע גם הוא כאחד מחלוצי הקולנוע הישיר באמריקה, והאיש ששכלל את המסורת הזו בשלל דרכים, מתמקד בסרטיו בדרך כלל במוסדות שונים ("institutions״). בין אם מדובר בבית חולים לחולי נפש, בית ספר תיכון או אוניברסיטת ברקלי, ווייזמן מתבונן כדי להבין את האופן בו המוסד מכיל בתוכו את הפרט ואוכף עליו דרכי התנהגות והתנהלות בהתאם לחוקים פרוצדורליים ובירוקרטיים. בסרטו החדש והמדהים, שאורכו כמעט שלוש שעות, הוא מתמקד בבירוקרטיה הסבוכה והמרתקת שעומדת סביב מוסד אמנות אחד, ״הגרליה הלאומית״ בלונדון, ובצורך (האוטופי והרומנטי אולי) לחתור תחתיה כדי להגיע לטיבה האיכותי והאמיתי של יצירת אמנות. עם הרבה מלל, ללא מוזיקה, והמון סבלנות, ווייזמן מצלם בעיקר בין כתלי המוזיאון ומתמקד במה שמתרחש שם. התורים הארוכים בכניסה למוזיאון בזמן התערוכה על ליאונרדו דה וינצ׳י או הקהל הרחב שמסתובב בין יצירות האמנות עם אוזניות הדרכה, הכל מעניין אותו במידה שווה. אבל לעיתים הוא גם יוצא מגבולות המוזיאון, ומשלב שיחות עם אוצרים, אנשים שממסגרים תמונות, אנשי אדמיניסטרציה, כאלו שמדברים ברצינות על רסטורציה, ועוד רבים. בסופו של דבר, ״הגלריה הלאומית״ הוא לא ממש סרט על הגלריה הלאומית, או אפילו על הרשמים שקיבל ווייזמן מביקורו בגלריה הלאומית. זמן קצר יחסית מוקדש ליצירות האמנות או לאוסף כשלעצמו. כמו בסרטו הקודם ״בברקלי״, ווייזמן אוהב להתבונן באנשים אחרים מתבוננים, והסרט הזה משופע ברגעים רפלקסיביים בהם ווייזמן עוסק בחוויית ההתבוננות עצמה. בסצנה אחת אחד מהמדריכים במוזיאון משווה בין צייר לבין במאי, ובסצנה אחרת קבוצה של עיוורים לוקחת שיעור בהערכת אמנות. זהו סרט חכם שעוסק באופנים בהם אנו צופים באמנות, וכיצד אלו גורמים לנו להבין ולהעריך אותה. הצפיה בו דורשת סבלנות, אבל מתגמלת בהנאה רבה.

״הגלריה הלאומית״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום ראשון, 12/7/2015 בשעה 10:15.

יום חמישי, 16/7/2015 בשעה 14:15.

 

״על גברים ומלחמה״ (״Of Men and War״)

סרטו של הבמאי הצרפתי לורן בקו-רנאר עוסק בגברים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית שנים רבות לאחר שירותם במלחמות עירק ואפגניסטן. זה נשמע כבד, אולי אפילו קצת שחוק, אבל ״על גברים ומלחמה״ הוא סרט תיעודי מרגש ומרתק שמצליח להימנע מכל המלכודות הצפויות של סרטי ״יורים ובוכים״, ז׳אנר שנטחן לעייפה במחוזותינו המקומיים. בקו-רנאר בילה עם החיילים כמעט שנה במרכז טיפולים חדיש בקליפורניה, בו הם עברו תראפיה קבוצתית אשר מטרתה להעניק משמעות חדשה לחוויות הטראומטיות שרודפות אותם. לאחר מכן עקב אחרי תהליך קליטתם מחדש אצל משפחותיהם במשך ארבע השנים שלאחר מכן. בסגנון תיעודי אינטימי מסוג זבוב-על-הקיר, בקו-רנאר מתבונן בסשנים חושפניים בהם המצלמה נמצאת במרחק אפסי מכל אחד מהגברים. הסיפורים שלהם מטלטלים ומזעזים. אחרי שנה אחת בלבד של שירות בחזית, חייהם השתנו מקצה לקצה. אחד החיילים לשעבר מספר שהוא לא יכול לישון בלילה, כי הוא לא מפסיק לראות מולו את האיש בו ירה במהלך המלחמה. גבר אחר מתוודה שכשהוא תקוע בפקק בדרכים הוא מדמיין כיצד הוא שולף את הרובה שלו ויורה במכוניות לכל עבר, ממש כפי שעשה בזמן המלחמה בעירק. חלק מהגברים לא יכולים לראות את ילדיהם, כי בנות הזוג שלהם הוציאו כנגדם צוי ריחוק בגין התנהגות אלימה, וחלק מהם פשוט לא מצליחים לצלוח באופן סביר את משימות היומיום: לשחק עם ילדיהם, לעשות עימם שיעורי בית, או פשוט לנהל מערכת יחסים תקינה עם בת הזוג. הגברים, שעוטים על עצמם משקפי שמש שחורים במהלך הטיפולים, מצטיירים בתחילה כנרקיסיסטיים, א-סוציאליים, ואולי אפילו מצ׳ואיסטיים מרגיזים, אבל ככל שהסרט מתקדם ואנו מכירים אותם טוב יותר, אנו מבינים שמדובר בנכות רגשית, עוינות וכעסים עליהם אין להם ממש שליטה. ״על גברים ומלחמה״, שזיכה את יוצרו בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי באמסטרדם (IDFA), הוא מסמך תיעודי נוקב ומרשים על גבריות במשבר ועל שברי המלחמה שנאספים גם שנים לאחר סיומה.

״על גברים ומלחמה״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, 11/7/2015 בשעה 21:00

יום שבת, 18/7/2015 בשעה 10:30

 

״כפתור הפנינה״ ("The Pearl Button")

זהו סרט ההמשך של הבמאי הצ׳ילאני פטרישיו גוזמן ל״נוסטלגיה לאור״ (יצירת מופת שנכנסה לאחרונה לפנתאון 50 הסרטים התיעודיים הטובים ביותר על פי מגזין ׳סייט אנד סאונד׳). גוזמן, שידוע בעיקר בזכות סרטו המונומנטלי ״הקרב על צ׳ילה״, זונח שוב את הרטוריקה הפוליטית הנוקבת לטובת מודוס פואטי בסגנון המסה הקולנועית ומייצר רפלקציה בה ניתן דרור מוחלט לזרם החשיבה שלו. אם המטאפורה הבסיסית לחקר ההיסטוריה של צ׳ילה בסרטו הקודם היתה אסטרונומיה (שוטים ארוכים של כוכבים במדבר), הרי שבסרט הזה הוא מנסה לפתח את הקשר שבין מים לבין זכרון מודחק וטראומה לאומית. כיצד נושאים עימם המים את הזכרונות ההיסטוריים המוקדמים של האומה הצ׳יליאנית? ערכי ההפקה בסרט הזה גבוהים למדי, והמימד הויזואלי בו לא פחות ממהמם. דימויים דיגיטליים בהיי-דפינישן מלווים את הקריינות האיטית וחסרת האירוניה של גוזמן, ויוצרים מימד פואטי בעל עומק פוליטי והיסטורי. כך, למשל, צילום כמעט מיקרוסקופי של טיפת מים קפואה הופך למטאפורה ויזואלית לזכרונות היסטוריים שנקברו ועליהם לא דיברו מעולם. או מנגד, דיוקנות ביזריים של תושבים מקומיים ערוכים במונטאז׳ כנגד דימויים עוצרי נשימה של גלקסיות בשמיים. העניין הוא שגוזמן מנסה לתפוס כאן לא מעט, ומשלב דיון היסטורי בשתי תופעות שונות בתולדות הקולוניאליזם בצ׳ילה: האחת היא מחיקת ההיסטוריה המקומית של התושבים המקומיים שגרו במערב פטגוניה, והשניה היא הטבח שהתבצע בצ׳ילה בזמן הדיקטטורה של פינושה בשנות השבעים, כשאלפי אסירים פוליטיים נעלמו, וגופותיהם הושלכו אל הים. שם הסרט, יש לציין, ניתן לו מתוך הסיפור המרכזי בו על ג׳רמי בוטון, ילד צ׳ילאני שנמכר במאה ה-19 לקפטן בריטי בעבור כפתור פנינה אחד (ובאחד המשפטים הטעונים בסרט מסביר לנו גוזמן: ״He traveled from the Stone Age to the Industrial Age, and back״. הקשרים כאן בין צירי ההיסטוריה השונים סבוכים ומורכבים, וכלל לא בטח שהמודוס הפואטי בו נוקט גוזמן מצליח לחבר ביניהם תמיד בהצלחה. יחד עם זאת, ולמרות חוסר השלמות שבו, ״כפתור הפנינה״ הוא הוכחה נוספת לכך שגוזמן הוא אחד מהבמאים התיעודיים המוכשרים והמעניינים שפועלים כיום בעולם.

״כפתור הפנינה״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, 11/7/2015, בשעה 12:30.

יום שלישי, 14/7/2015, בשעה 10:15.

יום שישי, 17/7/2015, בשעה 17:30.

 

״פלישה״ ("Invasion")

סרטו של אבנר בן נאים, הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר בתולדות פנמה, הוא אחת ההפתעות הנעימות והמקוריות בפסטיבל לדעתי. זהו מעין מסמך היסטורי ״אוראלי״ על פלישת כוחות ארה״ב לפנמה בשנת 1989. הפלישה, שהוצגה כפעולה צבאית האמורה לסלק את הדיקטטור העריץ נורייגה מהשלטון, התרחשה רק לפני עשרים וחמש שנים, כך שתושבי המקום זוכרים אותה לפרטי פרטים.

בן נאים לא ממש מתעניין בעובדות היבשות של מה ארע בפלישה, אלא בזכרון האישי של כל אחד מהתושבים, גם אם הוא כולל שקרים או זכרונות מוטעים. מסיבות שונות מעולם לא דיברו על הארוע הזה בפנמה, ולכן המיקרופון העצום שמציב בן נאים בפני כארבעים תושבים שונים גורם להם לדבר על הפלישה בהתלהבות רבה. בין ראיון לראיון בן נאים מחלק הוראות בימוי לתושבי המקום, ומנסה ליצור עימם שחזורים שונים ומקוריים, כמו בקשה לשכב על האדמה כאנשים מתים או לכסות את עצמם בבוץ עד המותניים כדי לשחזר את תנאי השטח בהם היו צריכים לעמוד החיילים האמריקאיים (״אנחנו לא עושים את זה הוליווד-סטייל״, הוא מסביר לניצבים). לעיתים כל זה מזכיר את ההעמדות מחדש השערורייתיות של ג׳ושוע אופנהיימר ב״מעשה ההרג״, אם כי כאן זה מקבל נופך קליל ובעייתי הרבה פחות. בכלל, יש בסרט הזה, באופן מפתיע למדי, הרבה הומור, ובין כל הטראגיות הוא מנסה גם להציג כיצד הארועים של הפלישה היו סוג של פארסה עבור חלק מהתושבים (באופן אירוני, הביזה ברחובות איפשרה לכמה תושבים לערוך ארוחת חג מולד לראשונה בחייהם).

הרבה מהם מפחדים לדבר למצלמה, ומביעים את החשש הזה באופן מפורש. אחרי הכל, הנושא הזה היה טאבו מוחלט בפנמה במשך שנים. בן נאים, שלמד קולנוע בתל אביב וגדל בפנמה סיטי, יכול היה בקלות לנבור בארכיונים ולמצוא קטעי צילום או וידאו בנוגע לפלישה. אבל אז היה יוצא לו סרט אחר לגמרי. בבחירתו להקליט את וידוייהם של למעלה מארבעים תושבים בפנמה הוא ״מרפרף״ במודעות מוחלטת מעל פני השטח ויוצר סרט מיוחד במינו על זכרון מוטעה ומיתולוגיזציה של ההיסטוריה. איש רדיו אחד, למשל, מתוודה ששידר שקרים ברדיו במהלך הפלישה, והמסמכים שמתעדים את המספר המדויק של ההרוגים בה פשוט נעלמו באופן מסתורי. לקראת סוף הסרט מראה לנו בן נאים קטע ראיון קצר עם נורייגה, שיושב בכלא בפנמה, ומזכיר לנו עד כמה הפלישה ותוצאותיה נשכחו מהזכרון הציבורי לחלוטין. אין בגינה יום זכרון מוסדר, לא מלמדים עליה בבית הספר, ודור חדש גדל מבלי לדעת עליה דבר. ״פלישה״, באופן דומה מאוד ל״מעשה ההרג״ מלפני שלוש שנים, מטפל בטראומה מודחקת שמחכה לפרוץ החוצה. הקולנוע התיעודי מקדים את כולם ועושה את הצעד הראשון והחשוב כדי לדבר עליה.

״פלישה״ יוקרן במהלך הפסטיבל בתאריכים הבאים:

יום שבת, ה-11.7.2015, בשעה 17:00.

יום שישי, ה-17.7.2015, בשעה 22:00.

 

סרטו התיעודי של רודיגר זוכסלנד ״מקליגרי להיטלר" ("From Caligari to Hitler: Cinema in the Age of the Masses"), שיוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים בסוף השבוע הקרוב, סובב סביב שאלה מרכזית אחת שהעסיקה חוקרי קולנוע במשך שנים רבות: מה ״ידע״ הקולנוע הגרמני בשנות העשרים על הטרגדיה שעמדה להתרחש שנים ספורות לאחר פריחתו? האם הדימויים והדמויות שאכלסו את יצירות המופת הרבות בתקופה זו שיקפו הלך רוח לאומי שבמידה רבה הוביל לעלייתו של הרייך השלישי לשלטון? המשך →

שני הסרטים הבולטים בתחרות הישראלית של פסטיבל דוק אביב האחרון היו, כל אחד בדרכו הייחודית, מחווה קולנועית ושיר אהבה של בן לאימו. ב"עד קצה הזריחה", זוכה פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר, מתעד סילבן ביגלאייזן באופן אינטימי, מלא רוך וחמלה, את ימיה האחרונים של אימו בת ה-95. ב״שבעה ימים בסנט פטרסבורג״, סרטו היפה והמרגש של ראובן ברודסקי, שקטף שלושה פרסים בפסטיבל (עריכה, פסקול וציון לשבח), נוסע הבמאי עם אימו כדי לבקר את אחיו המתגורר ברוסיה, ועימו לא נפגשה כ-12 שנים. ״שבעה ימים״, המוקרן בימים אלו בערוץ יס דוקו ובמספר מצומצם של בתי קולנוע ברחבי הארץ, מתאר את הצלקות הנפשיות שמותירה אחריה הגירתו של בן מישראל על נפש אימו, ובוחן האם קיימת אפשרות אמיתית לאחות את הקרעים המשפחתיים להם גרמה. המשך →